בימים אלה קורא השר בצלאל סמוטריץ' לראש הממשלה "לגבש מדיניות ברורה, עקבית ומאוזנת, שתצמצם את התמריץ לחטיפות ותשמור על ביטחונם של חיילי ואזרחי ישראל".
דרישה זו באה בעקבות הצעת החוק של חבר הכנסת אוהד טל המבקשת לעגן בחקיקה את מסקנות ועדת שמגר, שעיקרן הגבלת עסקאות לשחרור מחבל אחד בלבד תמורת חטוף אחד. אולם מתעוררת השאלה: מה ייעשה לאחר חקיקה כזו אם החוטפים אינם מסכימים לעסקה בתנאים אלה? יתרה מכך, מדוע להסתפק ב"מדיניות… שתצמצם את התמריץ לחטיפות", כלומר מדיניות שאינה מעודדת חטיפות נוספות, ולא לשאוף למדיניות שתמנע חטיפות נוספות? למרות קושיות אלו חקיקה זו הכרחית וחיונית לביטחון המדינה, ובמאמר זה נשתדל להסביר מדוע.
בדרך כלל מוצעות שתי תשובות בלבד לשאלה "כיצד עלינו לנהוג באירועי חטיפה": הראשונה – עסקת חילופי שבויים, שנועדה להבטיח את החזרת החטוף בחיים; והשנייה – מבצע חילוץ, שנועד להימנע מעסקה העלולה להוביל לחטיפות נוספות. אולם ייתכן שהגיע הזמן, לאחר הניסיון המר של המלחמה, לגלות את הדרך הנכונה לפי המסורת היהודית – דרך שאינה עסקה ואינה מבצע חילוץ.
פדיון שבויים
אולי יעניין אתכם
בשונה ממה שמקובל לחשוב, מצוות פדיון שבויים אינה נגזרת ממצוות הצלת נפשות או גמילת חסד עם העני. עיקרה של מצווה זו נלמד דווקא מדין גאולת יהודי שנמכר לעבדות לגוי השרוי בתוכנו, שכתוב בו: "גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו" (ויקרא כה, מח). אף שאין במצב זה סכנה לחייו של העבד, מצווה התורה לפדותו "כדי שלא ייטמע וילמד ממעשיהם" (רמב"ן ויקרא כה, מז), ובעיקר מפני שאין זה ראוי שאחד מבניו של ה' יהיה משועבד לגוי, ככתוב "עבדיי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נח) – "על תנאי שלא ישתעבדו בהם" (תורת כהנים בהר פר' ו פ"ט).
"על אחת כמה וכמה [אם משועבד] בגוי שאינו תחת ידך" (תורת כהנים שם) שיש מצווה לפדותו, שכן הוא "בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י). כך כבר בגלות בבל העיד נחמיה כי פדו "את אחינו היהודים הנמכרים לגויים" (נחמיה ה, ח), וכך במשך אלפיים שנות גלות התאמצו קהילות ישראל לפדות יהודים שהשלטונות או הליסטים הורגלו לשבות – הגברים לעבדים והנשים לפילגשים ולשפחות.
אך אף שהתייחסו אל מצווה זו כאל "מצוה רבה" (בבא בתרא ח.), החכמים סייגו אותה "מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד מ"ו), כלומר כדי שחייהם בגלות לא יהפכו לבלתי נסבלים. כך אסרו לפדות את השבויים "יתר על כדי דמיהן" (שם), כדי שמכירת שבויים יהודים לא תהיה עסקה רווחית במיוחד וכתוצאה מכך "יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ב). וכן תיקנו שלא לפדות מי שמכר את עצמו לגוי שלוש פעמים (גיטין מו:), "שלא ירגיל עצמו בכך" (רבנו המאירי שם) ופדיונם התכוף לא יכביד על הקהילות.
הצלת שבויי מלחמה
אולם יש מקרה נוסף – שבוי המלחמה. עד לא מזמן היה מקובל כי המנצח נוטל לביזה בסוף המלחמה את הרכוש ואת התושבים שנותרו בחיים, ככתוב: "כי תצא למלחמה… ושבית שביו" (דברים כא, י). אין ספק שאף במקרה זה יש מצווה לנסות להצילם; אולם השאלה היא – כיצד להצילם? שאלה זו אינה חדשה, וניתן להשיב עליה באמצעות מספר מקרים המסופרים בתנ"ך.
הראשון הוא לקיחת לוט לשבי בעת נפילת סדום בידי ארבעת המלכים: "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו… וירדוף עד דן… וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו" (בראשית יד, יד-טז). אברהם לא רדף אחריהם כדי להשיב את לוט בלבד, אלא גם "ויכם וירדפם עד חובה" (שם, טו) – "היה מכה מה [=מי] שהיה משיג", אף ש"הם נסים לנפשם" (רד"ק שם). השני הוא בעת שהיית דוד ושש מאות איש עימו בארץ פלישתים, כאשר "ועמלקי פשטו… וישבו את הנשים אשר בה מקטון ועד גדול" (שמואל א' ל, א-ב). בתגובה שאל דוד את ה': "ארדוף אחרי הגדוד הזה, האשיגנו?", ולאחר שנענה בחיוב השיב "את כל אשר לקחו עמלק… ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול" (שם, יח-יט). ואף כאן לא הסתפק דוד בהשבת השבויים בלבד, אלא "והשתדל על הרדיפה והנקמה באויבים" (הרב אברבנאל שם, יז), ככתוב: "ויכם דוד… ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער".
