"הקדוש ברוך הוא מחייך אלינו, וזה סימן לבאות"

"אין ספק שישיבת מרכז הרב משמשת אבן יסוד לכל משנתו של הרב קוק. היא לא הייתה יכולה להיות מבוצעת וניכרת בשטח, אילולא הרב בעצמו היה מקים את הישיבה. לא בתור שני דברים שונים; ישיבה והסתכלות על המציאות לפי החזון שלו, אלא כמקשה אחת. הוא ידע שהרעיונות הגדולים שלו יוכלו לצאת לפועל, רק אם זה יבוא מתוך הישיבה", כך אומר בשיחה עם 'בשבע' הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אם הישיבות הציוניות, שמציינת מאה שנה להיווסדה. הריאיון נערך לרגל האירוע ההיסטורי שיתקיים בשבוע הבא.

במהלך השנים הפכה ישיבת מרכז הרב, שהוקמה על ידי מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, לספינת הדגל של הציונות הדתית. כיום לומדים בישיבה 700 תלמידים ואברכים, ואלפי בוגריה משמשים רבנים, דיינים, קציני צבא בכירים, אנשי אקדמיה ומנהיגי ציבור. עשרות ישיבות ומוסדות חינוך הוקמו על ידי בוגרי הישיבה, שהשפעתה הרחבה הפכה אותה למרכז רוחני המקרין תורת חיים על כל חלקי עם ישראל ומגשר בין עולם התורה לחיי המעשה.

כבר מאה שנים משמשת הישיבה מרכז תורני, שייחודו בשילוב לימוד התורה לעומקה עם מחשבת ישראל ואהבת הארץ. דרכה המיוחדת של הישיבה, המשלבת לימוד גמרא בעיון ובבקיאות יחד עם לימודי אמונה, כתבי הרב קוק ועוד, העמידה דורות של תלמידי חכמים גדולי תורה המעורים בחיי האומה ומשפיעים על עיצוב פניה הרוחניים של מדינת ישראל. רבים מבוגריה משפיעים מתורתם ואורם על הציבוריות הישראלית, והקימו מוסדות חינוך רבים המפארים את עולם התורה הציוני־דתי.

כדי להמחיש את דבריו על החזון של הרב קוק שאכן התגשם, מזכיר הרב שפירא כי הישיבה נקראה 'הישיבה המרכזית העולמית', גם כשלמדו בה 20 בחורים. "התורה היא תורת אמת, לא משנה מספר האנשים. מה שכתוב בפסוק 'והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאוד', זה בדווקא. מתברר שכאשר מתחילים בקטן וגדלים, יש יותר יציבות, מאשר בדבר שמראש מתחיל בצורה בומבסטית. מצד אחד כתוב על אברהם אבינו שהיה אברהם העברי – העולם כולו נמצא בעבר השני. מאידך גיסא הוא מכונה 'אב המון גויים'. דווקא בגלל העובדה שהוא היה בצד אחד וכל העולם בעבר השני, הוא הצליח לתמצת את דרכו ובכך להשפיע על כל העולם. אם הוא לא היה אברהם העברי, הוא לא היה יכול להיות אב המון גויים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

"מה ששוזר את הקו של הישיבה מאז היווסדה ועד היום זה לא להרים ידיים", הוא מוסיף, "יש דרך בחיים, דרך של תורה. היא תמיד תצא לפועל, במוקדם או במאוחר. הרב קוק לא נשבר והמשיך את דרכו. כך גם הרב צבי יהודה ושאר ראשי הישיבה. הם לא נשברו מכל מיני דברים שקרו בשטח ונראו סותרים את הרעיונות הגדולים. גם בימינו: אנחנו מתפללים שארץ ישראל תיתן פריה בעיתו, שזה סימן של 'תקע בשופר גדול לחרותנו' כמו גם סימן של 'השיבה שופטינו'. הכול עניין של תהליך. הרב קוק כותב ש'האמונה היא הריאליה'. יש אנשים שמוכנים לבחון את המציאות רק במבט ריאלי. הצד הרוחני של כל אדם הוא התשתית לכל דבר. ברגע שזה קיים, גם אם יש קשיים בדרך ההוצאה לפועל, אתה מחובר למשהו תורני־רוחני גדול, וזה בוא יבוא. יש עליות וירידות. רואים את זה לכל אורך ההיסטוריה של כל העולם, של עם ישראל, של ישיבת מרכז הרב ושל כל אחד ואחת מאיתנו".

