התהפוכות העוברות על מדינת ישראל בשנים האחרונות נתפסות אצלנו כמשקפות את הבעיות המיוחדות שלנו: מלחמה, הסכסוך עם העולם הערבי וכדומה. דומה כי במבט רחב יותר ניתן לקבל אספקלריה שונה, כזו הרואה את המשבר המקומי כשיקופה של מריבה החוצה את העולם המערבי כולו.
העולם הפוליטי-מדיני בנוי היום על פי רוב על בסיס מדינות לאום: יוון ליוונים, אינדונזיה לאינדונזים, ארמניה לארמנים. צורת ארגון זו היא חדשה יחסית, ואפשר בהחלט להרהר אם היא אופטימלית, אבל יש לה יתרונות ידועים. במדינת לאום יש איזו תחושת שותפות בין הבריות ("כולנו עם אחד") אותה ניתן לתרגם לתמיכה ציבורית בעזרה הדדית בתוך המדינה (סעד, רווחה וכדומה) ולמחויבות משותפת להגנה על המולדת.
בעולם המערבי, כיום, האליטות הן פוסט-לאומיות. הן מתעבות את העקרון המכונן של מדינת הלאום ובזות לנטייתם של בני אנוש להתלהק על בסיס שיתוף אתני או תרבותי. בעולם האידיאלי שהן מדמיינות – על פי שירו הידוע של ג'ון לנון Imagine – אין דת, אין מדינות, ואין עבור מה להילחם. מיגורה של מדינת הלאום הוא המשימה שנטלו עליהם המשכילים והעשירים.
מנוף מרכזי להשגת מטרה זו הוא ההגירה. הורדת מחסומי הגירה מאפשרת לאנשים ממוצא אתני שונה ומתרבויות זרות להתאזרח. התביעה לרב-תרבותיות המושמעת היום ברוב מדינות המערב חוסכת ממהגרים אלה להתאים את עצמם למדינה אליה הגיעו ולתרבותה. הרוב אינו רשאי לכפות על המהגרים שינוי תרבותי כתנאי להשתלבות. במקביל מושמעות יותר ויותר טענות על "קיפוח", כאשר למניעה הקיפוח מעלים דרישה לשוויון לא של הזדמנויות אלא של תוצאות: כלומר לא עוד מתן הזדמנות שווה לכולם, אלא התוצאה חייבת להיות שוויונית. באמצעות כלים אלה – טענת ה"קיפוח" ושוויון תוצאתי – המהגרים הופכים בפועל לקבוצה פריבילגית הזכאית להטבות על חשבון הכלל. כתוצאה, בני הלאום המקורי הופכים להיות זרים בארצם, מופלים לרעה על ידי החוק ומושפלים על ידי התקשורת והאליטות.
אולי יעניין אתכם
הציבור הכללי מוצא את עצמו תחת מתקפה משולבת מצד המהגרים ומצד האליטות האקדמיות-תקשורתיות-משפטיות שפוגעת אנושות ברגש הערבות ההדדית עליו בנויה מדינת הלאום. תהליך זה מלוּוה בשאיבת הסמכויות מנבחרי העם לגופים טכנוקרטיים, חלקם על-לאומיים (האיחוד האירופי, ארגון הבריאות העולמי), המעקרת את הדמוקרטיה כמנגנון של שלטון בהסכמת הנשלטים, ומייתרת את הצורך בהזדהות לאומית.
עד כאן לתיאור העקרון המארגן החדש של הפוליטיקה במערב בעשרות השנים האחרונות. התנגדות לתהליך זה שמורה לימין המחויב למדינת הלאום ולאנטי-הגירה, בעוד שהשמאל בנוי על ברית בין אליטות המעוניינות לחיות בגלובליסטאן, לבין מהגרים שחלקם רוצים לקחת מהחברה כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כך בבריטניה, כך בגרמניה, כך בארצות הברית, כך בצרפת. במדינת ישראל, תמונת המצב הבסיסית אינה שונה בהרבה. שאלת ההגירה אמנם משנית אצלנו, אבל האליטות תומכות למשל באופן חד משמעי וגורף במסתנני עבודה.
יש לציין, וזוהי נקודה חשובה, שלהתנערות מהרעיון הלאומי יש אצלנו השלכות הרבה יותר חריפות מאשר בשאר מדינות הלאום בעולם. לפחות ב-1500 השנים האחרונות העם היהודי זוהה כעדה דתית, עם אלפי הלכות ומנהגים פרטיקולריים שהבדילו בין היהודי לבין שכנו שאינו יהודי – ולא משנה עם הוא ישב בעדן, במרקש או בפרנקפורט. כאשר קמה הציונות החילונית, היא הציבה את ההזדהות הלאומית במקום זו הדתית. אלא שעתה, לאחר שקמו ללאומיות היהודית אויבים מבפנים המבקשים לחסל את מושג הלאום, לא נותרים אלא מנהגי הדת כאלמנט מאחד, ואלו מנהגים שהאליטות הישראליות חשות כלפיהם לא רק ניכור אלא אף שנאה ובוז.
וכאן אנו זקוקים לדיוק: האפיונים התרבותיים של 'להיות בריטי' – לשתות תה, להנות משייקספיר וכדומה – אינם שנואים על בן האליטה בלונדון, הוא פשוט אינו רוצה בחברה שזהו המלט המלכד אותה. כאן, לעומת זאת, קשה שלא להבחין בשנאה ובבוז שרוחשות האליטות לכל ערך או מנהג יהודי. וכאשר הן מעורטלות מהדת היהודית וגם מהרגש היהודי הלאומי, קשה מאד שלא יראו במפעל הציוני כולו צורה מרושעת של גזל קולוניאליסטי, ומכאן קצרה הדרך להזדהות עם לפחות חלק ממטרותיו ושיטותיו של האויב.
אין בידינו לחזות את העתיד, וגם לא להעריך ולשקלל את עוצמת הכוחות הגנוזים בכלל ישראל ואת האופן בו הם עשויים לבוא לידי ביטוי בהמשך הדרך. בשלב הנוכחי, ככל שמדובר על פוליטיקה לטווח המיידי, חשוב לדעתי להבין שאין פרטנר להסכמה בצד של האליטות. אינני מאמין כי נוכל להתפייס באמצעות סילוקם של הצדדים הוולגריים והדוקרים של הריב הפוליטי, שכן לא מדובר על ויכוח הנובע מאי הבנה ודעה קדומה, אלא על תהום הנפערת והולכת בינינו לבין אלו שעקרונות חשיבתם (גם אם אינם מודעים להם עד הסוף) אינם מאפשרים את קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. עם כל הרצון בהסכמה ובהרגעת הרוחות, עלינו להיות ריאליים.
הכותב עוסק בהוראה ומחקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר-אילן
