באחד הדיונים בוועדת הבריאות של הכנסת, שעסקו בקידום הצעת החוק לשימוש בזרע נפטר לאחר פרוץ המלחמה בשמחת תורה, ניגשה אליי קצינה שייצגה את הצבא בדיון וביקשה לשוחח. בקול שקט אך נחוש היא שיתפה: "אחי הודיע לנו שהוא לא רוצה ילדים, אבל אמא שלי מסרבת לקבל את זה. אם חלילה יקרה לו משהו, החוק הזה יאפשר לה להביא ילד ממנו, בניגוד גמור לרצונו. זה סיוט. אסור שזה יקרה".
קשה היה לי לשמוע על רצונו של אחיה לא להביא ילדים לעולם, אך יחד עם זאת, קצינה זו נגעה בסוגיה הלכתית וציבורית חשובה שהעליתי יחד עם בני עורך הדין יהודה פואה, יושב ראש ארגון 'בצלמו', במהלך הדיונים בוועדה – שאלת הבחירה. על פי הצעת החוק ועל פי המצב שנוצר בהעדר חוק, נשללה זכות הגברים בישראל על גופם לאחר מותם. למעשה, כל מי שמזדהה כבת זוגו של גבר שנפטר (הגדרה עמומה ובעייתית מאוד) – ובהעדר בת זוג, הוריו של הגבר – יכולים לקצור את זרעו גם אם הוא לא הביע את רצונו המפורש בכך ואפילו אם הביע התנגדות.
בימים אלו מרוכזת תשומת הלב הציבורית במשפחתו של יותם חיים ז"ל, שקיבלה אישור להשתמש בזרעו להבאת חיים לעולם. מדובר במקרה ייחודי, מורכב ורגיש, אך יש בו מרכיב מרכזי שמבדיל אותו מהמקרים האחרים: יותם הביע בחייו רצון מפורש שייעשה שימוש בזרעו גם במקרה מוות. נקודה זו איננה פרט שולי. היא עיקרון יסוד, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה הלכתית.
לא תקצור
אולי יעניין אתכם
מבחינה הלכתית כותב הרב שפרן (תחומין כרך ב', עמ' 340) כי "בנוסף על איסור ההנאה, חלה לגבי המת גם חובת קבורה. משמעותה של מצווה זו לענייננו היא, שגם אם ציווה הנפטר טרם מותו לקחת מזרעו אחר מותו על מנת להפרות כך את אשתו, אין לעשות זאת, שכן חובת הקבורה של כל איברי המת, הפנימיים והחיצוניים, אינה בידיו שיוכל לצוות שלא לקיימה… יש אומרים שאיסור זה קיים במיוחד וביתר תוקף כל עוד לא נקבר המת".
דעה זו, האוסרת קצירת זרע לאחר המוות, היא דעת רוב ככל הפוסקים. אולם יש פוסקים שהתירו את קצירת הזרע במקרה שהמת הביע את רצונו מחיים שכך יעשה, בהסתמך על הפסיקה המתירה שימוש בקרנית העין כאשר אדם הביע בחייו את רצונו בכך. לשיטה זו, הבעת הרצון מסירה את החשש לניוול המת. בשם פסיקה זו דרשנו כי הצעת החוק תתנה את השימוש בזרעו של נפטר בהנחיה שהוא נתן בחייו.
דרישה הלכתית זו, טענו בוועדה, עומדת בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלפיו רק האדם יכול להחליט מה ייעשה בגופו ולא אף אחד אחר. ההנחה שגברים רוצים שישתמשו בזרעם לאחר מותם, שבשמה הנחה היועץ המשפטי לאפשר קצירת זרע לבקשת בת הזוג, אינה יכולה לשמש בסיס לקביעת חוק שיחול מכאן ולהבא. אי אפשר בשם הנחת הרצון המשוער למנוע מגברים להביע את רצונם המפורש. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדבר שלדעת רוב הפוסקים אסור לעשותו.
ניוול המת על מלא
במהלך הדיונים בוועדה חשף הרב ליאור שגב ממכון פועה שלא מדובר בהליך "שאיבת זרע" כפי שנוסח בלשון הצעת החוק, אלא ממש בניתוח הכולל קצירת אשך, שעל פי הרוב גם לא יגיע לקבורה. היה מדהים לראות שכל חברי הכנסת והיועצים שעסקו בעניין כלל לא היו מודעים לכך. בעקבות חשיפה זו, עתרנו לבג"ץ נגד התנהלותה של המדינה בניגוד לחוק האנטומיה האוסר ניתוחי מתים.