אם כן בשני המקרים הללו הגיבו אברהם ודוד באותה דרך: רדיפה אחר השובים כדי להציל את השבויים וכדי לפגוע בהם עד כמה שידם משגת. ואולם ניתן לטעון שזו הייתה תגובתם של יחידים – אברהם ודוד, שבתקופות אלו לא פעלו כאומה עצמאית. לפיכך יש להביא מקרה שלישי: בעת שהיית עם ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, "וישמע הכנעני מלך ערד… וילחם בישראל ויִשבּ ממנו שבי" (במדבר כא, א) – כלומר הכנעני הצליח בהתקפתו "ושבה מהם שביה גדולה" (תרגום יהונתן שם). תגובתו של עם ישראל הייתה פנייה אל הקב"ה: "אם נתון תיתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (שם, ב) – כלומר, להשמידם כליל. וכך היה: "ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה" (שם, ג).
מלחמת חורמה – הפתרון היחיד לאירוע חטיפה
אין ספק שהחזרת השבויים באמצעות עסקה מסכנת פחות את חייהם מאשר החזרתם במלחמה. מדוע, אם כן, העדיפו דווקא את הדרך הצבאית? אולם טרם נשיב על כך, ראוי להקדים ולשאול שאלה אחרת: מדוע במלחמה נגד מלך ערד, שהוזכרה לעיל, ושככל הנראה "השיבו את הכול [=כל השבויים] ולא נפקד מהם איש" (רמב"ן במדבר כא, א) – לא הוזכר בפסוקים כי היציאה למלחמה נועדה להצלת השבויים, ואף לא נאמר במפורש כי אכן הצליחו להצילם?
תגובת דוד המלך להתנהגותו של חנון מלך בני עמון מבהירה את הנושא. לאחר פטירת מלך בני עמון שלח דוד שליחים אל חנון בנו כדי לנחמו; אולם האחרון חשד כי דוד שלחם לרגל את ארצו, וגילח את חצי זקנם וקרע את חצי בגדיהם כדי לבזותם. תגובת דוד לביזיון זה הייתה חריפה במיוחד: הוא שלח את צבאו למלחמה נגד בני עמון, ואף לאחר שהכניעם דרש להשלים את המלאכה – "וישחיתו את בני עמון, ויצורו על רבה" (שמואל ב' יא, א), עיר הבירה, עד לכיבושה; ולאחר מכן הרג "את העם אשר בה… וכן יעשה לכל ערי בני עמון" (שמואל ב' יב, לא). כך נהג דוד "כדי שכל שאר האומות ישמעו ויראו" (הרב אברבנאל שם), כיוון שהביזיון הלאומי שחנון ביזהו נתפס בעיני העמים הסובבים כחולשה, ובכך הזמין עימותים נוספים. התגובה המשיבה את כבודו ויראתו – מה שמכונה בימינו הרתעה – היא לא פחות מחיסול כללי של בני עמון.
כך ניתן להסביר מדוע לא הוזכרה במפורש הצלת השבויים במלחמה נגד מלך ערד: עצם הימצאותם של שבויים בידי האויב היא ביזיון לאומי המשדר לכל העמים שסביבנו חולשה ופגיעוּת; ממילא הצורך להצילם כלול בצורך להשמיד את האויב – שניהם יחד מחזירים את עוצמתנו ויראתנו בעיני שאר אויבינו. וכך ניתן להסביר מדוע "התגובה הישראלית האמיתית והנכונה" להחזיר שבויי מלחמה היא, כפי שכתב מורי ורבי הרב אליהו זייני בחוברתו בנושא, "אך ורק ריסוק האויב עד חורמה… ועל ידי הכנעת האויב במלחמה הציל את השבויים" (בין פרט לכלל, חותם, עמ' 34). אכן, החזרתם בעסקה בטוחה יותר לחיי השבויים בטווח המיידי; אולם היא אינה משיבה את ההתרעה החיונית לביטחון העם לאורך זמן.
סיכום
מקרי החטיפות בימינו אינם נכנסים בדיוק להגדרת שבויי המלחמה, שכן הפעם החוטף אינו הצד החזק שניצח במלחמה, אלא דווקא הצד החלש. עם זאת, גם כאן העקרונות דומים: עסקת חילופי שבויים משדרת לכל אויבינו באזור שאנו חלשים עד כדי כך שאנו מוכנים להתמקח עם מי שחטף מאיתנו שלא כדין. ובעיקר – היא אינה משיבה את ההרתעה החיונית לביטחוננו, ובכך אנו מזמינים אויבים נוספים לפגוע בנו. אם כך, הדרך הנכונה היא לצאת למלחמה בלתי מתפשרת נגד הארגון החוטף עד הריגת כל פעיליו; ובדרך זו אנו תפילה שנשיב את החטופים בחיים. דרך זו אינה רק "מצמצת את התמריצים" לחטיפה – ובכך אינה מעודדת חטיפות נוספות, אלא היא מרתיעה ובכך מונעת את החטיפות הבאות. ראוי לציין שרבים ממשתתפי הכנס שעסק בהצעת החוק האמורה הביעו עמדות קרובות לזו, ובפרט השרה אורית סטרוק ועורך הדין מוריס הירש.
ואולם אף שדברים אלו מובנים לרוב הציבור, בעת שאחד מבני עמנו נתון בסכנה אנו מתקשים לעמוד בפיתוי השבתו באמצעות עסקאות המבזות ומסכנות אותנו. משום כך הצעת החוק הזאת, שאינה קובעת מה נכון לעשות אלא מה אסור לעשות, היא חיונית: היא תסייע לנו לעמוד מול הלחצים – מבפנים ומבחוץ – ולאפשר את השבת החטופים בדרך שאינה רק משיבה אותם, אלא גם מונעת את החטיפות הבאות.
הכותב הוא אברך בישיבת אור וישועה בחיפה.
נכתב בליווי ארגון תורת המדינה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
