"אני מדברת עם רני כל הזמן. הוא מחזק אותי"

יום שלישי בבוקר השבוע, טליק גואילי שבה לביתה מבית העלמין במיתר בתום שבעת ימי האבל על בנה החטוף, לוחם היס"מ רב־סמל ראשון רן גואילי הי"ד. המוני המנחמים שצבאו על הפתחים במהלך ימי השבעה כבר אינם. גשם זלעפות החל לרדת וטליק מתיישבת בסלון, נושמת עמוקות ומנסה לעכל את הרגע. "היום סגרנו מעגל. מסע ארוך הסתיים היום", היא לוחשת, "בדיוק חזרנו עכשיו מבית הקברות ופתאום יורד גשם, שזה קטע. כל השבוע הזה היה מזג אוויר מדהים, וברגע שיצאנו מבית העלמין התחיל לרדת גשם. השמיים בוכים כנראה".

כשטליק מדברת על סגירת מעגל, היא מתכוונת לסיומם של 845 ימים קשים ומורטי עצבים, כשבנה היה חטוף בעזה והיא ובעלה איציק עזבו את עיסוקיהם ויצאו לקרב חייהם להשיב את רני הביתה. בתום שנתיים וארבעה חודשים סוערים ומטלטלים הובא יקירם למנוחת עולמים בקבר ישראל, אחרי שאותרה גופתו בבית קברות סמוך לשג'אעיה בעזה בידי חיילי צה"ל במהלך מבצע 'לב אמיץ'.

את הרגע שבו הגיעה ההודעה הדרמטית "רני בידינו", טליק לא תשכח לעולם. "הייתי בבית עם איציק. פתאום קיבלנו טלפון ואמרו לנו: מצאנו את רני. אי אפשר להסביר מה הרגשתי באותו רגע. זה היה בליל של רגשות. קודם כול היה ההלם הראשוני. מצאו אותו. זה קרה. שוק מוחלט. אחרי זה באה תחושת הקלה נורא גדולה", היא משתפת, "עברנו שנתיים וארבעה חודשים שאין מילים לתאר אותם. חיינו את שבעה באוקטובר בערך כל השנתיים וארבעת החודשים האלה, בלי שגרה, בלי יכולת לדמיין או לקבוע דברים לעתיד. אלה היו מין שנתיים וארבעה חודשים של 'הולד' שבהם רק עבדנו בלהחזיר את רני הביתה. זה ממש הרגיש כמו יום אחד ארוך וקשה שלא נגמר. ולצד זה, הייתה כל הזמן ציפייה ותקווה גדולה מאוד שלנו שאולי הייתה טעות והוא יחזור חי על הרגליים".

האמנתם שהוא חי?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר נרצח בפיגוע ירי בבנימין: מרדף נרחב אחר מחבל

עוד מאת רבקי גולדפינגר סעודיה בין המצרים: איראן והח'ותים סגרו לה את נתיבי הנפט

"רצינו להאמין, בהחלט. כי זה היה בשבילנו סוג של תקווה. זה מה שהחזיק אותנו במהלך כל התקופה הקשה הזאת".

אבל ועדת מומחים הכריזה עליו באופן רשמי כחלל.

"זה נכון, הצבא הכריז בזמנו על סמך כל מיני הודעות מודיעיניות, אבל זה לא שהיה איזשהו מידע ספציפי. זאת אומרת, מבחינתנו לא היה נתון ודאי. וחוץ מזה, כל עוד הוא לא היה כאן – אנחנו נאחזנו בתקווה, רצינו להאמין שזה אפשרי, בחרנו להישאר עם מאית אחוז של תקווה".

וכשהמציאות מתנפצת ואומרים לכם שנמצאה הגופה והוא לא בין החיים, זה יותר קשה?

"אני לא יודעת אם זה יותר קשה, כי באיזשהו מקום ידענו שיש סיכוי שרני לא בחיים. כך שלא היינו מופתעים או משהו כזה, אבל זה בהחלט היה רגע נורא קשה עם תחושות של גם וגם. גם כאב וצער וגעגוע נורא חזק, אבל גם גאווה. אני כל כך גאה בבן הגיבור שלי. עומרי, הבן שלי, אמר: 'אמא, הגאווה חזקה מהעצב'. וזה באמת נכון, כי הגאווה הענקית ברני היא זאת שתופסת אותנו והיא נתנה ונותנת לנו את הכוח".

טליק משתפת שהקשר עם בנה רני הי"ד ממשיך גם כעת: "אני מדברת עם רני כל הזמן. גם הוא מדבר איתי. הוא מחזק אותי. אני ממש מרגישה את זה בפנים", היא אומרת וקולה רועד, "הוא אומר לי: אמא, לא לבכות, להיות חזקה, להיות גאה. תהיי גאה. זה משהו שחוזר על עצמו כל הזמן".

