שלושה בעקבות יותם

בחודש כסלו תשפ"ד (דצמבר 2023), בתוך שבעה עמוסה בבית משפחת חיים, נכנס לפתע חייל לבוש מדים. רפי שלו (45), מפקד יחידת פינוי וניוד במילואים, בא לבשר לאיריס חיים שהוא הלוחם שפינה את גופתו של בנה יותם, שנהרג בעזה בשוגג מאש כוחותינו.

מה שהחל כרגע של כאב בלתי נתפס, הפך לסיפור יוצא דופן על נתינה ותקווה. רפי שלו, תושב מצפה כרמים, שלא הצליח לשכוח את הרגע שבו החזיק את גופתו של יותם, החליט לעשות מעשה שיסגור לו מעגל ולתרום כליה. הכליה הזאת הגיעה לניר אברג'יל, בן 22 ממודיעין, ובזכותה בחודש הבא הוא יגשים חלום ויתגייס לצה"ל.

שלוש חוליות לשרשרת המופלאה הזאת: איריס, האמא שבחרה לא לכעוס. רפי, החייל שבחר לתת חיים. וניר, הצעיר שקיבל הזדמנות שנייה. כשהם יושבים יחד בפעם הראשונה מאז השתלת הכליה, ניכר שהם הפכו למשפחה.

כדי להבין את השרשרת הזאת, צריך לחזור לתחילת הסיפור, ליותם חיים, הג'ינג'י בן ה־28 שחייו לא היו פשוטים, אך הוא מעולם לא התייאש. "יותם הוא הבן השני שלנו, ילד לא שגרתי עם הרבה מאוד אתגרים", מודה איריס בכנות שרק אמא יכולה לספק. יותם נולד עם מחלה גנטית שפגעה במעיים שלו, הוא התמודד עם הפרעות אכילה והיו לו קשיים חברתיים. הוא היה מוזיקאי מחונן, אהב בעיקר רוק כבד, ואיריס מעידה עליו שהיה ילד חזק. ב־7 באוקטובר 2023 הוא היה אמור לצאת להופיע עם להקתו בתל אביב, אבל נחטף מביתו בכפר עזה על ידי מחבלי חמאס. "דיברנו באותו בוקר עד שנותק הקשר ב־10:44. לא ידענו שחטפו אותו, חשבנו שהוא בממ"ד וקיווינו שהכול בסדר", נזכרת איריס.

אולי יעניין אתכם

עוד באקטואליה בג"ץ הודיע לממשלה: אי אפשר למנות את יהודה אליהו לראש רמ"י בתקופת בחירות

עוד באקטואליה העיניים של יהודה ושומרון: חמ"ל JSR יוצא למלחמה בפייק ניוז

במשך שלושה שבועות נחשב יותם למנותק קשר ונעדר. "שלחתי לו אנרגיות חיוביות, דמיינתי אותו, דיברתי איתו וסמכתי על הכוח שלו", אומרת איריס. ואז הגיעה הידיעה שיותם חטוף וחי.

כמה הוקל לך?

"בכיתי מהתרגשות. התפללתי שיהיה חטוף רק בשביל התקווה לראות אותו שוב בחיים". התקווה התחזקה כשחטופים נוספים ששוחררו סיפרו שיותם מסתדר יחסית בשבי. אבל ביום שישי, ג' בכסלו תשפ"ד, הכול השתנה.

"הרגשתי שזה הילד שלי"

בהיותו מפקד יחידת פינוי וניוד בחטיבת ביסל"ח, רפי שלו – שבימים אלה עומד על יותר מ־300 ימי מילואים – קיבל קריאה לאירוע שבו ככל הנראה נפגעו שבויים. "חלק מהתפקיד שלנו הוא לפנות פצועים והרוגים", מסביר רפי, "המג"ד עלה מולי בקשר ואמר 'סע להביא את הרב של החטיבה, ותגיעו לזיהוי'". הם נסעו לשג'אעיה, והוציאו מאחד המבנים אלונקה עם גופתו של יותם. "פתחנו את הכיסוי והיה לנו ברור שמדובר באחד משלנו", רפי עוצר לרגע. הזיכרון כואב גם עכשיו.

איריס: "יותם היה ממש רזה כשפינית אותו?"

רפי בוחר את המילים בזהירות. "לא היו לו קילוגרמים עודפים, אבל הוא לא היה שלד. ממש לא".

