אף כי איש אינו יודע כיצד בדיוק תסתיים המלחמה נגד איראן, כבר כעת ניתן לומר שקווי המתאר של המערכה מצדה של ישראל מתבררים בימים אלו יותר ויותר: ניכר מעבר מתפיסה של "אסטרטגיית יציאה"—כלומר חיפוש מסלול סיום מהיר גם במחיר הישגים חלקיים—לתפיסה של "אסטרטגיית הכרעה": יצירת מציאות חדשה שמחסלת את יכולת האיום של איראן ושל שלוחותיה לאורך זמן.
התפתחות זו משמעותית מאד לאור העובדה שמה ששלט בשיח הביטחוני הישראלי בעשורים האחרונים כמעט בכל מבצע צבאי היה צמד המילים "אסטרטגיית יציאה". צמד מילים זה היה מבוסס על מוסכמה שהיה אסור לערער עליה: עוד לפני היציאה למלחמה צריך לתכנן את מסלול הסיום, וזאת גם במקרה שלא הושגו היעדים. כך יצא שמצאנו את עצמנו לא פעם בעיצומו של המבצע צבאי נגררים לוויכוח צבאי־פוליטי, פומבי ופתוח לאויבינו, סביב השאלה האם קיימת "אסטרטגיית יציאה" או אם ה' ישמור יצאנו למלחמה בלי אסטרטגיה שכזו.
כיצד מתאפשר המעבר מאסטרטגיית יציאה לאסטרטגיית הכרעה
במלחמה הנוכחית הבשילו התנאים שאפשרו לנו להשתחרר מההיצמדות ל"אסטרטגיית היציאה" הכובלת ולעבור ל"אסטרטגיית הכרעה", וזאת בגלל שהמערכה הנוכחית מתנהלת אחרת מרוב המלחמות והמבצעים שניהלנו בעשורים האחרונים: לא רק במטרות המוצהרות, אלא גם במרחב הזמן המדיני, בשותפויות, וכן בתודעה האזורית שנוצרת סביב האירועים. להלן הסיבות העיקריות לשינוי הפרמטרים המאפשר מעבר מאסטרטגיית יציאה לאסטרטגיית הכרעה:
אולי יעניין אתכם
מרחב הזמן המדיני: פחות "שעון חול" שאוזל: מבצע "שאגת הארי" מתנהל, לעת עתה, ללא אותו "שעון חול" מדיני שאפיין את רוב המערכות הקודמות והיווה מנגנון לחץ על מקבלי ההחלטות המצמצם את מרחב התמרון ומכוון להפסקת אש מהירה. העובדה שאין כרגע קו זמן קשיח היא תנאי שמאפשר לנו להחליף את אסטרטגיית היציאה באסטרטגיית הכרעה.
השותפות עם ארה"ב: מכפיל כוח מבצעי ותודעתי: מבצע "שאגת הארי" מתנהל בשותפות מבצעית ומודיעינית יוצאת דופן עם הצבא האמריקאי: שילוב של יכולות, עוצמה והרתעה אמריקאיות עם יצירתיות ותחכום ישראליים. מעבר לתועלת המבצעית, שותפות כזו מייצרת גם אפקט תודעתי באזור: היא משדרת שמדובר בעימות שאינו רק מול מדינת ישראל ובכך מצמצמת את מרחב הפעולה של גורמים שחיכו לבידוד ישראל.
כשל "טבעת השלוחות": המעבר לשדה האיראני עצמו: האיראנים נלחמים כעת את המלחמה שממנה ביקשו בכל מחיר להימנע: מערכי הפרוקסיס האזוריים שהקימו לאורך יותר מ־40 שנה ושנועדו בין היתר לספק לאיראן טבעת הגנה נסדקו. איראן אימנה, ציידה ומימנה את חיזבאללה, את חמאס, את הג'יהאד האסלאמי, את החות'ים וארגונים פרו־איראניים בעיראק כדי לייצר "חומת מגן" שתשאיר את העימות הרחק משטחה. שיירי הכוחות הללו מתקשים להשפיע באופן מכריע על המערכה, בעוד שהעימות מתנהל ישירות אל מול מוקדי שלטון, פיקוד ושליטה בתוך איראן.
השחיקה במעמדה של איראן: במשך עשורים נבנתה בעולם המוסלמי, בהובלת איראן, רטוריקה של "קץ ישראל" ושל מאבק אידיאולוגי שמטרתו הייתה, באמצעות הקלף המנצח בעולם המוסלמי, השמדת ישראל, להפוך את איראן לכוח מוביל בעולם המוסלמי כולו ולא רק בעולם השיעי. כעת איראן מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה: רטוריקה שנשחקת, בריתות שנבחנות מחדש, וקושי להציג הישג ברור מול הציבור הפנימי והאזורי.
כלכלה, נפט והורמוז: כאשר "נשק האיומים" נשחק: אחד הכלים המרכזיים איתם מנצחים מלחמה הוא האיום על כלכלת האויב. איומים ב"מלחמת נפט" או בסגירת מצרי הורמוז—כלים שאיראן השתמשה בהם לאורך שנים כמשענת הרתעתית—נענים כעת בהצהרה פומבית ברורה מצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שהכריז על כך שפגיעה בנתיבי הייצוא ובתשתיות אנרגיה באזור תיענה בצעדים חריפים. איום זה מצד האמריקאים מצמצם את מרחב האיום האיראני והופך את "קלף הורמוז" ממנוף הרתעתי לנקודת תורפה כלכלית.