ומזה כתבת את ההספד? מהשיח שלך עם רני?

"חד־משמעית. אני אמא גאה של רני".

בכל השנתיים הארוכות האלה, מאיפה שאבת כוח? מה השאיר אותך בשפיות?

"אני חושבת שמה שהשאיר אותנו חזקים היה הגבורה של רני. רני לא נחטף מהבית, הוא יצא להילחם במחבלים. הוא יצא להגן עלינו. והוא ידע בוודאות את המחיר. כשרואים את השתלשלות הדברים באותו יום, ואת כל התחקירים, מבינים שהוא היה מודע בדיוק לכל דבר שהוא עשה. זאת אומרת, הוא לקח את הסיכון הזה והוא החליט לא להתחבא. הוא החליט לצאת ולהסתער. זו הייתה החלטה מודעת שלו. כל כך הרבה פעמים במהלך אותו יום הוא היה יכול לברוח, להתחבא או לא להיות שם בכלל, אבל הוא בחר ללכת עד הסוף, עד שנגמרה לו התחמושת".

"לא היה לנו לילה שלם"

רני, השני בשלושת ילדיה של טליק, היה שוטר יחידת הסיור המיוחדת של משטרת ישראל (יס"מ) במחוז דרום. בשבעה באוקטובר, בשעות הבוקר, הוא זינק מביתו במיתר אל העוטף אף שסבל משבר בכתפו ונקבע לו ניתוח יומיים בלבד אחר כך. הוא נלחם בגבורה עם מחבלי חמאס בקיבוץ עלומים, והציל יותר ממאה בני אדם שנמלטו ממסיבת הנובה. רני ניהל לבדו קרב עקוב מדם והצליח לחסל 14 מחבלים, עד שהוכרע ונחטף לעזה. בהקלטות מאותו יום הוא נשמע אומר תוך כדי ההיתקלות עם המחבלים: "אני לא יכול להרים את הראש. אני מקבל אש. התחמושת אוזלת. יש מספר כדורים בודדים". לאחר חטיפתו, ולאות הוקרה על עוז רוחו, העניקו לו תושבי קיבוץ עלומים את הכינוי "רני מגן עלומים".

"היו לו שם תירוצים במירכאות לחזור אחורנית, כי הוא נפצע, ובכל זאת הוא המשיך להילחם עד הכדור האחרון. הוא בכלל היה בחופשת מחלה עם כתף שבורה, אף אחד לא היה אומר לו כלום אם הוא היה נשאר בבית. וזה בדיוק העניין, היו לו כל כך הרבה אפשרויות לא להילחם, אבל הוא בחר בזה. הוא בחר לעלות על מדים וללכת עד הסוף כדי להגן על מדינת ישראל, וזה מה שנוסך בנו כוח והמון גאווה", מדגישה טליק, "אם היית שואלת אותו 'איך אתה רוצה לסיים את החיים', ברור לי לגמרי שככה הוא היה רוצה. ועם האמונה שהוא באמת ידע מה הוא עושה, והוא עשה את זה בלב שלם והקריב את עצמו בשביל המדינה שלנו, מי אנחנו שנכאב? מי אנחנו שנהיה חלשים כשהוא כזה חזק וגיבור?".

ההתנהלות שלו באותו יום הפתיעה אותך כאמא, או שידעת שזה רני?

"היום כולם יודעים שהוא גיבור, אבל אנחנו תמיד ידענו שזה הוא. רני תמיד עשה את הדברים בצורה הזאת. הוא אף פעם לא הפתיע אותנו, כי אנחנו הכרנו תמיד את האומץ שלו. הוא היה הראשון בכל דבר, תמיד חתר למגע ועשה את כל מה שהוא רק יכול כדי לעזור ולהילחם ולתת מעצמו. הוא רצה להיות שוטר מאז שהיה ילד. בצבא הוא הלך לגולני ושבר שם את עצם הירך בתאונת אימונים. הרופא המנתח העריך שהוא לא יוכל עוד לחזור לשירות קרבי, אבל רני לא ויתר לעצמו. הוא עבר פיזיותרפיה אינטנסיבית והצליח לחזור לצבא תוך ארבעה חודשים".

איך מגדלים ילד כזה?

