לפני שמתחילים

ישנם רגעים שבהם ההיסטוריה הישראלית מצטמצמת לכדי דמות אחת, שבאופן פרקדוסקלי מצליחה לגעת בתהום הכאב ובו־בזמן להצביע על פסגת התקווה. רגע כזה חווינו לאחרונה, באופן סמלי ומצמרר, עם השבת גופתו של החטוף האחרון שנותר בשבי חמאס, רן גואילי הי"ד.

סיפורו של רן ומשפחתו הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה בשנתיים האחרונות שבהן התחוללה מלחמת 'חרבות ברזל'. לאורך חודשי המלחמה הארוכים והמייסרים, עמדו הוריו של רן בחזית המאבק הערכי. בהיותם חברים ב'פורום תקווה' הם הובילו קו נחוש וחסר פשרות שקבע את הניצחון המוחלט על האויב כמטרת־העל של המלחמה. הם דיברו על חוסן, על גבורה ועל הצורך להכריע את הרשע למען עתיד האומה, גם כשעננת חוסר הוודאות בנוגע לבנם ריחפה מעל ראשם.

והנה ברגע האמת, כשנותר רן החטוף האחרון, חזינו במחזה שבימים כתיקונם נראה היה כמעט בלתי אפשרי: כל הקצוות, כל המחנות וכל ה"פורומים" – התאחדו בקול אחד. המחלוקות האידאולוגיות על הדרך והתזמון הונחו בצד לטובת זעקה משותפת אחת: הניצחון הישראלי פשוט איננו שלם בלעדיו. האנקדוטה הזאת היא לא רק סיפור על סגירת מעגל כואבת; היא הוכחה חיה לכך שמתחת לשכבות של ויכוחים פוליטיים, פועם לב יהודי אחד שלא מוכן לוותר אף לא על אחד מבניו.

כעת, המשימה הניצבת לפתחנו גדולה שבעתיים: כיצד לוקחים את אותה אחווה של שדות הקרב, את אותו רגע של שותפות גורל מזוקקת סביב סיפורו של רן גואילי הי"ד, ונוטעים אותם בתוך קרקע המציאות של ימי השגרה? המלחמה אומנם טרם הסתיימה סופית וחמאס טרם הוכרע עד תום, אך הדיבורים על "היום שאחרי" כבר כאן, ואיתם החשש המנקר: האם נחזור למקום שבו הפסקנו בשישה באוקטובר?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

יחד עם זאת, חובה עלינו לזכור ולשנן: אחדות איננה אחידות. הטעות הגדולה ביותר שאנו יכולים לעשות היא לחשוב שכדי להיות מאוחדים עלינו לחשוב כולנו אותו הדבר. כשם ששבעים פנים לתורה, כך שבעים גוונים ודעות לעם ישראל. האחדות האמיתית אינה "מחיקת דעות", אלא היכולת לנהל מחלוקת לשם שמיים מתוך כבוד וערבות הדדית.

חשבו על המילואימניקים שחזרו מהחזית: באותו נגמ"ש ישבו חקלאי מהעוטף, הייטקיסט מתל אביב ובחור ישיבה מהשומרון. הם לא הסכימו על דבר במישור הפוליטי, אבל הם הסכימו על הכול במישור הקיומי. הם למדו שהחיים שלהם תלויים בין השאר במי שיושב לידם, גם אם הוא מצביע למפלגה שנוקטת קו הפוך משלהם. זוהי האחדות שאנו מבקשים להביא לכנס ירושלים – לא השתקה של ביקורת, אלא העמקת ההבנה שכולנו על אותו נגמ"ש לאומי. זוהי משימה מאתגרת, כמעט סיזיפית מול רוחות הפירוד של שנת בחירות המתרגשת עלינו, אך אין ספק כי מדובר בצו השעה.

במוסף שלפניכם, שיש בו טעימה מרוכזת מתוך הדיונים המעמיקים שייערכו השבוע בכנס ירושלים ה־23, בחרנו להניח על השולחן את הנושאים הבוערים והכואבים ביותר שמעסיקים את החברה הישראלית בעת הזאת: נבחן ללא מורא את הצורך בוועדת חקירה ממלכתית לאירועי פרוץ המלחמה – מתוך הבנה שתיקון אמיתי מחייב בירור נוקב של האמת; נשאל ביושר אם אנו באמת מצליחים ליישם משילות בשטח, או שמא המערכת הציבורית זקוקה לטלטלה עמוקה כדי לתת מענה לאזרח, ונצלול אל עומק הסוגיות הכלכליות ונברר כיצד הושפע המשק מהלחימה הממושכת, ומהן הדרכים שבהן עלינו לפעול כדי למנף את הכלכלה הישראלית ולהפוך את המשבר להזדמנות של צמיחה מחודשת.

כל כתבה במוסף שלפניכם היא הזמנה לשיח. לא שיח של סיסמאות, אלא שיח של מהות. אנו מזמינים אתכם לעיין, להעמיק, ובעיקר להמשיך את הניגון הזה יחד איתנו. הניצחון לא יגיע רק דרך קני התותחים, אלא דרך היכולת שלנו להביט זה לזה בעיניים ולומר: "אחי אתה".

קריאה מהנה, ובעזרת השם ניפגש בכנס.

יוסף ארנפלד