הזירה האזורית והתודעה: בריתות, עורף ובידוד: לצד הממד הצבאי מתווסף הממד הפוליטי האזורי: קשרים שטיפחה איראן מול חלק ממדינות האזור—ובפרט מול גורמים במפרץ—נמצאים במבחן. אם המגמה הנוכחית (התקפות טילים איראניות על מדינות המפרץ) תימשך, היא עשויה להעמיק את בידולה של איראן מהזירה הערבית־סונית ולהחליש את הלגיטימציה האזורית של איראן.
בנוסף, העורף במדינות האזור, ובראשן העורף הישראלי, מפגין עמידות. עמידות אזרחית לאורך זמן היא תנאי יסוד ל"אסטרטגיית הכרעה", משום שהיא מצמצמת את תקוות האויב שהלחץ על האוכלוסייה האזרחית יביא להפסקת המערכה לפני השגת היעדים.
האיראנים רואים גם כיצד חלק מהשחקנים הבין-לאומיים שעד כה עמדו לצידה, משנים עמדות או לכל הפחות מצמצמים מעורבות. כאשר שחקנים שנתפסו כבעלי ברית מרכזיים—כמו רוסיה וסין—נמנעים מהתייצבות מלאה לצד איראן, זה מחליש את תחושת הגיבוי ומעצים את הלחץ על מקבלי ההחלטות בטהראן.
גם הדימוי שדבק בישראל אצל אויביה נופץ. מי שכונה בלעג "מדינת קורי העכביש" (ביטוי שנתבע על ידי חסן נסרלאללה) מתברר עתה, לעיני רבים באזור, כמעצמה אזורית עם חוסן אזרחי וצבאי שמסוגל לספוג ולפעול לאורך זמן. זהו מרכיב תודעתי שמקשה על איראן לדבוק בנרטיב של "שבירת ישראל".
תגובת איראן: אלתור, התשה ומאבק על דעת הקהל
הפגיעה המתמשכת במפקדות, במרכזי פיקוד ושליטה ובמנגנוני דיכוי פנימיים שוחקת את יכולת המשטר לנהל מערכה ממושכת ולשמר יציבות בתוך המדינה. כאשר שרשרת הפיקוד והשליטה נפגעת, גם היכולת לתרגם אידיאולוגיה למדיניות עקבית נחלשת.
בשל ההנהגה המחוררת שמתקשה לעמוד בלחץ המבצעי, איראן נראית כמי שמאלתרת במספר זירות שאינן בהכרח מסונכרנות זו עם זו: ניכר ניסיון להרחיב את זירת הפגיעה במדינות המפרץ, לרבות יעדים אזרחיים. במקביל מנסים לייצר משטר ירי ארוך כדי להתיש את ישראל, ובזירה התודעתית מנסים לעורר את דעת הקהל בעולם ובארה"ב נגד המשך המערכה. עם זאת, איראן ממחישה במעשיה לעיני כל העולם את האיום שהיא מהווה לאזור ולעולם כולו. אלפי הטילים והכטב"מים שהיא משגרת לכל עבר מעידים על כך שהאיום האיראני אינו מופנה כלפי מדינת ישראל בלבד אלא מקרין גם לעבר יעדים רחוקים יותר, לרבות יעדים באירופה ואפילו בארה"ב. במובן זה, הזירה התודעתית נעשתה פשוטה יותר להסברה מבחינת ישראל: המציאות מדברת בעד עצמה.
השאלה עתה היא האם המשטר מסוגל לראות את התמונה הרחבה—ולהשתנות מבפנים, גם ללא מהפכה של ממש. קשה לדמיין תרחיש "הרמוני" שכזה. כי גם אם בחלק מהדרגים מבינים את חומרת המצב, משטר קיצוני ואידיאולוגי כבול לסיסמאות ולנרטיב של עצמו אותו בנה במשך עשרות שנים, יתקשה להתנתק מארבעים שנות שכרון חושים אסלאמי־שיעי ולספוג את המחיר הפוליטי של "ירידה מהעץ".
אז איך עשויות להיראות התצואת של האסטרטגיה של הכרעה בפועל?
אף כי יתכן שהתשובה שתתגבש בהמשך הדרך לא תהיה מושלמת מבחינתנו, מתחזקת ההערכה שעברנו, יחד עם שותפינו, מתפיסה של סיום מהיר לתפיסה של שינוי מציאות. במונחים מעשיים, "אסטרטגיית הכרעה" עשויה לכלול (במינונים שונים ובצירופים שונים) את המרכיבים הבאים:
- חיסול יכולות הגרעין ומערכי טילים בליסטיים, פירוק יכולות ייצור, פיקוד ושליטה.
- שליטה בנקודות חיוניות, כמו מיצרי הורמוז
- חיסול/שחיקה של מנגנוני דיכוי והפעלת טרור—כלפי פנים וכלפי בחוץ
- פגיעה ביכולת להפעיל שלוחות אזוריות, והעמקת הבידוד המדיני אזורי של איראן.
- החלשת הרטוריקה הקיצונית – דתית והצגת מחיר ברור להמשך מדיניות ההסלמה.
כל זאת יכול לקרות גם בלי שינויי שלטון מידי, אף כי סביר להניח ששינוי זה יתרחש בתהליכים פנימיים במקביל או לאחר מכן.
הכותב הוא תא"ל (מיל ), מפקד 8200 בעבר