"כל הזמן שואלים אותי את השאלה הזאת, ואני חושבת שכנראה מההורים שלי ומההורים של אבא שלו. אנשים פשוטים, אוהבי אדם שגידלו אותנו על ציונות ואהבת הארץ. אנחנו המשכנו בדרכם. אמא שלי עלתה ממצרים ואבא שלי עלה מפרס, ההורים של בעלי איציק מצרפת, ובעשר אצבעות הם הקימו משפחה ובנו חיים".

היה לכם חשש שהוא יהפוך להיות רון ארד?

"בטח. היה לנו פחד גדול מאוד מתסריט כזה. המבצע שעשו כדי למצוא ולהוציא אותו הוא אחד המבצעים הכי הרואיים שיכולים להיות. זה כבוד עצום למדינה שלנו", היא נשנקת מדמעות, "הלכו על משימה שהיא ממש לא פשוטה, מורכבת מאוד, ולא ויתרו. פשוט לא ויתרו עד שמצאו אותו נגד כל הסיכויים. כשסיפרו לי על המבצע אמרתי להם שהמשימה הזאת היא כמו לחפש מחט בערמת שחת. והם ענו לי: קודם כול מדובר ביהלום, זה לא מחט. ודבר שני, יש לנו המון סבלנות ונחישות, ואנחנו נמצא אותו".

ידעתם על המבצע מההתחלה, או רק בדיעבד אחרי שרני נמצא?

"ידענו מראש על המבצע. היינו מעודכנים, אבל אף אחד לא מבטיח לנו מה תהיה התוצאה ואף אחד לא בטוח בוודאות של 100 אחוז שהוא באמת שם".

אז איך נרדמים בלילה, טליק? כאמא, מה החזיק אותך ושמר עלייך לאורך כל התקופה?

"לא היה לילה אחד שהיה לילה שלם. תמיד זה היה עם לקום, לראות מה קורה ברשתות, לנסות להבין אם יש התפתחויות או דברים חדשים. לא היה לי לילה שלם. מבחינתנו שרדנו, היינו באוטומט, חיינו את שבעה באוקטובר כאילו זה יום אחד שלא נגמר. אבל הנה עכשיו הוא סוף סוף נגמר, זהו".

ומכאן, איך את רואה את העתיד שלך, שלכם?

"האמת, עוד מוקדם לדעת. אנחנו עדיין לא יודעים. כרגע אנחנו רק מעכלים. טיפה מתחילים לנשום, ולאט לאט נלמד ללכת".

"האמנו בלחץ על חמאס"

טליק מתארת את האתגר הגדול בחזרה לשגרה. עם חטיפתו של בנה, לפני שנתיים, חייה נעצרו באחת. היא סגרה את משרד עורכי הדין שבבעלותה והתמסרה כל כולה למען המאבק להשבת בנה. במסגרת המאבק היא ניצבה בזקיפות קומה מעל כל במה, התראיינה בתקשורת, השתתפה בדיונים, הצטרפה למשלחות לחו"ל ונפגשה עם נשיאים, ראשי ממשלות, שרים ובכירים מכל העולם במטרה אחת ויחידה: לקדם את השבתו של בנה. טליק ובעלה היו חברים ב'פורום תקווה', ולאורך השנתיים השמיעו את התנגדותם הנחרצת לעסקאות חלקיות ודגלו בנקיטת לחץ צבאי על חמאס על מנת להשיב את החטופים. ולמרות הקושי האישי הבלתי נסבל, הם בחרו בטובת הכלל ולאורך המאבק כולו דבקו בגישה הממלכתית.

בקרב משפחות החטופים ראינו גם התנהלות אחרת משלכם. זה היה משהו שהחלטתם עליו באופן מודע, או שזה פשוט מי שאתם?

"לא בחרנו להיות ממלכתיים, זה אנחנו. אנחנו אנשים פשוטים והבנו את הסיטואציה, הבנו שהממשלה עושה לפי התרשמותנו את המקסימום שאפשר. ראינו את החיילים, דיברנו עם חיילים ועם נציגי הצבא כל כך הרבה פעמים, והתרשמנו לחלוטין שלא מפקירים אף אחד", היא אומרת נחרצת, "היינו בקשר עם גל הירש כל התקופה הזאת, והבנו בצורה חדה וברורה שעושים את המקסימום כדי להביא אותו, אז למה להעביר ביקורת סתם?".

יש סברה שאם לא תצעק אתה עלול להישכח ותחמיץ את השעה.

"אז הנה, לא צעקנו וקיבלנו את הבן שלנו חזרה", היא אומרת, "אנחנו האמנו שכדי להגיע לעסקה כוללת שתחזיר את כולם צריך להפעיל לחץ צבאי חזק על חמאס, להראות להם את כוח הזרוע שלנו. האמנו בזה, וזה גם הוכיח את עצמו. נכון שיש גם צד אחר שחושב אחרת, וזה בסדר. אין לנו בעיה עם זה. אנחנו האמנו שרק כוח צבאי יחזיר את החטופים כולם יחד, והתנגדנו לעסקאות חלקיות. הבטיחו לנו שיחזירו אותו, והנה עובדה שהחזירו אותו".

