ישראל איננה עוד דמוקרטיה ליברלית הודיע לנו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק. ובכך הודיע לנו ברק למעשה שתי הודעות. הודעה ראשונה שהיינו דמוקרטיה כזו. ואם כך יש מקום לברר כיצד ומתי ומי עשה זאת. וההודעה השנייה שהפסקנו להיות כאלו. וגם כאן יש לברר כיצד קרה הדבר.
ובכן- חשוב להבהיר את המושג. דמוקרטיה כידוע לכולם היא שלטון העם. הדרך המקובלת היא בעצם הכרעת הרוב. חשוב לשים לב. הכרעת הרוב איננה בגלל שהרוב צודק – למעשה פעמים רבות דווקא המיעוט צודק, כך למשל בגילויים מדעיים חדשים, או בזיהוי תהליכים היסטוריים טרם זמנם – אך ההיגיון הוא שבחיים הפוליטיים יש בהליכה אחר הרוב סיכוי רב יותר למניעת עימותים בתוך החברה.
הדמוקרטיה עצמה מכירה בכך שהרוב צריך להגביל את עצמו מן היכולת לפגוע או לדרוס את המיעוטים. אחרת יופר השלום הפנימי כתוצאה ממיעוט מתוסכל.
הדבר נעשה בשתי דרכים: בבחירות, כאשר ניתנת לבוחרים פעם בארבע שנים ההזדמנות להחליף שלטון, ולהפוך את המיעוט לחלק מהרוב, ועל ידי חקיקה מוסכמת שנועדה להגן על זכויות המיעוט.
אולי יעניין אתכם
אולם דמוקרטיה ליברלית זה עניין אחר לגמרי. כאן מודיעים לנו שהמשחק הזה בו אנו משחקים שנקרא בחירות וחוקים ואיזונים של העם בינו לבין עצמו – כולו כפוף למשהו הרבה יותר בוגר, עמוק ואחראי: למערכת ערכים ליברלים שהיא מין מושכל ראשון, תשתית שלא ניתן להרהר אחריה. והכל, הכל כפוף אליה.
העידן הלא סביר של אהרון ברק
ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית יותר, וטוב לשמוע את זה מאהרון ברק. עד ללא מזמן, כך טוען ברק, היא עוד הייתה דמוקרטיה ליברלית, כלומר דמוקרטיה הכפופה לערכים ליברלים, כמו חרות הפרט, שוויון זכויות וזכויות מיעוטים. אלא שבבואנו לתוככי עולם הערכים של הדמוקרטיה הליברלית עולה השאלה: מי קבע שאלו ערכי היסוד של מדינת ישראל? מי החליט זאת?
למעשה, אף אחד לא עשה זאת. יתרה מזאת, לישראל ישנם ערכי יסוד אחרים כמו יהדותה של המדינה, היותה הבית הלאומי של העם היהודי כולו וכן התפיסה שזכות הכלל הקודמת לזכויות היחיד ועוד. אלה הערכים שעליהם באמת הוקמה מדינת ישראל.
גישה שמרנית הייתה מותירה את ההחלטות כיצד משקללים ערכי יסוד שונים ומה תהיה התשתית הערכית עליה מתבססת המדינה להחלטת העם, דרך נציגיו בכנסת. גישה שמרנית הייתה סומכת על כוחות השוק המאזנים ונזהרת מאוד מלהתערב בקביעת סולם ערכים. אך בית המשפט בהובלת הנשיא ברק יצר עולם ערכי משלו, מנותק לחלוטין מזהותה הבסיסית של מדינת ישראל. את הערכים האלו הוא קידם באמצעות הכלי שנקרא סבירות.
כך לדוגמא לא מזמן קבע בית המשפט שחוק יסוד הלאום שמביא לידי ביטוי את הערכים הלאומיים והיהודיים – חוק יסוד שחוקק בהסכמה רחבה – כפוף לחוק יסוד כבוד האדם, ולמעשה אינו אלא חוק הצהרתי, נטול כל סמכות. לפיכך לא ניתן למשל להקים ישובים רק ליהודים בנגב או בגליל מכוח העדפת הכלל היהודי על פני זה הערבי.
אף אחד לא ביקש שיכפו עלינו דמוקרטיה ליברלית
ההגדרה הזו של ישראל כדמוקרטיה ליברלית גוררת אותנו למעשה לדיקטטורה ליברלית בה הרכב קטן מאוד של אנשים שאינם נבחרי ציבור קובע מהו סט הערכים "הנכון" עבור המדינה כולה.
קביעתו של אהרון ברק שישראל אינה דמוקרטיה ליברלית יותר מוכיחה עד כמה מערכת המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, חייבים רפורמה מיידית. בית המשפט העליון חייב לשקף את ערכי החברה הישראלית ולבטא אותם. הוא חייב לשקף ערכים של חברה שהיא מסורתית יותר, לאומית יותר ושמרנית יותר מהרכב בית המשפט העליון. חברה זו דורשת לתת לעם להחליט על ערכיו, דרך נציגיו בכנסת ודרך תהליכים טבעיים שאינם מוכתבים מלמעלה.
אכן, אנחנו כבר לא דמוקרטיה ליברלית שהונחתה עלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נהיה דמוקרטיה יהודית המכפיפה את עצמה לערכי הנצח של עם ישראל ונותנת להם קדימות ועדיפות.
חוק יסוד החקיקה חייב יהיה לטפל בעניינים אלו ולהסדיר מחדש את מערכות היחסים בין בית המשפט העליון לכנסת. בחוק יוגדר מהו חוק יסוד, מה תוקפו ובכמה חברי כנסת הוא אמור להיחקק. בית המשפט העליון לא יוכל לפסול חוק יסוד, ובכך תעוגן עליונות הריבון, העם. חוקים רגילים יוכלו להיפסל על ידי בית המשפט רק בהרכב מלא וברוב ניכר. גם לאחר שיפסלו, הם יוכלו לחזור לכנסת לחקיקה מחודשת ואם יעברו ברוב מסוים, שובה לא יהיה ניתן לפסול אותם.
בית המשפט יוכל להתפנות אז לעסוק בעיקר תפקידו: סיוע לאזרח שנפגע מהשלטון ועמידה על מילוי הוראות החוק. הוא יפסיק לעסוק בלהכתיב לנו מהם הערכים אשר לאורם נכון שנחיה.
הכותב הוא רב קהילת יחדיו בפתח תקווה