איריס נושמת לרווחה. רפי מהנהן בהבנה. פרט קטן שיכול לתת מנוחה לאמא.

איך מתמודדים עם רגע כזה?

"אני לא חוזר אותו אדם הביתה", קובע רפי, "הרגשתי כאילו זה היה הילד שלי ולא הצלחתי להחזיר אותו הביתה". ברגע שהחיילים זיהו שמדובר ביותם, הם הניחו אותו בזהירות בהאמר ונסעו חזרה לשטח ישראל.

מה שרפי עשה לאחר מכן הוא משהו שמעטים היו עושים. הוא לא חזר הביתה לאשתו ולחמשת ילדיו, אלא נסע ישר לשבעה. "אפילו לא התקלחתי. נסעתי לשבעה בתקווה שדבריי ירככו מעט את הכאב", הוא מסביר. הבית היה מלא אנשים, אלפים הגיעו לנחם את משפחת חיים בשבעה.

איריס: "מה שריגש אותי במיוחד זה שהיה לו הכי חשוב לבוא אלינו קודם כול. זה כל כך לא מובן מאליו".

רפי סיפר לה כיצד הקפיד לשמור על כבודו של יותם, ואיך כל האירוע השפיע עליו. לפני שיצא הביתה, איריס השמיעה לרפי את ההקלטה הידועה שבה היא אומרת שהיא לא כועסת על חיילי צה"ל. "היא בוכה, ואני מנסה בכוח לא להתפרק איתה יחד", רפי נזכר. לטענתה, רפי היה היחיד שהגיע אליה מטעם הצבא.

כמה חודשים לאחר מותו של יותם איריס יצאה לפגוש חברים, ולפתע ניגש אליה בחור צעיר. "הוא אמר לי 'את איריס חיים?'. אמרתי לו: 'כן'. ואז הוא אמר: 'אני הרגתי את הבן שלך'".

וואו. איך מתנהלת שיחה כזו?

"דיברנו ארוכות על מה שהיה ועל המצב שלו עכשיו. ברגע הזה הבנתי שאני יודעת לקבל את המציאות באופן פחות מאשים ויותר מקבל".

איך אפשר לחבק חיילים שירו בבן שלך, גם אם זה היה בשוגג? איך אפשר להקליט הודעה ולהגיד שאת לא כועסת? אלו שאלות שכולם שואלים את איריס. כעת הגיע תורי. "לא הייתה לי התלבטות", היא אומרת בבהירות מפתיעה, "ברגע שהודיעו לנו שיותם נהרג מכוחות צה"ל, אוטומטית אמרתי שאפילו אופציה לכעוס לא השאירו לנו, כי איך אפשר לכעוס על חיילי צה"ל? אנחנו יודעים שהם מסכנים את החיים שלהם כדי להביא את החטופים הביתה".

זה נשמע כמעט על־אנושי.

"באף רגע לא הייתה אופציה של כעס על החיילים. זה באמת היה טבעי לי. זה בחר בי, לא אני בחרתי בזה", היא מדגישה.

מאיפה מגיעה שלוות הנפש הזאת?

"אני לא מלאך. מתעורר בי כעס כשאני מגלה שמשקרים לי או שעושים משהו בזדון. התאכזבתי, כאב לי, רציתי למות יחד עם יותם, אבל לא האשמתי אותם".

הקשר בין איריס לרפי לא ניתק לאחר השבעה. הם המשיכו להיפגש, ורפי השתדל להגיע לאירועי ההנצחה של יותם. בד בבד הוא נאבק בתחושה שלא נתנה לו מנוח. רפי לא תכנן לתרום כליה, אבל האירוע הטראומטי שעבר עורר אצלו תהליך פנימי: "נכנסתי להרהורים קשים. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם עצמי, אבל לא ידעתי מה". התשובה הגיעה לגמרי במקרה, כשחבר סיפר לו על תהליך תרומת כליה שעבר. "פתאום נחת עליי שזה מה שאני רוצה לעשות", אומר רפי.

איריס, אחות מוסמכת במקצועה, זוכרת את הרגע שבו רפי הודיע לה על ההחלטה. "הוא סיפר לי שבעקבות המקרה, הוא הבין שהחיים כל כך שבריריים והחליט לעשות משהו למען הצלת חיים, להוסיף טוב". איריס הבינה היטב שמדובר בפרוצדורה לא פשוטה בכלל, אבל רפי היה נחוש. הוא עבר את כל התהליך דרך עמותת 'מתנת חיים' שהקים הרב אברהם ישעיהו הבר ז"ל ב־2009. העמותה מגייסת מתנדבים שרוצים לתרום כליה ללא תמורה כספית. עד כה נתרמו דרך העמותה כאלפיים כליות.

