יותר מלחיצת יד: האי המוסרי שבו הקדימה היהדות את העולם

"אנשים חושבים" יודעים שלחיצת יד בין איש לאשה היא שקובעת את כבודה של האישה. ומכאן סימוכין לדעתם המוצקה בדבר מעמדה של האישה במקורות היהודיים, שהרי הם יודעים הכול, אף שלא למדו ולא שנו, ולעתים אף יצטטו פסוק משובש. לכן ראוי "להטעים" ולו על קצה המזלג מה היא העמדה היהודית.

על חובתו של האדם לכבד את אשתו ולאהוב את אשתו ולא לצערה, למדים אנו ממקורות שונים, הן בדבר היחס הראוי, הן בהוראות משפטיות מחייבות. וזה לשון הגמרא במסכת סנהדרין עו ע"ב: "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו…- עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא'. הוראה בעלת משמעות משפטית בדבר מעמדה, היא גם הכלל הקובע כי  "[האשה] עולה עמו ואינה יורדת עמו", דהיינו כאשר יש הבדל בין רמת החיים שהייתה רגילה בה האישה לפני נישואיה לבין רמת החיים שרגיל בה הבעל, זכאית האישה לרמת החיים הגבוהה יותר.

הוראות אלו ואחרות בדבר התנהלות הזוגיות הראויה, קובע הרמב"ם: "וכן צִוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מַרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הלכות אישות טו, יט).

פועל יוצא מן היחס המחויב מצד הבעל כלפי אשתו, הוא הגישה הבלתי סלחנית כלפי בעל המכה את אשתו, בניגוד למה שהיה מקובל בקרב אומות העולם. הדבר בא לידי ביטוי בתשובתו של מהר"ם מרוטנבורג, מגדולי חכמי ישראל באשכנז (גרמניה) בימי הביניים. על השאלה מה דינו של אדם שהיכה את אשתו, השיב המהר"ם כי הוא ראוי להיענש בענישה חמורה ביותר: "יש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו – חייב בכבודה'. ועונשו של המכה – בהחרמה ובנידוי, ובעונשי גוף חמורים. ואם האישה רוצה בגירושין – חייב הבעל לתת לה גט".  המהר"ם  נסמך תחילה על התחייבותו של הבעל לאשתו בכתובה בעת הנישואין לכבד את אשתו. הוא ממשיך ואומר, כי "דרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת".

אולי יעניין אתכם

עוד ביהדות חובת לימוד כל יסודות התורה

עוד ביהדות שו"ת רבנים ובחירות

מה היה היחס להכאת האישה בזמנו של המהר"ם?  מהי "דרך הגויים"? זאת אנו למדים ממחקרה של המומחית להיסטוריה של ימי הביניים, כלת פרס ישראל, פרופ' שלומית שחר, שנפטרה אשתקד. וכך היא כותבת: "באוסף החוקים מן המאה ה-י"ד של העיר ארדנבורג (Aardenburg) שבהולנד, נקבע שהבעל רשאי להכות את אשתו, לפוצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על חוק… זכותו של הבעל להכות את אשתו במידה, הייתה מקובלת על הכל" ("המעמד הרביעי – האשה בחברת ימי-הביניים", ת"א תשנ"א, עמ' 86).

ההיסטוריון של ימי הביניים, פרופ' אברהם גרוסמן ז"ל, סיפר לי עד כמה קשה היה לו לשכנע את המשתתפים בכנס בינלאומי בנושא מעמד האישה בימי הביניים שהתקיים בגרמניה, שאכן היה "אי" יהודי באירופה בו הגברים נהגו כבוד בנשותיהם, שלא כמנהג שכניהם.

כך הוא לא רק באלימות פיזית אלא אף באלימות נפשית. אדם מצווה להיות זהיר במיוחד שלא לצער את אשתו, כלשון הגמרא, בבא מציעא נט ע"א: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו [באונאת דברים לצערה  -רש"י], שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה".  בתשובה שהשיב ר' שמעון בר' צמח דוראן, הרשב"ץ, מגדולי חכמי אלג'יריה בראשית המאה הי"ד, הוא קובע כי מי שמצער את אשתו, אפשר לכוף אותו לגרש את אשתו, ואף יהיה עליו לשלם  את כתובתה (תשב"ץ, חלק ב, סימן ח)

מה עצום היה הפער בין היחס לכבוד האישה אצל האומות לבין היחס אליה במקורותינו! אמנם הולכות ומתקרבות היום אומות העולם לערכי כבוד האדם ולערכי זכויות האדם בכללם, שיסודם בתורה. ראה על כך מאמרו המאלף של רנה קאסן, שנסח את ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", במאמרו "מעשרת הדברות ועד לזכויות האדם", שנתפרסמה  בספר לכבודו של חיים כהן שבהוצאת אוניברסיטת תל-אביב.

השתמשתי בלשון "מתקרבות", ואכן מבקשים אנשי משפט וחברה ללמוד מאתנו גם את "סודה" של המשפחה היהודית, בעולם בו מוסד המשפחה הולך ונחרב. אבל עדיין ארוכה הדרך לחירות, הן בתחום כבוד האישה וייעודיה, כש"החפצת" האישה בשלטי חוצות ואג'נדות שונות למיניהן עדיין לגיטימית, הן בתחום זכויות האדם בכללן; אך נצפה ליום שבו תזכה המדינה היהודית לאמץ את ערכיו הנעלים של עם ישראל, כבוד הבריות, כבוד האדם, האישה וערך המשפחה, ותהיה מדינת היהודים מקור השראה לאומות העולם כולם.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס למשפטים ומומחה למשפט העבר, ששימש כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה וזכה בשנת תשפ"ב בפרס ישראל לספרות תורנית