מערכות המשפט – הישראלית, הצבאית והאזרחית – יצרו יש מאין תורת לחימה "מוסרית" המרחיבה את האמנות הבין־לאומיות ללחימה בארגוני טרור, שיטה שלא קיימת בשום מקום בעולם. כיצד הגענו למצב מוזר ומסוכן זה? זו תוצאה של משבר הזהות של המדינה היהודית בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אשר הביא עלינו את "תרבות אוסלו", תרבות שתפסה אחיזה בחלקים מהציבור היהודי בישראל. תרבות זו מתומצתת במשפט אחד שנאמר מפי אחד ממחוללי "הסכם" אוסלו, אשר אמר לאחר מעשה "עבורי השלום אינו מטרה… המטרה היא ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה". היוותרותה של תרבות אוסלו ללא תשתית של מסורת כלשהי ודעיכת הסוציאליזם של הדור הראשון, יצרו חלל אידאולוגי שלתוכו חדרה בדרך הטבע התרבות הפרוגרסיבית, המסכנת את העולם המערבי. אחת התוצאות הישירות לתפיסת עולם זו היא המצאת "מוסר הלחימה" הייחודי לצה"ל מבית מדרשה של הפרקליטות הצבאית, בשיתוף מערכת המשפט. הם יצרו סייגים במוסר הלחימה המומצא שלהם שלא קיימים בשום צבא בעולם. בין היתר נמחק גם ערך הניצחון. האמנות הבין־לאומיות המגדירות סייגים בניהול מלחמות חלות על לחימה בין מדינות, ואין להן מה לומר בלחימה מול ארגון טרור.
כך, בחולשת האמונה בצדקת הדרך והקיום של המדינה היהודית, ומתוך צורך נפשי לקבל לגיטימציה בין־לאומית, מעמידים בפני הכוחות בשדה הקרב דרישות מיותרות. שום צבא בעולם לא נוהג כך, וכך סובלים החיילים, אנשי "קו הדם" ומשפחותיהם מסיכונים חסרי תוחלת. זהו שלטון פקידים הנושאים עיניהם לאומות העולם ולא לעם ישראל. כאן כולם שותפים, מבית המשפט העליון ועד לבלרי הדין הבין־לאומי הנלווים לכוחות הלוחמים ועוסקים ב"הפללת" מטרות ומגבלות מסוגים שונים. מגבלות אלה מסכנות חיי לוחמים ונותנות יתרון לא ראוי לאויב. הגיעו הדברים לידי כך שגם מתוך חוסר אמונה בצדקת הלחימה, עקב החלל האידאולוגי שיצרה התרבות הפרוגרסיבית שהחליפה בחלקים מסוימים בציבור את התרבות הישראלית היהודית, כשלנו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד. התרבות הפרוגרסיבית לא מאפשרת בסיס אידאולוגי ללחימה לקיום לאום יהודי במזרח התיכון המוסלמי.
תוצאה חמורה במיוחד לתסביך פסידו־מוסרי זה, היא היחס המחפיר של מערכת המשפט הצבאית לחיילים הקרביים. בלי קשר לשאלה אם יש עבירות או אין עבירות, חובת הציבור ונציגיו בפרקליטות הצבאית לנהוג כבוד במי שמשליך נפשו מנגד ונכון להיכנס לתוך האש בשדה הקרב. גם אם עבר על פקודות הצבא, החייל אינו פושע ואנו חייבים לנהוג בו בכבוד. הפרקליטה הצבאית הראשית חטאה חטא כבד בכך ששלחה את הקומנדו שלה להתנהל עם חיילים קרביים כאילו הם פושעים. אין סליחה ואין מחילה למי שפושט בצורה מבזה ומשפילה על חיילים קרביים שמסכנים חייהם יום יום, אין סליחה ומחילה למי ששולח קומנדו מצ"ח לביתו של קצין בכיר שסיכן חייו בלחימה ביום שמחת תורה, ומבצע פעולות המקובלות במעצר פושעים. זו פגיעה בקוד המרכזי של כוח הלחימה, במורל של הכוח הלוחם. אין סליחה ואין מחילה למי שעוצרים לחודשים רבים חיילים שנחלצו למלחמה וסיכנו חייהם, במקום לסיים את הטיפול בתיק במהירות לשבט או לחסד או לשחררם להמשך לחימה. הקלות הבלתי נסבלת שבה מושיבים חיילים קרביים למשך שבועות או חודשים במעצר או מחוצה לו אך עם תיקים פתוחים המונעים מהם לשוב לחבריהם בשדה הקרב – לא תסולח.
השפל שאליו הגיעה הפרקליטות הצבאית במלחמה הנוכחית מביאה למסקנה עגומה, שכנראה הגורם המשותף לכל התופעות של חוסר הכבוד שבו נוהגת הפרקליטות בחיילי "קו הדם" הוא העובדה שמבחינת הפרקליטות החיילים המקיימים את השליחות של העם היהודי הם האויב של מאמיני דת הפרוגרס. זה חטאם, ולכן אפשר להשפילם, לבזותם, לפרסם בעולם את עלילת הדם נגדם. זו מסקנה קשה וחמורה אך בלתי נמנעת. הגענו למצב שבעיני הפרקליטות הצבאית החייל הקרבי חשוד כאויב, ולכן צריך להתייחס אליו בגסות בלתי נסבלת. על כולנו להילחם במציאות זו. עם שלא מכבד את לוחמיו המוכנים למסור את הנפש למען הקיום הלאומי, לא ימצא מי שיגן עליו ביום פקודה.
הכותב הוא פרופסור וחבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