לדברי הרב שפירא, אחת המגמות של ישיבת מרכז הרב היא לא להשאיר את התורה רק בין כותלי בית המדרש, אלא גם להשפיע החוצה. "בכל ארץ ישראל כולה, מסיני בשעתו, מאילת ועד החרמון, אני לא חושב שיש מוסד חינוכי אחד שבוגרי הישיבה לא תקעו בו יתד – בתי ספר, תלמודי תורה, ישיבות ושאר מוסדות חינוכיים. בשנים האחרונות ערכנו כמה פגישות עם קבוצות שונות מקרב בוגרי הישיבה. שאלנו אותם אם הם מרגישים שהישיבה עדיין מלווה אותם, כל כך הרבה שנים אחרי שעזבו אותה. התשובה שכולם ענו, כמובן בהבדלי סגנונות, הייתה שבמשך השנים כשיש להם דילמות בכל מיני סוגיות, כמו הקמת בית וחינוך ילדים, פתאום הם נזכרים באותן אבני היסוד שקיבלו בישיבה, באותם דברים שהם ספגו בישיבה, ואולי בזמן שהם למדו בה הם לא הפנימו אותם כראוי. אי אפשר לבחון את הדברים רק כאן ועכשיו, התורה בונה את האישיות של האדם מהיסוד, וזה בא לידי ביטוי בהמשך החיים. אנחנו שמחים מאוד שהרבה בוגרים שלנו פנו לתחום החינוך, מכיוון שכיום זאת נקודת שבר גדולה מאוד בחברה הישראלית. חסרים מחנכים, ובשביל להיות מחנך אדם צריך להיות חדור במוטיבציה, בתודעת שליחות ובהשקעה. זאת נקודת היסוד".

כשהרב קוק הקים את הישיבה, היא הייתה הישיבה הציונית הראשונה והיחידה. במהלך השנים קמו עוד ועוד ישיבות ציוניות ברוח תורתו של הרב קוק. "הישיבות הללו שואבות אף הן מתורתו של הרב קוק, ממה שלמדו כאן בישיבה, וזאת ברכה, לא תחרות. כמובן המקור תמיד נשאר מקור", מבהיר הרב שפירא, "הרב הנזיר היה אומר שעל זה היה מכוון בתפילה בשבת: 'על תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון ועל כל מאן דעסקין באורייתא' – שההשפעה של הגרעין הראשוני תבוא לידי ביטוי אמיתי גם בדורות המאוחרים יותר. שההשפעה של הזמן והדורות לא תשנה את המסר של הרב קוק ושל הישיבה. הזמן יכול לשנות את הסגנון של הדיבור, אבל לא לשנות את העיקר. זאת נקודת מוצא שכל ישיבה מתברכת בה, על אחת כמה וכמה ישיבת מרכז הרב.

"הדור שלנו, וגם הצעירים – שיש כאלה שמסתכלים עליהם בעין לא הכי חיובית – הוא דור שמאוד צמא ומשתוקק לתורה, לרוחניות ואידיאלים ודברים גדולים", מאבחן הרב שפירא, "אני פוגש את זה כל הזמן בישיבה. כולם רוצים לבנות את חוט השדרה שלהם. חוט השדרה של כולנו נבנה על ידי התורה, בפרט על ידי התורה שלומדים כאן בישיבה ברוחו של הרב קוק וברוחם של כל גדולי התורה שהיו כאן בישיבה. אין ספק שזה מרווה את הצימאון".

איך הרב רואה את הבשורה של הישיבה במאה השנים הבאות?

