ט״ו בשבט, “ראש השנה לאילנות”, הוא אחד המועדים הייחודיים ביהדות. הוא לא עוסק בזיכרון היסטורי או באירוע לאומי, אלא בקשר שבין האדם, האדמה והצמיחה. המקור ההלכתי שלו קדום ומופיע כבר במשנה, בנוגע למועד שעד אליו פירות האילן מתעשרים עם פירות של השנה הקודמת והחל ממנו הם כבר שייכים לשנה הנכנסת. מועד זה נקרא ראש השנה לאילנות. מעבר למשמעות הלכתית זו, שרלוונטית גם היום, החג כפי שאנו מכירים אותו כיום התפתח באשכנז בתקופת הגאונים (כפי שעולה מפיוטים שנתחברו בתקופה זו) כמועד חגיגי בו מבקשים ברכה לפירות האילן. במאה ה-17 הוא זכה לעיצוב מחודש, המזכיר את סדר פסח, על ידי מקובלי צפת. אלה העניקו לסדר ט"ו בשבט משמעות נוספת המסמלת את החיבור לטבע ולשלושת העולמות הקבליים של עשיה, יצירה ובריאה. בדומה לפסח, חיבור זה מתבצע על ידי אכילה משפע פירות הארץ השונים: כאלו שנאכלים בשלמותם (ענבים, תאנים), כאלו שנאכלת קליפתם ולא תוכם (זיתים ותמרים למשל, בהם זורקים את הגלעין) וכאלו שנאכל בהם הפנים ולא הקליפה (שקדים ואגוזים). כמו כן, נקבע בסדר ט"ו בשבט הזה לקרוא פסוקים שונים מן המקורות, שנבחרו בקפידה על מנת לקשר בין עולם הצומח לבין חזרת עם ישראל לארצו.
בעקבות המהפכה התעשייתית, בסוף המאה ה-19, התפתחו בקרב אומות העולם, בעיקר בצפון אמריקה, מנהגי נטיעות שונים שהתפשטו בהמשך לאירופה ומשם מזרחה. הישוב החדש שהתפתח בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 אימץ את המנהג. הוא "גויר" והוסב ליום נטיעות על ידי חיים אריה זוטא, שעלה לארץ בשנת 1903. מנהג הנטיעות בט"ו בשבט הפך במהרה למנהג נפוץ בכל רחבי הארץ. אף כי מבחינה אגרונומית נטיעת עצים בתאריך זה לא מיטבית, הקישור שנעשה למנהג הקדום במשנה ובקבלה הכריע.
המכנה המשותף בין העיצוב הקבלי לבין מנהג הנטיעות הציוני היה החיבור של האדם לאדמתו. בגרסה הדתית הוא כלל ברכה לקב"ה על השפע החקלאי באדמת ארץ ישראל וכן דגש על החיבור של הקהילות לאדמתם, על ידי נטיעת עצים.
החיבור בין האדם לאדמה הוא בחקלאות. בעשורים האחרונים מתמודדת החקלאות עם אתגרים חדשים: שינויי אקלים, מחסור בכוח אדם, תחרות עולמית ושינויים בהרגלי הצריכה. דווקא כאן, הערכים שט״ו בשבט מביא איתו: קשר לאדמה ולארץ, יצירה, עשיה והכרת הטוב, יכולים לשמש מקור השראה ומנוע לפיתוח.
החקלאות הישראלית ידועה בעולם בחדשנותה, אולם גיל החקלאי הממוצע עולה עם השנים וקשה למשוך צעירים לתחום. החקלאות הישראלית הובילה לחידושים והמצאות רבות. כבר בחוות הניסיונות פורצת הדרך של אהרן אהרונסון בעתלית נערכו מחקרים שקידמו את המדע העולמי בתחומי החקלאות ושיפרו את היבולים המקומיים בכמות ואיכות. בהמשך הומצאה ההשקיה בטפטוף בהובלת שמחה בלאס, דבר שגרם למהפכה עולמית ואפשר בנוסף להשקיה מדויקת יותר שחוסכת מים גם דישון חסכוני, מיטבי ומדויק. ישראל גם מובילה עולמית בתחום השימוש במים מושבים, בפיתוח סנסורים המנטרים את מצב המים בעץ, וכן בפיתוח רחפנים לזיהוי מזיקים ועקות, רובוטים לקטיף ועוד. חשוב להבין שבחקלאות יש פרנסה, יש בה עוד המון אתגרים הדורשים פתרון וכן שפע של תחכום טכנולוגי, וגם זו בשורה שט"ו בשבט מביא עימו.
ט״ו בשבט מזכיר לנו כי החיבור לאדמה הוא לא רק מסורת עתיקה, אלא צורך אנושי עמוק, כזה שמעניק משמעות, שייכות ואחריות. החג בצורתו העכשווית שנולד מתוך חזון רוחני של מקובלי צפת והתעצב מחדש על ידי הציונות, יכול היום להוות מקור השראה לחיזוק החקלאות המודרנית ולמשיכת צעירים אל עולם מרתק, יצירתי ובעל חשיבות לאומית.
ד"ר אבישי אבני מיה, האגרונום הראשי של קבוצת חיפה