איך אתה מסביר את ההחלטה הזאת?

"לא ציפיתי שזה יקרה לי, אבל היום בדיעבד אני חושב שזה חלק מהטיפול הנפשי שעשיתי לעצמי. אני מרגיש שזה סגר מעגל בשבילי, נתתי חיים".

הרבנית רחל הבר, נשיאת ׳מתנת חיים׳, משתפת שמדובר באחד המקרים המרגשים שהכירה עד כה. "מדי שבוע אני נתקלת בעוד ועוד אנשים ונשים שנכנסים לחדרי הניתוח בריאים כדי לתת חיים לאחרים. במקרה שלנו מדובר גם בהצלת נפשות וגם בהחלטה שהתקבלה בגלל המקרה המצער של החטופים שנהרגו. רפי החליט לתת חיים לזכרו. אין כמו הרוח של העם שלנו, רוח של חיים וערבות הדדית".

כל אחד מסוגל להעניק משהו

ניר אברג'יל (22) לא שיער שהסיפור שישנה את חייו קשור דווקא בטרגדיה של יותם חיים ז"ל. לצו הראשון הוא הגיע כמו כל נער, בטוח שהוא עומד להתחיל את השירות הצבאי שלו, אבל שורת בדיקות שגרתית העלתה חשד לבעיה בכליות. הביופסיה שבאה אחריה שינתה הכול. בגיל 16 בלבד ניר כבר ידע: הכליות שלו הולכות וכושלות, והגוף הצעיר שלו פשוט מחכה לכליה שתציל אותו.

איך מתמודדים עם הידיעה הזאת בגיל צעיר כל כך?

"לא הייתי בקו הבריאות, שקלתי 120 קילוגרם, אבל לא הבנתי את חומרת המצב", מספר ניר. בחיבור הראשון לדיאליזה בישרו לו שהוא זקוק להשתלת כליה בדחיפות. שלוש פעמים בשבוע במשך שבעה חודשים, ניר הגיע לדיאליזה עם שאלה אחת: 'מתי תמצאו לי תורם?'. עד שקיבל את הבשורה. "הרגשתי כאילו קיבלתי הזדמנות לחיות מחדש ולהגשים חלומות, להתקדם בחיים ולהיות משהו חשוב", הוא אומר.

כשהשלושה נפגשו לראשונה, איריס נתנה לניר מתנה מיוחדת – שרשרת של יותם עם הכיתוב 'להאמין לראות שטוב'. "זאת שרשרת שאני עונדת מתחילת המלחמה, ואחרי שיותם נהרג הוספנו מאחור את המילים 'יותם חיים בלב'", מספרת איריס בעודה נוגעת בשרשרת זהה שעל צווארה.

ניר: "איריס אמרה לי משפט שלא אשכח בחיים: 'תמשיך להאיר את האור של יותם'. הבנתי שאני בחיים בזכות רפי ובעצם הרבה בזכות יותם. קיבלתי את החיים שלי בחזרה".

זאת תחושת אחריות גדולה מאוד.

"לא ידעתי איך להמשיך את האור של יותם. העיקה עליי העובדה שעוד לא שירתי בצבא בגלל המצב הבריאותי שלי, ופתאום זה הפך למשימת חיי".

ניר, שכל חייו חלם על הרגע הזה, מזמין את איריס ללוות אותו לבקו"ם בחודש הבא. רפי כבר הבטיח שיהיה שם. "המפגש איתך שם יזניק לי את האנרגיה. אני כל כך אוהב לשמוע אותך מדברת. אורך הרוח שלך משרה רוגע", אומר ניר.

מאז שיותם נהרג בשוגג עם שני חטופים נוספים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה, לאחר שניסו לסמן לכוחות צה"ל שהם ישראלים, איריס נושאת כאב שלא מרפה. לדבריה, כשהיא רואה את הפער בין היחס למשפחות החטופים ליחס למשפחות השכולות, ליבה נצבט. "אין אדם שפוגש אותי ולא לוחץ לי את היד ואומר שמעריך אותי", היא אומרת, "אבל אני שומעת ראיונות עם משפחות חטופים, ועם כל הכבוד זה לא הדבר היחיד שקורה במדינה. נהרגים חיילים. מה עם 2,000 המשפחות שאין להן למה לחכות? אני הייתי מוכנה להתחלף עם כל אמא של חטוף, שידברו על הבן שלי כל יום ושתהיה לי תקווה שאולי הבן שלי יחזור, גם אם בעוד שנה. לנו אין את התקווה הזאת".

