אנחנו לא קראים. אף כי התנ"ך והחומש שלנו הם, התורה שבעל פה שעל פיה מתנהלים החיים שלנו נמצאת כולה בגמרא. לא פוסקים הלכה מתנ"ך. מי שאינו מלמד גמרא – אינו מלמד תורה.
ידוע ומפורסם שלימוד הגמרא בצורתו הנוכחית אינו אהוב במיוחד על תלמידי הישיבות התיכוניות. אני פוגש רבנים ומנהלים במוסדות אלו שהרימו ידיים. למה? "הם לא רוצים", אומרים לי, "אם תיתן להם את האפשרות הם לא יכנסו לשיעור גמרא", ואני עונה להם: "אם תיתנו להם את האפשרות הם לא יבואו בכלל לבית הספר". "זה לא הולך, הדור השתנה", אומרים לי. כבר 30 שנה אני שומע את הפזמון הזה.
מנהלים רבים במוסדות החינוך שלנו מגישים את לימוד הגמרא לתלמיד בחוברות מעובדות. זה כמו לומר לילד: "אתה פשוט לא חכם. אנחנו יודעים שזה לא בשבילך. אז בא תנסה לקבל קצת מימרות שבאות מהגמרא ונקווה שזה לא ישעמם אותך יותר מדי. אולי בכל זאת תצליח לתפוס משהו". מי חושב להצליח בדרך זו?
במהלך השנים עשיתי ניסוי אחר ניסוי, חוג אחר חוג, לכל ילדי השכבה בגילאים שמכיתה ד' ועד כיתה ח', וניסוי זה תמיד הצליח, פעם אחר פעם. הילדים נהנו והתעניינו ורצו והבריקו. הניסוי התבסס בפשטות על מה שחוויתי כילד: הסוד הוא להתחיל את לימוד הגמרא דווקא בגיל הילדות המוקדם – ולא מחוברות. המסורת בתלמודי התורה של לפני 50 שנה הייתה שמתחילים ללמד את הילדים גמרא על היום הראשון של כתה ד'. לא דקה אחרי. אם לדייק, היו נותנים טעימה כבר לקראת סוף כיתה ג'. ההיגיון למיטב הבנתי וניסיוני הוא משום שכולנו מכירים את חוויית רחובות ילדותנו, אליהם אנו תמיד חוזרים בגעגועים גדולים. כשאתה מתחיל ללמד ילד גמרא מכיתה ד', אלה יהיו "רחובות ילדותו". גם כי יזקין לא יסור ממנה.
אולי יעניין אתכם
יש מי שמצטטים את המשנה במסכת אבות פרק ה' משנה כא' – "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד". לטעמם זוהי ראיה שצריך ללמד גמרא מגיל 15 ואילך. ובכן, כולנו יודעים שהמשנה הזאת נאמרה לפני שנערך התלמוד. אשר על כן, המונח "תלמוד" במשנה זו לא יכול להתפרש בפשטות כגמרא (ראו בפירושו של הרב קהתי זצ"ל על אתר). "בן עשר למשנה", זה בדיוק כיתה ד', השנה העשירית לחייו של הילד. "למשנה", זה היום לימוד גמרא בבקיאות. "בן חמש עשרה לתלמוד", הכוונה ללימוד בעיון עם סברות וטעמים שהיה נהוג כמובן גם בזמן התנאים.
צריך לדעת לעבוד נכון, ללמד מה שיש על הדף, להמחיש ולהמחיז, ללמד כדרכם של ילדים עם משלים וסיפורים. מה שזכור לי מחוויית הלימוד שלי כילד מלפני 50 שנה הוא שהיו מתחילים בתלמודי התורה בפרק 'אלו מציאות' במסכת בבא מציעא שמאפשר לילדים השתתפות פעילה בחוויה. כשלימדתי את הילדים בחוגים הניסיוניים אותם הזכרתי מקודם, גם פרק הכונס במסכת בבא קמא היה מתקבל בהנאה גדולה. הסיפורים והדיונים לא היו נגמרים, ולעתים אף היינו מגיעים למצב שהילדים היו מתגלגלים מצחוק מתוך המחזת הסוגייה, והוויכוחים ביניהם היו נמשכים גם אחרי סיום הלימוד. מדובר בדור של היום. אותו דור שמחנכים רבים מייחסים לו חוסר דעת ובעיות קשב וריכוז שבאות לידי ביטוי כפול ומכופל בלימוד גמרא דווקא.
מחנכים יקרים, אל תוותרו לתלמידים וגם לא לעצמכם בשעה שגורל הדור הבא נתון בידכם. לימדו אותם גמרא מכיתה ד', עם מסכת גמרא מול העיניים ולא בחוברות, פרק אלו מציאות. תלמדו אותם בשמחה ותנהלו איתם דיון פתוח שמאפשר לכולם להביע את דעתם. כל פעם ולפי התור תלמיד קורא כמה שורות בגמרא, וכך מתחיל הדיון. אם תתחילו איתם בגיל הצעיר הזה, הם יאהבו גמרא כל חייהם. וכן, הם גם יזכרו אתכם בהתרפקות על מי שהביאם לחיי העולם הבא עוד בעולם הזה. לימדו גמרא. בהצלחה לכולנו.
הכותב יצחק זאגא הוא יו"ר רוח ירושלמית, עו"ד וכלכלן.
