21 שנה לאחר הגירוש: גם היישוב שא-נור חזר לצפון השומרון

את הדרך לשא־נור דרך הכפר העוין סילת א־דאהר, עשיתי לא פעם ולא פעמיים במהלך שני העשורים שחלפו מאז החריבה ממשלת ישראל את המקום וגירשה את תושביו. בכל פעם מחדש לוותה הנסיעה בחששות לא פשוטים: האם כוחות צה"ל יזהו את ההסתננות אל השטח האסור לשהיית יהודים מאז חוק ההתנתקות מחד, ומאידך – כיצד יגיבו השכנים הערבים, שהיו בטוחים שהמקום הפך ל'יודן־ריין'.

בחודשים האחרונים, מאז החליטה ממשלת ישראל בהובלת השר בצלאל סמוטריץ' על הקמת היישוב מחדש בצפון השומרון, יחד עם יישובים רבים נוספים, לא בזבזו גורמי ההתיישבות אף רגע. תוך זמן קצר, וכמעט חסר תקדים כשמדובר בהקמת יישוב חדש, החלו להגיע האישורים לחיבורי שלל התשתיות, שאותם דחף במרץ ראש מועצת שומרון יוסי דגן.

כבר מערב חג הפסח – אז עלו המשפחות הראשונות אל המצודה העתיקה שבראש הגבעה, לאחר שצה"ל הקים מוצב צבאי בתחומי היישוב – החלו ערביי האזור להפנים כי חזרת היהודים למרחב הפכה לעובדה מוגמרת. במהלך חול המועד הלך וגבר זרם המבקרים והמחזקים. הנסיעה אל שא־נור, שהייתה בעבר הלא רחוק מבצע מורכב וחשאי, הפכה להיות שגרתית למדי, והמקום אף נהיה מוקד עלייה לרגל. אירוע החזרה הרשמי ליישוב המתחדש נערך בתחילת השבוע (ראשון). לצלילי מוזיקה ווקאלית, בשל ימי ספירת העומר, מאות הנוכחים שגדשו את המקום חגגו בטקס לאומי את החזרה הרשמית לשא־נור, יותר מ־20 שנה לאחר עקירת היישוב במסגרת חוק ההתנתקות בשנת 2005.

באירוע השתתפו שרים, חברי כנסת, אנשי 'חומש תחילה', ראשי ישיבת חומש, מגורשי חומש ושא־נור, רבנים, הנהגות היישובים בשומרון וכן ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, שנעקר בעצמו מהיישוב בגירוש. בין המשתתפים היו רב השומרון הרב אליקים לבנון, שר הביטחון ישראל כ"ץ, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שר המשפטים יריב לוין, שרת ההתיישבות אורית סטרוק, שר התיירות, הבריאות, השיכון והרווחה חיים כץ, השר במשרד האוצר זאב אלקין, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת יולי אדלשטיין, חברי הכנסת יריב לוין, אריאל קלנר ואתי עטיה, מזכ"ל 'אמנה' זאב חבר זמביש, ועוד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

החזרה הרשמית ליישוב היא השיא של אחד המאבקים ההיסטוריים והמשמעותיים שהיו אי פעם במדינת ישראל. כמעט 21 שנים לאחר הגירוש, הצליחו המועצה האזורית שומרון ואנשי חומש להביא לביטול חוק ההתנתקות ולחזרה לשא־נור וליישובי צפון השומרון. המועצה, אשר איבדה ארבעה מיישוביה במהלך הגירוש, הובילה יחד עם פעילים רבים את המאבק העיקש לביטול חוק ההתנתקות, מאבק שהפך כעת להיות אבן דרך היסטורית עם החזרת הנוכחות למקום.

שר הביטחון ישראל כ"ץ, שהגיע למקום במסוק, אמר: "אנו מקדמים בימים אלה את התכנון ל⁠העתקת החטיבה המרחבית מנשה מעין שמר לתל דותן, וכן את העתקתה של החטיבה המרחבית בנימין. הסדרתן של יותר מ־140 חוות ביהודה ושומרון בקרוב היא צעד נוסף לחיזוק ההתיישבות והחלשת הניסיונות הפלשתיניים להתבסס באזור".

שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', מוביל החלטת הקבינט להכשרת היישוב שא־נור, בירך: "ביום המרגש הזה אנו זוכים לבצע תיקון היסטורי לגירוש הנפשע מצפון השומרון. אנחנו מבטלים את חרפת הגירוש, הורגים את רעיון המדינה הפלשתינית, ושבים ליישוב שא־נור. זה יום חג להתיישבות ויום חג למדינת ישראל. כמו שאנחנו מוחקים את חרפת הגירוש בצפון השומרון, נמשיך לדרוש למחוק את חרפת הגירוש גם בעזה ולחזור להתיישב גם בה. ההתיישבות היא רצועת הביטחון של מדינת ישראל בכל רחבי הארץ".

שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, שיתפה את הנוכחים בתזמון מצמרר שיש בו משום סגירת מעגל לעולם ההתיישבות: "ביום הזה, ב' באייר, לפני 44 שנים, בוצעה לראשונה עקירת יישובים יהודיים מארץ ישראל: בשליחות הממשלה והכנסת, ובביצוע צה"ל, נעקרו העיר ימית ויישובי סיני. עם ישראל בחר אז להרוס ולעקור במקום לבנות ולנטוע. היום אנחנו עושים תשובה לאומית גדולה: הממשלה אישרה, הכנסת חוקקה, התקציב אושר, הצבא קיבל את הפקודה הנכונה, והיישוב שנעקר מוקם מחדש. נמשיך בדרך הזו ונשוב לכל מרחבי ארצנו כולם".

"להחזיר את הנשמה למקום"

נכון לעכשיו, 16 משפחות כבר קבעו את ביתן ביישוב המתחדש שא־נור, מפיחות חיים בחורבות שעמדו שוממות יותר משני עשורים. אחת המשפחות הללו היא משפחת אבינר – איתן ונחמה־לאה – שהחליטו לעזוב את ביתם המבוסס ביצהר ולצאת לשליחות חדשה. בעבור נחמה־לאה אין מדובר רק בהתיישבות חדשה, אלא בסגירת מעגל היסטורית. "הייתי פה עם המשפחה שלי לקראת הגירוש", היא משחזרת בהתרגשות, "הגענו לשא־נור בל"ג בעומר, לפני 21 שנים, ונשארנו כאן עד היום האחרון של העקירה".

בשנים שחלפו היא הספיקה להתחתן ולהקים משפחה, והקשר ליישוב הלך ונחלש, למרות שהלהבה בלב מעולם לא כבתה. "בשנים שאחרי הגירוש הייתי חלק מהעליות לחומש, כרווקה זה היה כל עולמי", היא מספרת, "אבל אחר כך החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. גידלנו ילדים, היינו עסוקים ביומיום, ולא ממש חשבנו שזה יקרה. אבל ברגע שהגיע האישור הרשמי – הכול צף. באותו יום שלחתי הודעות לכל מי שהיה מעורב כדי להבין איך מתחברים לגרעין. זה היה דחף פנימי, עוד לפני שהספקנו לחשוב בצורה שכלית אם זה בכלל מתאים לנו".

ההחלטה לא הייתה פשוטה. החיים בשא־נור בגלגולו הנוכחי רחוקים מלהיות מפנקים. אין מוסדות חינוך ברדיוס של עשרות קילומטרים, והתשתיות בסיסיות ביותר. "אחרי שהחלטנו שכן, הגיעו רגעי ההתלבטות", מודה נחמה־לאה בגילוי לב, "שאלנו את עצמנו אם זה באמת מתאים לנו. האם הילדים ישרדו נסיעה של שעה לכל כיוון בהסעות? איך נסתדר עם המרחק מהעבודה? בסוף החלטנו שאנחנו הולכים על זה לניסיון של שנה וחצי, בתפילה גדולה שנצליח לעמוד באתגרים".