במהלך הדיון הראשון ניסו השופטים בכל דרך לנסות להגן על ההליך. הרחיקה לכת השופטת דפנה ברק־ארז אשר העלתה סברה שחיתוך אשך כלל אינו ניתוח. לאחר מכן ניסתה להציע שאת ההליך לא יעשה רופא. כאשר הבהרתי לה שהחוק אוסר על כל אדם לנתח גופה, נסתתמו טענותיה. יחד עם זאת הדגשתי את האיסור ההלכתי. "כבודו יודע שבבית משפט זה אנחנו לא מחויבים להלכה", העירה לי השופטת. לצערי אני מודע לכך, עניתי, אבל כיצד בית המשפט המתיימר להגן על זכויות הפרט, מגן על זכותו של הציבור היהודי שההלכה היהודית חשובה לו? שאלתי. שאלה זו נותרה ללא מענה, והיא עדיין מנסרת בחלל אולם בית המשפט. גם לאחר שהוציא צו ביניים המורה למדינה להסביר מדוע לא תקים מאגר רישום להנחיות מקדימות של מי שרוצה שייעשה שימוש בזרעו, או לפחות של מי שמתנגד לכך, בג"ץ מתמהמה כבר כמה חודשים ממתן פסק דין בעניין.
בסיכום מאמרו של הרב שפרן הוא כותב "ולענ"ד אין לעשות שימוש בזרע גם בדיעבד. כלומר: גם אם נעשה מעשה והוצא זרע מהנפטר – הזרע אסור בשימוש, ויש להשמידו, ואולי חייבים אף לקוברו". אולם בהסתמך על הפוסקים המתירים את ההליך, דרשנו את הסכמת בעל הזרע מראש לא רק לעצם השאיבה, אלא גם להוראה מפורשת מי יוכל לעשות שימוש בזרע וכיצד. טופס הסכמה זה ייחתם באמצעות הזדהות ממשלתית, ובעל הזרע יוכל בכל עת לפני מותו לעדכן את הנחייתו בהתאם לרצונו.
יתום מלידה
בלי להיכנס לסוגיה האם ראוי להביא ילד יתום לעולם והאם ראוי לגדל ילד כזיכרון למת, חשוב לציין כי מבחינה הלכתית, הילד כלל אינו מיוחס לאביו. המשמעות היא שהוא לא יורש את אביו ואינו פוטר את אימו מחליצה. אין דמיון בין מצוות ייבום ובין שימוש בזרעו של נפטר, היות שבמצוות ייבום הילד גדל אצל אביו ואימו הביולוגיים. הקמת השם לנפטר היא עניין רוחני, ולפי חלק מהמפרשים המצווה מתייחסת לעניין הקמת שם על הנחלה ותו לא.
נוסיף כי בדיוני הוועדה היה מוסכם על דעת כל חברי הכנסת כי אין לתת תמריץ כספי להליך באמצעות הכרה בילד כיתום צה"ל במקרה שאביו מת במלחמה. השופט שטיין סבר אחרת, ובהחלטה שבעיניי היא מופקרת חייב את המדינה להכיר בכל מי שייוולד מזרעו של חלל צה"ל כיתום מלחמה, בלי שום סייג ומגבלה. ההחלטה, שעל פניו נראית הומנית מאוד, יוצרת למעשה תמריץ ענק ובלתי מוגבל להבאת יתומים לעולם. למותר לציין שמדובר בהחלטה שיש לה השלכה לא מבוטלת על תקציב משרד הביטחון.
בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק שהכנו יחד עם מכון פועה, אותה הגישה חברת הכנסת מיכל וולדיגר אשר עשתה ימים ולילות בלימוד החומר, בפגישות עם משפחות שכולות ועם הרבנות הראשית. הצעת החוק מסדירה לראשונה נושא פרוץ זה. היא מחייבת הבעת רצון בכתב מחיים באמצעות מאגר רישום, ומסדירה את מעמדו של היילוד. לפי ההצעה, בלי הבעת רצון מחיים לא תתאפשר קצירת זרע. בפרק מיוחד של הוראת שעה, הצעת החוק מתייחסת לכל אלו שכבר נקצר זרעם ומסדירה את השימוש בו. כל זאת בתנאי שיוכח שהנפטר אכן גילה איזה שהוא רצון שכך ייעשה, כפי שהיה במקרה של משפחת חיים. יושב ראש הקואליציה חבר הכנסת אופיר כץ מעכב מסיבות לא מובנות את קידום החוק לקריאה שנייה ושלישית. הגיע הזמן שכנסת ישראל תסדיר סוגיה זו ותמנע בכך הרבה עוגמת נפש.
הכותב הוא יושב ראש 'בוחרים במשפחה'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
