אשר ישלטו היהודים בשונאיהם

עוד הרבה זמן יהיה לדבר על מבצע שאגת הארי. החל מהתוצאות ועד להשלכות של ההצלחות המבצעיות על אדמת איראן, ובראשם חיסולו של ח'מינאי ואיתו כל צמרת השלטון הפרסי. האמת היא, שעל ההשלכות כנראה עוד מוקדם מכדי לדבר.

בשלב זה אנחנו לא באמת יודעים איך המלחמה הזאת תיגמר. אנחנו יודעים מהן ההצהרות של כל הצדדים בישראל ובארה"ב בנושא. גם טראמפ וגם נתניהו אמרו כי המטרה היא להפיל את המשטר. אבל בשלב זה לא ברור אם זה אכן יקרה. בעיקר בגלל שהדבר לא תלוי בישראל, אלא באמריקאים ובאיראנים עצמם.

בדיוק כמו במבצע 'עם כלביא', גם הפעם מי שאחראי על הלו"ז זה הנשיא טראמפ. על הביצוע האיכותי אחראית בעיקר ישראל, אבל בכל הקשור ללו"ז ומתי המערכה תסתיים – אין לנו באמת יכולת להשפיע יותר מדי. וכשזה המצב, השאלה האם המערכה תסתיים בנפילת המשטר תלויה בכמה אורך רוח יהיה לטראמפ, ואורך רוח זו לא התכונה הבולטת שלו.

רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר?

ובמקביל לכך, בלי שהעם האיראני יפיל בעצמו את השלטון, נראה שמשמרות המהפכה ימשיכו לשלוט במדינה. בכנות אומר שאני לא בטוח שזו גזרת גורל, אך אלה הדברים שאומרים גם נתניהו וגם טראמפ. ישראל וארה"ב יכינו את התשתית, אבל את הפלת המשטר עצמו העם האיראני יצטרך לעשות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה

עוד מאת אסף משניות משרד התפוצות נגד מזכ"ל האו"ם: "הפך את האו"ם לאנטישמי"

אפשר להבין את ההיגיון באמירה שבלי שהעם האיראני יפיל בעצמו את המשטר, המשטר לא ייפול. זה לא רק הפחד של האמריקאים ושל ישראל מלהפיל את המשטר בעצמנו. הבעיה היא שאנחנו למודי אירועים דומים, ובמרבית המקרים ברגע שהמערב עשה חצי עבודה, החצי השני, גם אם התרחש, התבצע ע"י גורמים עוינים למערב. הדוגמאות הבולטות הן מצרים ב-2012 וסוריה לפני שנה.

במילים אחרות, גם אם מי שיצטרכו בסוף להפיל את המשטר יהיו האיראנים עצמם, הם יצטרכו תמיכה וסיוע מצד ארה"ב וישראל כדי שכוחות עוינים למערב לא יתפסו את השלטון. לאור מה שאנחנו רואים בהפגנות בתוך איראן ושל גולים איראנים, נראה שגם העם האיראני רוצה שישראל וארה"ב ימשיכו לעזור כדי למנוע מאותם כוחות לעלות.

המסר למערב: ישראל תעמוד על נפשה

אם ישראל תשחק בצורה נכונה עם הקלפים שנמצאים כרגע בידיה, היא תוכל לרשום באמצעות ההצלחות הגדולות של המבצע שורת הישגים אסטרטגיים לאורכה ולרוחבה של החזית המדינית. אבל לשם כך ישראל צריכה לעשות משהו שהיא לא מרבה להוכיח את יכולתה לעשות: לנהל מערכה דיפלומטית במספר חזיתות ובהצלחה. לרוב ישראל בקושי מצליחה להביא הישגים בחזית דיפלומטית אחת.

ראשית, ישראל רושמת שוב הישגים בלתי נתפסים בשדה הקרב. העובדה כי ישראל היא האחראית הבלעדית על מתקפת הפתיחה שחיסלה את כמעט כל ראשי המשטר, הראתה שוב את עוצמתה הצבאית של ישראל. אבל הישגים צבאיים מרשימים ישראל יודעת לרשום כבר עשרות שנים. הבעיה שהיא לא יודעת לתרגם אותם למישור המדיני.

היעד הראשון שישראל צריכה לחתור אליו הוא העברת המסר לעולם המערבי כולו, כי בזירת המזרח התיכון אי אפשר לקבל החלטות על הראש של ישראל. זה נשמע כמו יעד מאוד בסיסי, אבל בחצי השנה החולפת זה בדיוק מה שקרה. הקמפיין הצרפתי להכרה במדינה פלשתינית הלך על הראש של ישראל, ובהצלחה יתרה. תוכנית טראמפ ומועצת השלום כפו על ישראל להכיר, עתידית, במדינה פלשתינית. ההחלטות על עזה לא מתקבלות בישראל. כלומר, הן מתקבלות גם בישראל, אבל בעיקר בבסיס האמריקאי בקריית גת.

לישראל יש את היכולת כעת להבהיר לראשי מדינות במערב כי היא לא תאפשר לזה להמשיך לקרות. למעשה, זה מה שמבין מי שקרא או שמע את ההצהרות של שר הביטחון כ"ץ ושר החוץ סער מאז פרוץ המבצע.