וכשאת רואה עכשיו את המצב בעזה, ואת חמאס שלפי הערכות הצבא רק הולך ומתחזק, מה את אומרת?

"שאנחנו עדיין במשימה לחסל את האויבים שלנו, והיום אנחנו בסיטואציה שהרבה יותר קל להילחם בהם. אנחנו מקווים מאוד שיסיימו את המלחמה הזאת כמו שצריך ונראה את חמאס מתפרק מנשקו. ואם לא, אנחנו חייבים לדאוג שזה יקרה כדי שלעולם לא תהיה עוד אמא יהודייה שתחווה את מה שאנחנו חווינו. אסור שזה יקרה עוד פעם, פשוט אסור".

אבל לאחר הקמת מועצת השלום וההתערבות של גורמים בין־לאומיים בעזה, ישראל מוגבלת יותר בצעדים שהיא יכולה לפעול ברצועה.

"אני עדיין מלאת אמונה וחושבת וטוענת שבסופו של דבר הכול זה אסטרטגיה ותכנון למען האינטרסים של ישראל. אין לי אפילו ספק בכך".

ראית והערכת את המאמצים הכבירים שעשו כדי להחזיר את רני גם לפני שהוא חזר?

"בוודאי. אנחנו מעודכנים בנוגע למבצעים העצומים שנעשו לאורך כל השנתיים וארבעת החודשים האלה, גם כאלה שלא פורסמו. היו המון מבצעים, המון. לא רק להחזיר את רני, גם להחזיר חללים חטופים אחרים. חלקם הצליחו, חלקם הופסקו באמצע. היו כל מיני סיטואציות מורכבות ביותר, אבל הצבא לא הפסיק לעבוד כדי להחזיר את כל החטופים. מי שיגיד אחרת, פשוט חוטא לאמת ומעוות את המציאות".

את חיילי צה"ל היא מבקשת לחבק: "הם אלופי עולם, גאוות ישראל. אני גאה להיות אזרחית במדינה, עם צבא כזה ועם אנשים כאלה. ראיתי אותם פה, במהלך השבעה הם הגיעו וסיפרו לנו מה הם עברו כדי להחזיר את רני. אתה רואה בעיניים שלהם את הגאווה, את הצורך לבוא ולספר לנו מה הם עברו, ואת השמחה המהולה בעצב העצום הזה", היא אומרת בקול רועד, "700 חיילים חיפשו את רני והחזירו אותו. אין על העם הזה בעולם. זה בלתי נתפס, ומרומם לנו את הלב. זה גרם לנו לתחושה כל כך חזקה של התפעלות, שמי שהחזיר את רני היו חיילי ישראל. רני הכי ראוי לזה, הכי ראוי שחיילי צה"ל ולא המפלצות האלה יחזירו אותו הביתה".

"להרים את הראש, להיות גאים"

בהספד לבנה פנתה טליק ישירות למפלצות מעזה: "תראו מה נשאר מכם, חכו תראו מה יישאר מכם", אמרה, "תדעו לכם, נמושות, שרני וגיבורי המלכות נותנים לנו את הכוח להעלים אתכם מהעולם".

התייחסת ישירות לחמאס. הבאת בחשבון שהם ישמעו את זה?

"רציתי שהם ישמעו את זה. רציתי שידעו שאנחנו לא מפחדים מהם, שיראו שהם לא הצליחו ולא יעזור להם כלום, אנחנו ננצח אותם".

לעובדה שרני היה האחרון לחזור, יש משמעות בשבילך?

"אנחנו בטח נבין את זה יותר טוב בהמשך, אבל עד עכשיו, לפי מה שאני מבינה, זה באמת היכולת שלו והרצון שלו לאחד את העם שלנו, העם הפצוע הזה. לאחד אותנו, לתת לנו את הכוח ואת הגאווה. זה כנראה היה התפקיד שלו. בחייו הוא תמיד היה האחרון לצאת אחרי שידע שכולם מסודרים. הוא תמיד דאג לכולם. זה הכי רני בעולם. הוא תמיד היה המאסף. במהלך כל התקופה של החטיפה אנחנו תמיד צחקנו ואמרנו: טוב, רני בטח יחזור אחרון כדי לוודא קודם שכולם חוזרים. רני איחד את עם ישראל, וזאת הזכות הכי גדולה שלו. זה מה שהופך אותו באמת לגיבור, והוא באמת גיבור", היא אומרת נרגשת.