כיום, אחרי כמה שבועות בשטח, הם נחשבים לוותיקי המקום בגלגולו הנוכחי. למרות הקשיים הטכניים, נחמה־לאה מסרבת להתלונן. "יש פה עניינים טכניים, אבל הם ממש בסדר. אי אפשר להשוות את המצב שלנו למצבם של האנשים שעלו לפה בראשונה. ברוך השם יש מים ויש חשמל. נכון, זה גנרטור והוא לפעמים קופץ, אבל מצבנו מצוין". ההליכה בשבילי היישוב מעוררת בהם זיכרונות מכל פינה. "זה מרגש מאוד", הם אומרים, "אנחנו הולכים פה ונזכרים: כאן היה המבנה הזה, פה עשו את הפעילות ההיא, בבית הזה גר האומן ההוא. זה לא מרגיש כמו להקים יישוב חדש מאפס, זה מרגיש כמו להחזיר את הנשמה למקום שהיה שייך לנו".

איתן, שמוצא את עצמו בתוך המערבולת הרגשית הזאת, מודה שייקח לו זמן לעכל את גודל השעה. "אני עוד לא די מבין בתוך מה אני נמצא", הוא אומר בחיוך, "לפעמים כשמישהו מבחוץ מגיע ומתרגש איתנו, אני פתאום תופס את המשמעות, אבל ברוב הזמן אנחנו פשוט חיים את היומיום הקשוח".

התחושה בשא־נור כיום היא של קהילה בהתהוות, כזו שחבריה מאוחדים סביב מטרה אחת ברורה. "זה מדהים שזה באמת קורה", מתפעלת נחמה־לאה, "זו לא עוד 'עלייה' ליומיים-שלושה. נוצרת פה קהילה מאוחדת. כל אחד מגיע ממקום אחר, אבל את כולנו מאחדת השליחות – שיהיו יהודים בצפון השומרון ושנקים מחדש את היישוב היפה הזה". בעבור איתן, המהות מזוקקת למשפט אחד: "מה שמיוחד פה זה החיבור העמוק לארץ ישראל מחדש, חיבור שנובע מתוך הקשר לה', לתורה ולקדושה. זה סוג היישוב שאנחנו רוצים לבנות כאן".

הכבישים פתוחים, בואו לטייל

בשביל יהושע ואסתי לבנון, השיבה לשא־נור היא מימוש של הבטחה שנתנו לעצמם לפני שני עשורים. הם הגיעו ליישוב שלושה חודשים לפני הגירוש כחלק מגרעין חיזוק של משפחות מאלון מורה ומיצהר, וגרו באוהלים למרגלות המצודה עד ליום הפינוי. כעת, אחרי 26 שנים באלון מורה וגידול שלושה דורות ביישוב האם, הם החליטו לעזוב את אזור הנוחות ולחזור לצפון השומרון – הפעם כתושבי קבע ביישוב המתחדש. "זו הייתה תקופה של ציפייה ותפילות אדירות שהגזרה תתבטל", משחזר יהושע את תקופת הגירוש בשיחה עם 'בשבע', בסלון ביתו החדש, "כשזה קרה בסוף, והחיילים והשוטרים הקיפו אותנו, העוול זעק לשמיים – במיוחד כאן בצפון השומרון, כשהשטח פונה אבל נשאר בשליטת ישראל. התפללנו והבטחנו לעצמנו: אנחנו עוד נחזור".

ההחלטה לעזוב את אלון מורה לא הייתה פשוטה. משפחת לבנון נטועה עמוק ביישוב האם של השומרון: 26 שנים של מגורים, הורים שגרים ביישוב ובנות נשואות שהקימו שם את ביתן. "אנחנו שלושה דורות באלון מורה", הם מספרים, ומעלים זיכרון אחד קטן וסמלי מהשהות הקודמת בשא־נור: "אחד הילדים שלנו הגיע לכאן כשהוא עוד זוחל. בגלל שהשטח היה מלא אדמה ואבנים וכאב לו לזחול, בתוך כמה ימים הוא פשוט נעמד על כפות הידיים והרגליים והתחיל ללכת. היום הוא כבר מקים חוות בעצמו, ממשיך את הדרך".

