"החברה הישראלית – בין תסיסה חברתית למלחמה בעזה"

בכנס ירושלים ה־23 של קבוצת 'בשבע' נשא פרופ' אייל לוין מאוניברסיטת אוניברסיטת אריאל דברים תחת הכותרת: "החברה הישראלית – בין תסיסה חברתית למלחמה בעזה". בדבריו הציג פרופ' לוין מאוניברסיטת אריאל תובנות מספרו שראה אור בשנה האחרונה – גם באנגלית – ואשר נכתב זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה.

לדבריו, הספר נפתח בניתוח תופעה שאותה הגדיר הפילוסוף ז'אק דרידה כ"אוטו-אימוניות חברתית" – מצב שבו החברה תוקפת את עצמה, בדומה למערכת חיסונית שתוקפת את הגוף עצמו. לוין טען כי טרם מלחמת "חרבות ברזל" חוותה ישראל מקבץ תופעות שהתגבשו לכדי תופעה כוללת אחת: הבערת רחובות, אלימות כלפי מוסדות המדינה וכלפי אנשי ציבור, חסימות כבישים – ואף חסימות בדרך לשדה התעופה – והשבתת מערכות חינוך, בריאות ומסחר מטעמים אידיאולוגיים".

בנוסף אמר כי "לא הייתה זו שביתה במובנה הכלכלי הרגיל, אלא מהלך חריג בנוף הישראלי – השבתה אידיאולוגית של מערכות יסוד".

פרופ' לוין תיאר זאת כ"הרס טוטלי של התשתית הנורמטיבית", שכלל שיח גלוי על ירידה מהארץ והוצאת השקעות מישראל. "הגעתי לכנסים מדעיים בעולם", סיפר, "ושאלו אותי: מדוע הרסתם את הדמוקרטיה במדינת ישראל?"

אולי יעניין אתכם

בנושא כנס ירושלים סמוטריץ׳ קרא בכנס 'בשבע' לוינטר ובן גביר להתאחד

עוד בכנס ירושלים סמוטריץ' בקריאה לחיבור בכנס 'בשבע': "לשים את האגו בצד"

שיאו של המשבר, לדבריו, היה תופעת הסרבנות – ההצהרה "איני מוכן לשרת", המבוססת על התפיסה כי המדינה הפרה כביכול את ה"חוזה" עם אזרחיה, ולכן אין חובה למלא את החלק האישי בהסכם.

אלא שבשעה 6:30 בבוקר, ב־7 באוקטובר 2023, הכול השתנה. באחת, אמר לוין, התחלפה תחושת ההפרה בהתגייסות טוטלית. רבים מאלה שהשתתפו במחאה היו בין הראשונים לרוץ לחזית; אחרים התגייסו למערכות האזרחיות וסייעו לעורף בתוך שעות ספורות.

לדברי לוין, התשובה טמונה בכך שמעולם לא היה כאן "חוזה" – אלא "ברית". הוא הסתמך על הגותו של הרב יהונתן זקס, שהבחין בין חוזה לברית: חוזה הוא הסכם מותנה, הכולל נקודות יציאה; ברית היא מחויבות עמוקה שאינה תלויה בתנאים – "נעשה ונשמע". מדינת ישראל, טען לוין, פועלת מכוח ברית ולא מכוח חוזה.

כדי להמחיש זאת סיפר אנקדוטה אישית: בתו, בגיל ההתבגרות, נהגה באופן מרדני וקשה. "היא הפרה את החוזה", תיאר. "נתתי לה כל מה שצריך – בריאות, חינוך, חוגים – וההתנהגות הייתה בלתי נסבלת. האם לוקחים אותה לגג וזורקים? ודאי שלא. כי זה לא חוזה – זו ברית". כך, לדבריו, גם היחסים בין האזרח למדינה ובין חלקי החברה הישראלית.

פרופ' לוין הדגיש כי הברית איננה מושג חדש בעם היהודי. מן המקרא – מברית נח ועד הברית הקולקטיבית במעמד הר סיני – ועד הרעיון הממלכתי שעיצב דוד בן-גוריון, מתקיים יסוד עמוק של מחויבות קולקטיבית.

בהיסטוריה הציונית, לדבריו, נשאו את הברית קבוצות "אוונגרד" – מונח ששאב מהוגים חברתיים – קבוצות מכל קצות הקשת הפוליטית שנשאו בנטל הלאומי: "בני משה" של אחד העם, גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, תנועות החלוצים, מחתרת ניל"י, ובהמשך גם תנועות אידיאולוגיות מנוגדות כמו גוש אמונים ושלום עכשיו. על אף המחלוקות העמוקות ביניהן – כולן נשאו בנטל.

*מהו האוונגרד של היום?*

לוין שיתף מחוויה אישית משירות המילואים במלחמה, אז פגש את מפקדו לשעבר בפיקוד העורף, שי בלאיש, לוחם לשעבר בגבעתי שנפצע קשה במהומות הכותל ב־1966 ושב לשירות. בלאיש אמר לו: "במשך שנים ראו בי גיבור. אבל מה שהבן שלי עבר בשבוע אחד באוקטובר 2023 – אני לא עברתי בכל שירותי הצבאי."

לדבריו, הדור הצעיר – לוחמים צעירים מכל שכבות החברה שלא שאלו שאלות ורצו קדימה – הוא האוונגרד של ימינו.

לסיום הציג הבחנה נוספת: עד כה, טען, פועלת החברה הישראלית מכוח "ברית גורל" – מחויבות הנובעת מהיעדר ברירה. האתגר הגדול של הדור הצעיר הוא להפוך את ברית הגורל ל"ברית ייעוד" – מחויבות ערכית ומשותפת, המבוססת על דרך וחזון משותפים.

"יש לנו ברית", סיכם, "השאלה היא איזו ברית זו – והאם נדע להפוך אותה מברית של הכרח לברית של ייעוד."