סער למשל, אמר היום בנוגע לטענות על התקיפה שפוליטיקאים משמאל, כולל ראשי ממשלות כמו ראש ממשלת ספרד, הגדירו כלא חוקית, כי "אם המשטר הזה קורא להשמיד את ישראל ופועל להשמיד את ישראל, אז אנחנו מוסמכים ולא יכולים להמתין שהוא ישיג את היעד שהוא קבע לעצמו – וגם פועל להשיגו בהתמדה ובנחישות שלא השתנתה גם אחרי יוני".

את אותו המסר בדיוק העביר שר הביטחון כ"ץ: "מדינת ישראל לא המתינה לרגע שבו האיום יתממש. פעלנו כדי למנוע ממשטר קיצוני ורצחני להחזיק ביכולות שמסכנות את ישראל ואת העולם כולו". המסר, נקווה, עבר.

היושבים ראשונה במלכות

אך ההישגים הקריטיים ביותר צריכים להגיע אל מול ארה"ב. בחודשים האחרונים היינו עדים למציאות בעייתית מבחינת ישראל, על פיה הנשיא טראמפ מעדיף פעם אחר פעם את קטאר וטורקיה של ארדואן, על חשבון ישראל. ישראל בעיקר הצליחה לבלום במקצת את השאיפות של המדינות העוינות לה, אך לא הצליחה להטות את הכף לטובתה. כעת היא ניצבת בפני האפשרות לשנות זאת.

מה שראינו במבצע עד כה זה שיתוף פעולה הדוק כל כך בין ישראל לארה"ב, כזה שקשה לזכור מתי שתי מדינות כלשהן שיתפו פעולה בצורה שכזאת. אך יתרה מזאת, ישראל הוכיחה לנשיא האמריקאי כי ברגע האמת, היחידה שתתייצב לצדו היא ישראל. ארדואן גינה את המתקפה, ואף הביע את תנחומיו לעם האיראני ואמר כי הוא "מתפלל לאלוהים שירחם עליו". קטאר עשתה אותו הדבר. ישראל, לעומת זאת, צעדה עם רצונות הנשיא האמריקאי יד ביד.

ראינו בשנה מאז שחזר טראמפ לבית הלבן כי הקשר בינו לבין נתניהו הדוק מאוד. וזה למרות שלל הדיווחים על מערכת יחסים עכורה בין השניים. אבל בסוף, כמו שהגדיר זאת השר אלקין בראיון שנתן לי לגיליון האחרון של בשבע, "טראמפ הוא נשיא אמריקאי, עם אינטרסים אמריקאיים. הוא לא ח"כ כנסת מהליכוד או פעיל עוצמה יהודית".

עכשיו המשימה של נתניהו היא להבהיר לטראמפ שבמערכת היחסים במזרח התיכון עליו לבכר את ישראל על פני שכנותיה, ובמיוחד יריבותיה. בסוף, היא היחידה שתעמוד לצידו ברגע האמת. אם להשתמש במונחים מהמגילה, עכשיו עבודתו של נתניהו היא להוביל את ישראל לשבת ראשונה במלכות.

נהפוך הוא

לצד החשיבות של ההשפעה על הנשיא טראמפ עצמו, חשוב לא פחות מכך המאבק על דעת הקהל האמריקאי. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ישראל איבדה עוד ועוד תמיכה בציבור האמריקאי, הדמוקרטי והרפובליקני כאחד. הרבה מאוד כסף קטארי הושקע בכך, אך לא רק. גם עליית הכוחות הבדלניים והאנטישמיים בימין האמריקאי תרמה לכך מאוד, ובאשר למפלגה הדמוקרטית – מיותר לדבר. היא מזמן הקצינה והפכה למפלגה אנטי ישראלית, שהכוחות הפרו ישראליים בה נמצאים במיעוט.

הטיעון המקובל אומר שהסיבה לכך שישראל איבדה את תמיכת הציבור האמריקאי, מעבר לכסף הקטארי כמובן, היא התחושה בצד הימני כי ישראל לא תורמת דבר לארה"ב ולאזרחים האמריקאים, ואף מובילה את ארה"ב להרפתקאות שיסבכו אותה, בעוד בצד הדמוקרטי מדובר על אובדן הערכים המשותפים.

המבצע הנוכחי הוא הזדמנות נהדרת לעבוד בשני הקהלים הללו. בצד הרפובליקני זה אמור להיות יותר קל. בסוף, התקיפה באיראן היתה רצונו של הנשיא טראמפ. לא רק בגלל היוקרה של הנשיא עצמו, אלא גם בגלל ההבנה כי איראן מהווה איום ישיר על ארה"ב, לא רק על ישראל. הבעיה היא שאף נשיא אמריקאי לא ממש מצליח בשנים האחרונות להעביר את המסר הזה. בכל מקרה, ישראל צריכה כעת לפעול כדי להטמיע בציבור הרפובליקני את ההבנה כי לא היא זאת שהובילה את ארה"ב לתקיפה, אלא שהיא היתה היחידה שנתנה לטראמפ גיבוי, בעוד שאר השותפות הפנו עורף לוושינגטון.

בצד הדמוקרטי השנאה לישראל מוטבעת עמוק יותר, ולכן זאת תהיה משימה מורכבת יותר, אך הקו שישראל צריכה להוביל הוא שישראל היא היחידה שהיתה מוכנה להילחם לצד ארה"ב למען העולם החופשי. למען הפלת משטר שמתנגד לכל שבב של אידיאולוגיה שקיימת בצד הדמוקרטי. לא רק שישראל חולקת ערכים רבים כמו חירות וזכויות אדם, אלא גם מוכנה להילחם בשבילם. שוב, קל זה לא יהיה, אבל בעבודה נכונה ישראל יכולה לעשות זאת.