כשאסתי נשאלת על הוויתור על אזור הנוחות והמרחק ממוסדות החינוך והתעסוקה, היא משיבה בנחישות: "נוסעים 45 דקות בבוקר ו־45 דקות בצהריים. מורידים ילדים, ממשיכים לעבודה וחוזרים. זה חלק מתהליך הגאולה. כשמזדמנת לידך הזדמנות כזו, אתה לא נשאר באזור הנוחות".

רגע המבחן של אסתי הגיע דווקא אחרי רצח שכנם וחברם הקרוב, יהודה שמואל שרמן הי"ד. "היינו אמורים לעבור לגור ממש סמוך למקום הרצח", היא משתפת, "פתאום הרגשתי 'ברקס'. אמרתי לעצמי – אולי נישאר ליד סימה, אימו של יהודה? אולי זה לא הזמן?". התשובה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. "תלו ליד הבית את השלט הגדול עם המשפט שיהודה תמיד אמר: 'ארץ ישראל צריכה אותי'. אמרתי לסימה בדמעות: 'בשביל יהודה. הוא השאיר לנו צוואה ואנחנו ממשיכים אותה'. הבנו שארץ ישראל צריכה אותנו עכשיו בשא־נור, ושם נהיה".

החזרה לשא־נור לא חיכתה לאישורים הרשמיים הסופיים. משפחת לבנון וקבוצת משפחות נוספות החליטו שאת חג החירות האחרון הם חוגגים במקום שממנו גורשו. "היינו פה בליל הסדר בתנאים קשים, בתוך המצודה, עוד לפני הקרוואנים של היום", מספר יהושע. אסתי מוסיפה: "קראנו את ההגדה והרגשנו ממש כמו ביציאת מצרים. הרגשנו שהכול אלוקי, הכול משמיים. זו הייתה תחושה של לידה מחודשת של עם ישראל במקום שהוא צריך להיות בו. אין מילים לתאר את זה".

בעבור יהושע, הנוכחות בשא־נור היא המפתח לשינוי אסטרטגי בצפון השומרון כולו. הוא מספר על המפגש עם השכנים הערבים, שמרגישים את שינוי המגמה: "הם מבינים שחזרנו וזה שלנו. זה בא לידי ביטוי בביטחון בכבישים, וגם בזה שהם פתאום מתקפלים לבד מבנייה בלתי חוקית צמודה ליישוב בלי מאבקים. הם מבינים את השפה של מי שמרגיש בבית". בנוסף לכך, יש לו מסר פשוט לכלל הציבור: "אל תפחדו. הכבישים פתוחים. בואו לטייל, להכיר את השטח. הטיולים האלה הם חלק מהאחיזה שלנו בארץ. אנחנו פשוט מזמינים את כולם לבוא לבקר בשא־נור המתחדשת".

ביטול רשמי של דרך אוסלו

מתוך 16 המשפחות שכבר קבעו את ביתן במקום, ארבע הן משפחות שגרו בשא־נור עוד הרבה לפני שאריאל שרון העלה את רעיון תוכנית ההתנתקות. בעבורן, החזרה לשא־נור היא חזרה הביתה כפשוטה. אחת מהמשפחות הללו היא משפחתו של ראש מועצת שומרון יוסי דגן, שהתגורר ביישוב דאז יחד עם רעייתו אוריה.

"אין התרגשות גדולה מזו", אומר יוסי דגן בשיחה עם 'בשבע' בביתו החדש בשא־נור, "יותר מ־20 שנה אנחנו חולמים, מתפללים, נאבקים ופועלים כדי להגיע לרגע המרגש הזה. כשעמדתי שם בטקס ובירכתי 'ברוך מציב גבול אלמנה', כשגזרנו את הסרט עם נציגות של כמעט עשרה שרי ממשלה – מה שהיה לי ברור מול העיניים זה שהצדק מנצח והקב"ה מנצח. גם אם זה לוקח 20 שנה, בסוף הצדק מגיע".