"היו במהלך המלחמה כל כך הרבה גיבורים, כל כך הרבה חיילים שנפלו וחירפו את נפשם, שוטרים שחירפו את נפשם, אבל הוא היה אחרון שנשאר שם. וכשהוא יצא, הוא העלה את הרוח של עם ישראל הכי גבוה שאפשר. רני נתן את הפינאלה, כמו שאומרים. הוא העלה קומה את העם שלנו ואת הגיבורים שנלחמו, ואני באמת מאמינה שכל גיבורי המלכות האלה שנמצאים בטריבונה שם למעלה, עכשיו שומרים עלינו והתאחדו כדי לתת לנו כוח ולחזק אותנו גם לגמור על האויבים שלנו וגם לאחד אותנו פה. זאת המשימה שלהם".

מה גילית על עם ישראל בשבעה?

"איזה עם מדהים יש לנו", היא אומרת נלהבת, "הגיעו אנשים מכל הארץ ומכל העולם. הגיעו אנשים אפילו מארצות הברית ומאוסטרליה, מי לא היה פה. אנחנו עם אחד חזק. אנחנו יהודים גאים ויש לנו עוצמות אדירות. ולראות את עם ישראל מגיע באלפים, מחזק אותנו ומחבק אותנו – זה היה בלתי נתפס. הגיעו אוטובוסים של נערים ממרכז הארץ, שבאו לנחם ולחבק אותנו. ותשמעי, זה חימם את הלב. והגיעו עוד כל מיני מכינות וישיבות ואולפנה שהייתה כאן. זה רק מראה כמה הנוער שלנו רוצה לתת כוח ולהיות חלק. המונים באו לחבק, באו לכבד את רני, ובשבילנו זה חימם את הלב ממש".

הפעם האחרונה שבה ראתה את בנה היה בבוקר שבעה באוקטובר. "הוא היה עם שבר בכתף. פתאום הוא קם ועלה על מדים ואמר לי: 'אמא, אני יוצא'. שאלתי אותו: 'אבל אתה עם כתף שבורה, למה אתה הולך'. הוא ענה לי: 'אמא, אני מזיז את היד. הכול בסדר. נראה לך שאני אישאר בבית כשאני יודע שהחבר'ה שלי נלחמים? אין מצב'".

הרגשת שזו הפעם האחרונה שתראי אותו?

"האמת שלא. סמכתי עליו, אני עדיין סומכת עליו גם למעלה. סמכתי עליו שזה מה שהוא היה צריך לעשות".

כשטליק מתחילה לתאר את בנה, ניכר בקולה שהיא נרגשת: "רני זה ילד שאני מאחלת לכל אמא. ילד מושלם. אוהב אדם, אוהב את הזולת, ילדים ומבוגרים, תמיד חייך, תמיד היה שמח, תמיד נתן את עצמו והיה ראשון לעזור בכל דבר. כל כך הרבה נתינה וכל כך הרבה שלמות. יש לו חבר שאמר לנו: 'תמיד חשבתי שהוא פראייר, אבל הוא הכי לא פראייר בעולם'. הוא תמיד היה מרומם את הנפש שלו מעזרה ונתינה לזולת. ממש ככה. וראיתי את זה. תמיד היה כזה".

טליק מבקשת להעביר מסר לעם ישראל: "אנחנו עם חזק, אנחנו חייבים להמשיך ולהרים את הראש למעלה ולא ליפול. עברנו תקופה לא פשוטה מאז 7 באוקטובר, קיבלנו כאפה רצינית, אבל עם כל זה אנחנו צריכים להתרומם, להרים את הראש למעלה, להיות גאים, להאמין בצדקת הדרך ולהמשיך הלאה. אנחנו פה בשביל להישאר, והאחדות בינינו היא הדבר הכי חשוב. ואת יודעת מה? האחדות קיימת. התקופה האחרונה רק הוכיחה לי שהאחדות קיימת בעם שלנו, כי בסופו של דבר כשאנחנו נפגשים אחד על אחד, אנחנו הכי חברים והכי אוהבים, רק בתקשורת זה לפעמים נראה אחרת".

אנחנו נראה אותך בפוליטיקה?

"וואו, לא יודעת".

בטח שואלים אותך על זה…

"כל הזמן, כל הזמן", היא אומרת בכנות, "אבל אנחנו כרגע לא עושים תוכניות, אנחנו רוצים קודם כול להירפא ולנסות להבין מה קורה איתנו, ובעזרת השם יהיה בסדר".