"יהיו תהפוכות גדולות מאוד לחיוב. הקדוש ברוך הוא מסובב את הדברים הרבה מעבר למה שחלמנו. הרב צבי יהודה היה אומר על הפסוק 'את שיבת ציון היינו כחולמים', שאדם חולם מהרהורי ליבו. לעתיד לבוא יתגלה לנו שמה שקורה במציאות הוא הגשמת הרהורי ליבנו. כולנו חייבים הרבה הודאה לקדוש ברוך הוא, לא רק על מה שקורה היום אלא על כך שמרגישים בחוש שהקדוש ברוך הוא מחייך אלינו, וזה סימן לבאות. מעבר לכך, באופן אישי אני משתוקק להשיג פסקול של הרב קוק זצ"ל. יש תמונות, יש סרטונים, יש סיפורים, אבל אני רוצה לשמוע את הרב בעצמו. אנחנו מרכזים מאמצי חיפושים בכל העולם כפשוטו, כדי למצוא הקלטה של הרב מדבר".

תחושה חזקה של בית

במהלך האירוע שיתקיים בבנייני האומה, יונצחו ויוזכרו שמותיהם של יותר מ־90 בוגרי הישיבה שמסרו נפשם על קדושת השם מאז ימי האצ"ל והלח"י ועד ימינו אנו, מלחמת חרבות ברזל. כמו כן תצדיע הישיבה לתלמידי הישיבה ובוגריה שנפצעו במלחמות ישראל, ובפרט במלחמה הנוכחית. אחד מהם הוא איתמר חיים גלינסקי, תלמיד הישיבה בן 29, שנפצע באורח קשה מאוד במוצאי שמחת תורה אשתקד, במהלך הלחימה בדרום לבנון. אחרי חודשי שיקום ארוכים חזר ללמוד בישיבה.

"חיפשתי מקום לימוד שיהיה מחובר לתורה הגואלת, מצד שני שיהיה מקום רציני", מסביר גלינסקי את בחירתו ללמוד בישיבת מרכז הרב. "בישיבה עוסקים בלימוד תורה מעמיק ביותר, אך היא גם מוציאה החוצה בוגרים שעוסקים בתחומים רבים מכוח התורה". בסוף שיעור ה' הוא התגייס לצה"ל במסלול 'הסדר מרכז'. עם פרוץ המלחמה גויס למילואים, ובמהלכם לחם גם בדרום וגם בצפון. לפני כשנה, במסגרת הלחימה בצפון, נכנס לפעילות מבצעית בדרום לבנון.

לאחר כשבוע של פעילות בכפר מרווחין, קיבל הכוח שבו שירת גלינסקי משימה לכבוש מסגד בכפר אום א־תות שבו, לפי המודיעין, פעלה מפקדה של חיזבאללה. במהלך ההסתערות, אחד הלוחמים ירה מטול על דלת המבנה ובעקבות כך רסיסים חזרו ופגעו באיתמר, והוא ספג פגיעת ראש קשה מאוד. בזמן אמת חבריו לא הבינו מיד את חומרת הפציעה, אך כשהוא קרס על הקרקע, שותת דם, התברר ששני רסיסים חדרו לעומק המוח. איתמר פונה במסוק במצב אנוש לבית החולים בנהריה כשהוא מחוסר הכרה, מורדם ומונשם. לאחר כשבועיים הועבר להמשך טיפול בירושלים, שם החל תהליך שיקום ארוך ומורכב. בסיומו, בחסדי שמיים, איתמר חזר לתפקוד מלא, כולל חזרה ללימודים בישיבה לאחר כארבעה חודשים. כיום, אף שגורמי הרפואה מזהירים שמצב המוח שלו עדיין עדין, הוא שואף לחזור לשירות מילואים.

