כיצד הפכו ימי ספירת העומר מימים של ציפייה והתרוממות רוח במעבר מחג אחד למשנהו, מעין "חול המועד" ארוך, לימים של צער המלווים במנהגי אבלות? התשובה ביסודה מוכרת, כמובא בתלמוד הבבלי, יבמות סב ע"ב (וכפי שנפסק בשו"ע, או"ח תצג):
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.
מכאן צמחו מנהגי הקהילות השונים: שלא לשאת נשים, שלא להסתפר ועוד (מנהגים אלו התפתחו גם, ואולי בעיקר, בהשפעת אירועים היסטוריים קשים אחרים, כדוגמת מסעי הצלב בקהילות אשכנז, אך הם אינם מענייננו כאן; למעוניינים במערך שיעור מוצלח על מורכבות הנושא, ראו באתר יסודות).
סיפור מותם של תלמידי ר"ע מעורר קושי: קשה להניח שאך מקרה הוא שהם מתו בין פסח לעצרת, ואך בשל "תאונה היסטורית" זו נהפכו ימי העומר מששון ליגון. מהו אפוא הקשר בין המעשה לבין המועד?
מעשה אחר, מוכר פחות, עשוי לשפוך אור על שאלה זו: המשנה במסכת מנחות דנה ביחס בין קרבן העומר, שהוקרב בט"ז בניסן, יומו השני של חג המצות, לבין שתי הלחם, שהוקרבו בשבועות. בין השאר, קובעת המשנה כי אם הביא מנחות מתבואה חדשה לפני העומר, המנחה פסולה, אולם לפני שתי הלחם המנחה כשרה בדיעבד. מסופר בתלמוד (מנחות סח ע"ב) כי ר' טרפון התקשה מדוע כאן פסול בדיעבד וכאן כשר. השיב לו יהודה בר נחמיה: לפני העומר התבואה אסורה לכולם ("להדיוט"), ולכן המנחה פסולה בדיעבד, בעוד שלפני שתי הלחם התבואה מותרת לכולם ואסורה רק לעבודת המקדש, ועל כן כשרה בדיעבד.
אולי יעניין אתכם
מספר התלמוד: שתק רבי טרפון. צהבו פניו של (רבי) יהודה בן נחמיה (=שמח). אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן?! תמהני אם תאריך ימים!
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרֹס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו.
קשה להתעלם מקווי הדמיון בין סיפור זה לבין המעשה בתלמידי ר' עקיבא: פרק הזמן דומה (בין פרוס הפסח לעצרת) וגרעין המעשה – משותף: לא נהגו כבוד, לא בחבריהם ולא במוריהם (שמחתו של יהודה בן נחמיה אינה אלא לעג). אלא שהסיפור במנחות מוסיף גם את ההקשר של חוסר הכבוד: עומר ושתי הלחם. מה משמעות הדבר?
המעבר מעומר לשתי הלחם משקף תהליך של הבשלה והתפתחות: מהתבואה הראשונית, השעורים, שמובאת בצורה היסודית – מצה, אל התבואה המלאה יותר, החיטה, שמובאת בצורתה המעובדת – חמץ. זהו תהליך של פריחה וקידמה (אולי אפילו "התפתחות טכנולוגית"), שמבטא שפע והצלחה – אך יש בו גם חשש של גאווה ורום לבב ("וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ"; דברים לב, טו).
דבריו של יהודה בן נחמיה על הפער בין העומר לשתי הלחם משקפים עמדה נפשית שלו כלפי ר' טרפון, עמדה שמשקפת התנשאות. לא בכדי היא צומחת בתקופת המעבר מהעומר לשתי הלחם, מעבר שיש בו פוטנציאל לפיתוח התנשאות שכזו (בלשון ספרותית יותר נאמר כי התשובה של יהודה היא מטונימיה לעצמו). חטאו הוא אפוא בכך שלא נהג כבוד ברבו, והוא נענש בכך שמת בין פסח לעצרת (דומה, אגב, לחטאם של נדב ואביהוא בפרשתנו לפי דעות אחדות, ראו תלמוד בבלי, סנהדרין נב ע"א; מדרש תנחומא לפרשת אחרי מות). ומיהודה בן נחמיה נלמד לתלמידי ר' עקיבא: תלמידי ר' עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה בתקופה של התפתחות וקידמה, שהסכנה שבה היא רוממות הרוח. ומשלא נהגו כבוד זה בזה נענשו – בתקופה זו עצמה.
ימי ספירת העומר הם ימים שבין יגון לשמחה: יש בהם פוטנציאל לעלייה ולפריחה, אך פרשנות לא נכונה לכך עלולה להסתיים בכי רע. האתגר שלנו, של כולנו, הוא להודות על הצמיחה ועל הפריחה ולהכיר במקורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הכותב, פרופסור אבישלום וסטרייך, הוא נשיא מכללת 'הרצוג'
