ההסכמה על הצורך ברפורמה במערכת המשפט מקיפה את כל האזור הימני של המפה הפוליטית. לקראת סיומה של הקדנציה הראשונה של ממשלת ימין על מלא יש מקום לבחון כיצד קרה הדבר שבממשלה זו, שהיא הומוגנית ביותר, רשימת ההישגים בתחום שינוי מערכת המשפט היא נמוכה ביותר.
למעשה מדובר בעיקר על שינוי אחד שהושג, שינוי ההרכב של הועדה לבחירת שופטים: הוצאת נציגי לשכת עורכי הדין, ובמקומם הכנסת עורכי דין שיהיו נציגים אחד מטעם הקואליציה ואחד מטעם האופוזיציה.
זהו.
כל השאר תקוע. ואת זה בהחלט הצליחה לעשות הממשלה: לתקוע את מערכת המשפט. חוסר ההכרה בשופט יצחק עמית, עצירת מינויים לעליון, כל אלו הם כלי מלחמה. ואולי יש מקום להשתמש בהם כאקט זמני. אך אין הם הפתרון עצמו.
אולי יעניין אתכם
ובכן, כיצד הגענו למצב התקוע הזה, עם ממשלה שכולה ימנית, וכל מרכיביה רואים כמעט עין בעין את הצורך בשינוי מערכת המשפט, צורך שדומה שלאחר פרשת הפצר"ית זועק ממש לשמיים? איך קרה שממשלה כזו לא הצליחה להעביר כמעט כלום? מי עצר? מי הפריע? מי מנע?
יש שאומרים – באמת טעות. היינו צריכים ללכת בכל הכוח, יותר חזק. לא לוותר. וללכת עד הסוף. כלומר עד משבר חוקתי שבו בג"ץ יאמר משהו אחד, ואנחנו לא נציית או נעשה משהו אחר. הסיבה שהרפורמה לא הצליחה, טוענים האומרים כך, היא כי לא הלכנו מספיק בכוח. בדומה לתפיסה של הבולשביקים שתפסו את השלטון ברוסיה הצארית וטענו שהמהפכה הצרפתית לא הצליחה כי היא לא הלכה עד הסוף, בעוד שאנחנו, הקומוניסטים, נלך עד הסוף וכך נצליח.
דעתי אחרת. אך קודם כל אציין שהדעה שהבאתי כרגע היא בעיניי מסוכנת. כי היא משחקת באש. כלומר היא לוקחת כמובן מאליו את האחדות בתוכנו – ולכן לא מפחדת להביא את המחלוקת עד הקצה שלה. אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שאת האחדות בתוכנו אין לקחת כמובן מאליו, ויש להתייחס אליה ברגישות הראויה.
לדעתי, הדרך הנכונה כאשר נוגעים בדברים הקשורים למחלוקת עמוקה בתוך עם ישראל ולנושאי ליבה, היא לחתור ליצירת הסכמות. אני לא מדבר על הסכמות רחבות. ביטוי שנעשה משום מה שחוק ואצל חלק גם מאוס. אני מדבר על הסכמה עם עוד מישהו אחד (כלומר עוד גוף פוליטי) שלא חושב כמוך.
הסכמה כזו משדרת אמון, ומה לעשות, אפילו בעולם הפוליטי הציני – לא ניתן להתנהל בלי מידה מסוימת של אמון. האמון נוצר כשמצליחים למצוא אנשים מהצד שלא חושב כמוני – ואיתו, מתוך מאמץ ואמון מצליחים להגיע להסכמה.
אכן, פוליטיקה היא מקום של הכרעות, וזאת בעיקר בשלשה תחומים: חלוקת הכסף, קביעת סדרי העדיפויות וכן מינוי בעלי תפקידים. בכל אלו יש למי שבשלטון המילה האחרונה וכך צריך להיות.
אולם קיים תחום רביעי: עצם הקביעה של כללי המשחק, ובנידון דידן – קביעת מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת. בתחום זה נדרשת פעולה משותפת עם אותם גורמים במערכת שמעוניינים גם הם להגיע לפתרון והסכמה, למרות שאין בינינו תמימות דעים באשר לאופיו של הפתרון. יש גורמים כאלה, בכל הצדדים (כמובן, יש גם כאלה שלא, אנשים שעסוקים רק בלפלג ולייצר שנאה. יאיר גולן בחר להית שם על מלא. עמו, ועם שכמותו, באמת חבל לבזבז זמן ואנרגיה).
אם במשך השנים שחלפו מובילי הרפורמה לא היו מנסים להכניע את הצד השני, דבר שבעיניי הוא גם לא ערכי וגם לא יעיל (כי זה לא מצליח), אלא היו מנסים מראש, ולא כתוצאה מלחץ חיצוני, להגיע להסכמה עם החלק היותר פתוח מהמתנגדים, המצב היה שונה היום. אנחנו צריכים להבין ששינוי כללי המשחק הוא לא דבר שלא מעבירים ברוב רגיל, אלא אירוע מז'ורי הדורש שיתוף פעולה, כמו מצב החירום הכלכלי שהיה כאן בשנות השמונים. אז קמה ממשלת אחדות שהצליחה לעשות פעמיים עסקת חבילה שייצבה את המשק והביאה אותו במצב סביר לעבר שנות התשעים וההייטק. את הממשלות האלו התעקש להקים ראש ממשלה מאוד ימני בשם יצחק שמיר. הוא הבין את סוד האחדות.
רפורמה במערכת המשפט היא הכרחית. בשלוש השנים האחרונות קיבלנו בעיקר נאומים חוצבי להבות ופודקאסטים שמסבירים עד כמה הדבר הכרחי. הגיע הזמן לרפורמה שלא רק תייצר ציפיות מוצדקות, אלא גם תצליח.
הרב אייל ורד הוא רב קהילת יחדיו בפתח תקווה.