בשבילו מדובר בסגירת מעגל לאומית ואישית כאחד. "קודם כול זה אישי. לאותו מקום שגורשנו ממנו ביד זדונית ונזרקנו החוצה, אנחנו חוזרים היום עם אותה מילה שהשתמשו בה בצורה כל כך מזויפת וצינית: 'ממלכתי'. עם ממשלת ישראל, עם צה"ל, ביחד חוזרים ומקימים את היישוב הזה מחדש בשם כלל ישראל. מדינת ישראל ביטלה היום רשמית את דרך הנסיגות, את דרך אוסלו, עקירת היישובים והניתוק מהיהדות והציונות. אנחנו מתחברים היום בחזרה לדרך של בנייה ויצירה. אמרנו 'חומש תחילה' – וחומש אכן התחיל. עכשיו שא־נור, ובעזרת השם אנחנו עובדים בכל הכוח להעלות גם את גנים וכדים ולהחזיר את בסיסי צה"ל. עוד יהיו פה המון יישובים חדשים".

דגן משחזר רגע משפחתי כואב מהעבר שמקבל היום משמעות חדשה: "אחרי הגירוש גרנו בקרוואן בשכונת מגורשי שא־נור בשבי שומרון במשך עשר שנים. כשנכנסנו לבית החדש שבנינו, עמדנו שם עם הילדים, שהיו אז קטנים, ובכינו. אמרנו להם: אנחנו שמחים שקובעים מזוזה בבית חדש, אבל אנחנו בוכים שזה לא בשא־נור. תדעו, אנחנו נכנסים עכשיו לבית, אבל ברגע שאפשר – אנחנו חוזרים לשא־נור, גם אם זה יהיה לקרוואן או לאוהל".

ההתרגשות מהשיבה ניכרת היטב בקולו. "אתמול בלילה לא כל כך ישנו מרוב התרגשות. בשבוע שעבר ישנתי כאן לילה אחד ב'משמרת', כחלק מסבב המשפחות. עכשיו אני עולה כשהיישוב עולה – עם הביטחון, עם ההסעות שמתחדשות מחר. מי שלא רצה יהודים בצפון השומרון, יקבל בעזרת השם פי 20".

אוריה דגן משתפת בתחושות מהשטח ומספרת על ההתאקלמות לצד השכנים החדשים-ישנים: "נמצאות פה המשפחות הכי טובות בארץ. אנחנו רק מחכים להיות השכנים שלהן. כולם פה שותפים לאותו רעיון ובאו בדיוק בגלל אותו עניין. אין זכות גדולה מלהיות שותפים ושכנים של האנשים שכאן". גם הילדים, לדבריה, שותפים מלאים לשמחה. "הילדים שמחים מאוד. הגדול שלנו בצבא, ושתי הבנות הקטנות כאן מאוד שמחות, הן חיכו לזה הרבה זמן. אנחנו מרגישים שכל עם ישראל שמח בזה. אנשים באים לפה, מתחבקים ובוכים. אנחנו שמחים שהקב"ה מזכה אותנו לתקן את התיקון לפשע ולחטא הכל כך גדול שהיה. אנחנו מודים לקב"ה שעשינו הכול כדי לתקן את המעוות".

לצד השמחה הגדולה בחזרה לשא־נור, יוסי דגן נמצא עם הפנים קדימה, אל עבר הביטחון והחלוציות. "הוכח לפני הגירוש, ואחרי שבעה באוקטובר ביתר שאת – היכן שאין התיישבות יש טרור, והיכן שיש התיישבות יש ביטחון. אנחנו נבנה כאן עוד ועוד יישובים, וזה יביא ביטחון לכל המדינה. אנחנו זוכים לחזור למקומות שבהם הלכו אבותינו. יש לנו זכות להיות חלוצים, ואנחנו רואים כמה משפחות רוצות לבוא לכאן. יבואו המון. אנחנו מחכים ליום שבו יגידו לנו: 'אתם זקנים, כבר לא צריכים אתכם בשא־נור, אתם יכולים ללכת למשימה הבאה כי היישוב כבר גדל'".