איך הצלחת להתעלות מעל מה שקרה?

"אמרתי לעצמי שיותם לא היה קורבן. הוא פעל, הוא ברח, הוא היה גיבור. וגם אתה רפי, אתה גיבור".

רפי: "אני חושב שלכל אחד יש שליחות, להגדיל ולהגביר את השלם בעולם. החובה שלנו היא להסתכל על הטוב ולהוסיף איפה שאפשר בכל תחום בחיים".

ניר: "פתאום אתה מבין מה חשוב בחיים. כל דקה שאתה חי אתה רוצה לחיות בטוב ולא לבזבז אותה על שטויות".

משהו בלתי צפוי קרה לאיריס במסע הזה: היא גילתה מחדש את היהדות שלה. מה שפתח לה את הצוהר בלב היה מפגש עם אם שכולה חרדית שבנה, יוסף מלאכי גדליה ז"ל, נפל בעזה. "שם נפל לי האסימון שיהודי זה יהודי ואני לא צריכה להרחיק את עצמי מזה. חמאס רצח אותנו כי אנחנו יהודים. שיניתי את התפיסה שלי, התחלתי להסתכל על אנשים כעל בני אדם".

כך למשל, להנצחתו של יותם, המשפחה הקימה עמותה שנקראת 'חיי יותם', ועכשיו היא עומדת להקים את 'בית יותם' – מרכז מוזיקה ונפש שמיועד לכל אחת ואחד. "יותם היה מתמודד נפש. אנחנו שואפים להקים בית למוזיקאים ולאנשים שרוצים לעבור שינוי בחיים", מסבירה איריס. המטרה היא להקים מרכז גדול של שינוי והעצמה, עם שלוחות בארץ ובעולם.

מה למדת על עצמך?

"אני לומדת המון דברים כל הזמן. עברו שנה ועשרה חודשים. מה זה ביחס ל־28 שנים שבהן יותם חי?", שואלת איריס ועיניה מתמלאות דמעות, "לי אישית זה עדיין מרגיש כאילו זה היה אתמול".

הזמן לא מרפא?

"אין יום שאני לא חושבת בו על יותם, הכאב אף פעם לא עובר". אבל היום איריס מרגישה שלווה יותר: "אני מחזיקה את ה'גם', וגם הרבה יותר טוב".

שלושה אנשים שהגורל חיבר ביניהם בדרך הכי לא צפויה, בחרו בדרך של נתינה, סליחה ותקווה. יותם חיים איננו, אבל הלב שלו ממשיך לפעום בעולם הזה. דרך כליה שניתנה, דרך עמותה שתעזור לאחרים, דרך מוזיקה שמרפאת, ודרך אמא שבחרה לא לכעוס אלא לאהוב. "גם רפי היה יכול להיכנס לדיכאון בגלל מה שקרה לו בעזה, אבל הוא בחר לקחת את הסיפור למקום של כוח ונתינה, בדיוק כמו שאנחנו עושים. לכן אני חושבת שיש משהו דומה מאוד באופי שלנו", אומרת איריס.

רפי יושב באמצע, מצד אחד איריס שמביטה בו בעיניים גאות, ומצד שני ניר. "בכל פעם שאני מדבר או מרצה על תרומת כליה, אני אומר שכל אחד יכול לתרום את חלקו. לא חייבים כליה. לפעמים זו אוזן קשבת להורה, מילה טובה לעובד או כתף לחבר. כל אחד מאיתנו מסוגל להעניק משהו מעצמו. אצלי הייתה הזדמנות אמיתית לתת חיים, וזה שינה אותי מבפנים. יש משהו בתרומת כליה שסוגר מעגל". רפי לא מדבר גבוהה, לא מנסה להרשים, אבל המילים שלו, פשוטות וישרות, נוחתות בדיוק בלב.

והמעגל אכן נסגר, באופן שאף אחד מהם לא היה יכול לתאר לעצמו באותו יום בשבעה, כשחייל מילואים נכנס לבית משפחת חיים לבוש מדים ואמר: "באתי לספר לכם על יותם".