"במהלך המלחמה המתמשכת, הרגשתי לא מעט את השפעת הלימודים בישיבה", הוא משתף, "במוצאי שמחת תורה כולם קפצו למילואים, אבל ככל שעבר הזמן ואפילו חלפה שנה שלמה של לחימה, הייתי צריך יותר ויותר את החיזוק בדבקות ובאמונה בצדקת הדרך. בישיבה ספגתי את הדיבורים המחזקים של הרב קוק, שהעניקו לי הרבה כוחות. אחרי שנפצעתי הטיסו אותי לנהריה. כשהמצב התייצב התלבטו לאיזה בית חולים להעביר אותי. מבחינתי, היה לי הכי חשוב שזה יהיה בירושלים, כדי שהחברים יוכלו לבוא לבקר אותי, מה שיסייע לי להתרפא מהר יותר. זה היה מדהים. בכל יום הגיעו חברים מהישיבה לבקר וללמוד איתי, גם הר"מים הגיעו לבקר ואפילו ראש הישיבה. לא היה לי ספק שלאחר שאשתחרר אחזור לישיבה. מכאן יצאתי ולכאן אחזור".

לא רק רבנים ותלמידי חכמים הצמיחה הישיבה במהלך השנים, אלא גם בוגרים שעוסקים בחיי המעשה אך עדיין נטועים בעולמה של תורה. לפני יותר מחצי יובל הגיע פרופ' נתן קלר, כיום פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן, לשבוע ישיבה במרכז הרב. לקראת סיום השבוע הציע לו בחור משיעור ג' להיכנס לפגישה עם ראש הישיבה דאז, הרב אברהם שפירא. "לראש הישיבה יש פנאי לדבר גם עם סתם בחורים?" התפלא קלר באוזניו. "ישבנו אצלו חצי שעה והתפעלתי מאוד מדמותו. באותם ימים הייתי בעיצומם של לימודים לתואר שני בטכניון. פגשתי לא מעט אנשים חשובים מכל מיני תחומים. אף פעם לא הרגשתי איך זה לדבר עם אדם גדול, כמו שהרגשתי כשדיברתי עם רבי אברהם. זה מה שבסופו של דבר גרם לי לבחור ללמוד בישיבה".

אחת הנקודות שעוררו אצל פרופ' קלר התפעלות מדמותו של הרב אברהם שפירא באופן מיוחד, הייתה אופן העברת השיעור הכללי בישיבה, בערוב ימיו. "הוא היה יהודי מבוגר, ובהתחלת השיעור היה קצת קשה לשמוע אותו. אך ככל שהוא נכנס לעומק הסוגיה, הפנים שלו החלו להתלהט והוא התמלא בחיות, ופתאום כאילו רבי אברהם התחלף. כביכול אדם אחר עמד מולנו ומסר את השיעור. כולו היה התלהבות. עם סיום השיעור היה חוזר למצבו הראשון. היה מפליא לראות איך התורה משנה ומחיה אותו".

פרופ' קלר מתאר כי התחושה העיקרית שמלווה אותו ב־20 השנים האחרונות, מאז סיים את לימודיו בישיבה, היא שבית המדרש הוא הבית. "אומנם רוב הזמן אני נמצא באוניברסיטה, בצבא ובמקומות נוספים, אבל בסופו של דבר המקום היחיד שבו אני מרגיש בבית הוא בית המדרש", הוא מתאר, "למרות השנים הרבות שחלפו, בכל פעם שאני מגיע לביקור בישיבה, אם לתפילות בימים הנוראים ואם לבקר את הבן שלי שלומד בישיבה – עדיין מלווה אותי תחושה חזקה של בית".

בישיבת מרכז הרב למד פרופ' קלר במשך שש שנים, מתוכן שירת שנה בצה"ל. "זה המקום שבנה אותי מבחינה רוחנית. בישיבה למדתי איך ללמוד ואף עיצבתי את השקפת העולם שלי. זה מקום עם רצינות מוחלטת בלימוד, התורה היא כל עולמם של הלומדים, וכמובן נקודת המבט על כל דבר בחיים נובעת מתוך התורה. בשום מקום אחר לא ראיתי רצינות והשקעה כמו בישיבה. הרגשתי שאני חלק משרשרת המסורה. בשיעורים שלו במוצאי שבת היה רבי אברהם מספר סיפורים על גדולי ירושלים והדורות הקודמים. היה ברור לנו שאנחנו מצטרפים להיות עוד חוליה בהעברה של התורה מדור לדור".