בכנס ירושלים של קבוצת בשבע במיאמי נשא ארז יצקן את הרצאתו “Journey of Resilience”, וסיפר לקהל על הדרך שעבר מאז אותו יום בכפר עזה ועד לבחירה היומיומית בשיקום, בהתמודדות ובהמשכיות החיים.
“אני לא מאמין ששרדתי. אני מספר את הסיפור הזה מאה פעמים, ובכל פעם אני שואל את עצמי איך שרדתי את היום המבעית הזה”, אמר. לדבריו, שורה של “ניסים קטנים” הם שהותירו אותו בחיים הדלת שלא נפתחה אחרי הפיצוץ, המשפחה שטיפלה בו, החיילים שחילצו אותו והמסוק שלקח אותו לבית החולים שיבא. “פקחתי את העיניים והייתי צריך לבחור אם הדרך היא למטה או למעלה. בחרתי בדרך הקשה של שיקום והיא היחידה”.
יצקן תיאר כיצד השיקום נבנה מניצחונות קטנים, יום אחרי יום. “להיות בבית חולים זה לא קל. אתה נעשה תלוי באחרים, ברופאים”, סיפר. הוא הדגיש את תרומתה של מחלקת ניתוחי הידיים בשיבא ואת הליווי שקיבל במסגרת המחלקה האורתופדית תהליך שכלל למידה מחודשת של פעולות יומיומיות: סגירת כפתור, הכנת אוכל, ניקיון הבית. “אשתי אהבה שהם לימדו אותי את זה”, אמר בחיוך.
אחד הרגעים הסמליים עבורו היה הריצה בקיבוץ כפר עזה באותו מקום שבו נרצחו 64 בני אדם. “חודשים אחר כך, כשרצתי, עבורי זה היה ניצחון גדול”, שיתף.
יצקן הדגיש כי אינו מאחל לאיש לעבור את החושך והכאב שחווה. “הדרך היחידה למעלה היא לחפש ניצחונות קטנים יום אחרי יום. זו הדרך היחידה החוצה”, אמר.
בהמשך דבריו התייחס גם לחיילים ולאזרחים הפצועים שעדיין מאושפזים בישראל, חלקם בשיבא. “אני מקווה שכולם יזכו לבית החולים שאני קיבלתי ולתמיכה שקיבלתי מהרופאים. הם העניקו לי פלטפורמה, ואני בטוח שהם זקוקים לתמיכה כדי להמשיך לתת זאת גם למי שעוד שם”.
בסיום דבריו סיפר על מבטו לעתיד: “לאלו מכם ששואלים איפה אהיה בעוד כמה שנים, אני מתכנן לחזור לקיבוץ כפר עזה בו חייתי. כי זו הדרך היחידה לנצח: לחזור לאותו מקום שבו גרת לפני כן”.
