עם תום המלחמה (לפחות זמנית) ופרוס הבחירות, מתרבים הקולות והארגונים הקוראים לפיוס בין ימין ושמאל וליצירת קונסטלציה פוליטית חדשה על בסיס "קואליציה ציונית", "ברית משרתים" ועוד רעיונות דומים. איני מסתפק בטוהר ליבם ובכנות כוונותיהם של לפחות חלק מן העוסקים בנושא, איני בא גם לשלול את כיוון הפעולה הזה באופן קטגורי, אבל לדעתי האישית אין הצר כאן שווה בנזק ואת הסיבה לכך אציג בשורות הבאות. תקוותיי שגם החולקים עלי, שאני מכבד את עמדתם, ימצאו כאן נקודה למחשבה.
כדי שאנשים יחיו בחברה ולא יבלעו חיים איש את רעהו, יש צורך במשטר שיגדיר חוקים ויאכוף אותם. הרבה משטרים כאלו התקיימו במהלך הדורות, ואין אחד שהוא חף מחסרונות. בפרט, המשטר הדמוקרטי סובל מבעיה אמיתית של קושי בדחית סיפוקים. נבחרי הציבור צריכים להביא לבוחריהם תמורה תוך מספר לא גדול של שנים, ועקב כך עומד בפניהם הפיתוי למשכן את העתיד לטובת ההווה.
דוגמה פשוטה היא איזון התקציב. בכל רגע נתון המון אנשים רוצים כסף מהממשלה בגלל סיבות שונות, חלקן טובות מאד, אבל אם הממשלה תדפיס כסף בלי חשבון, תיווצר תוך כמה שנים אינפלציה שקלקלתה רעה הרבה יותר. בנסיבות כאלו קל יחסית לנבחרים להכנע ולהגדיל את התקציב. אפילו אם הם מבינים את הבעיה, הם אומרים לעצמם כי אם הם לא יעשו זאת ייבחרו מתחריהם במקומם ויבצעו את המדיניות השגויה.
מה עושים? שיטה שנמצאה יעילה היא סוג של הפקעת סמכויות עצמית. הממשלה ממנה נגיד בנק שתפקידו לשמור על יציבות המטבע, מבטיחה לו קביעות מסוימת בעבודתו ומעבירה אליו את הסמכות להחליט על גובה הריבית, כמות הכסף הזמין וכיוצא בזה. בדומה לאדם המנסה דיאטה וכדי להתמודד עם הפיתוי נועל את המקרר ונותן לאשתו את המפתח, המשטר מנסה לאכוף על עצמו התנהגות בריאה על ידי מינוים של אנשי מקצוע עצמאיים.
אולי יעניין אתכם
הרעיון הזה – אוטונומיה ניהולית למומחים בתחומים מוגדרים – הצליח לא רע במגוון תחומים, וכך ניתנה עצמאות למערכת המשפט, לאקדמאים, לרופאים, לתקשורת וכדומה. בכל התחומים הללו נמצא אנשים המקבלים את משכורתם מהממשלה ואף על פי כן ניתנת להם הזכות לבחור דרכי פעולה לפי מיטב הבנתם, ללא פיקוח מלמעלה וללא מחויבות למי שהפקיד בידם את הכח.
אבל קיימת כאן הנחה נסתרת, שאינה חייבת להיות נכונה. מניחים כי הכח מופקד בידי אנשים הגונים, שיפעלו באופן מקצועי, במסגרת הגבולות, ולמען המטרות שהותוו להם. מה נעשה אם נגיד בנק ישראל יתחיל לשחק עם הריבית לצרכיו האישיים, או לצרכי חבריו? מה נאמר אם הוא יודיע לממשלה שהריבית במשק עולה ל 25% אלא אם כן בונים גשר מעין-גב לטבריה? כאשר הנחת ההגינות נופלת אזי, עם כל הצער והכאב והחסרונות שבדבר, יש להחזיר את החלטות הריבית לשר האוצר או לראש הממשלה. אי אפשר להפקיד משרת אמון בידיו של אדם לא נאמן.
זהו בדיוק התהליך המתרחש כעת בכל העולם המערבי. בישראל, בשלש השנים האחרונות, הוא יצא משליטה לגמרי. בעלי הכח העצמאי, המשתייכים לשכבה חברתית מוגדרת, עשו יד אחת והם משתמשים בכחם ככל העולה על רוחם והופכים את ריבונות העם באמצעות נציגיו לחוכא ואיטלולא. חסימות כבישים, אכיפה בררנית של מערכת המשפט והמשטרה, פגיעות סחטניות בצבא בחסות הגנרלים שלו, קריינים המנצלים את המיקרופון לפמפום דעותיהם הפוליטיות, השבתת מוסדות אקדמיה ורפואה – כל אלו הפכו ללחם חוקנו.
לכן השאלה בסופו של יום היא פשוטה: כמה שווה הפתק שאני, אתה או את משליכים לקלפי ביום הבוחר. בשנים האחרונות ערכו של הפתק הזה ירד פלאים, והוא ילך וירד עוד ועוד אם לא נעצור את התהליך המסוכן של חמיסת הריבונות על ידי בעלי שררה. זו מטרה אותה אי אפשר להשיג על ידי מפגשי אחדות וויעודי פיוס. יש רק דרך אחת לעשות זאת, והיא גביית מחיר מרתיע מבעלי הזרוע. מי שניצל למטרות זרות את הכסף או הכח שהמדינה הפקידה בידיו לצורך ספציפי, צריך לבוא על עונשו באופן שיוציא את החשק למחוצפים אחרים מסוגו לחזור על אותו התעלול.
לעת הזאת, פייסנות עם מחנה השמאל פירושה הסכמה מובלעת להמשכו ולהחמרתו של התהליך שתואר לעיל. תאמרו שגם הצבעה לימין לא מבטיחה תוצאה אחרת – ובכן, יש בזה משהו, ועדיין זה לא אותו דבר. כשבעלי הפיוסים והאחדות יציעו לנו מתווה שיאפשר את החזרת הריבונות לבוחרים, יהיה על מה לדבר. עד אז, לפחות לדעתי, כדאי לשמור מרחק.
הכותב הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן
