יריחו תחילה: 33 לאחר אוסלו, מדינת ישראל הופכת את הגלגל

"עזה ויריחו תחילה" – הביטוי שהפך לפני 33 שנה לסמל של הנסיגה הראשונה במסגרת הסכמי אוסלו ולמסירת העיר העברית העתיקה לשליטת הרשות הפלשתינית, חזר השבוע לקדמת הבמה בכיוון הפוך לחלוטין. במבצע מורכב שהובילו תנועת 'נחלה' ומועצת בנימין, נכנסו כמה משפחות יהודיות למבנים שנרכשו באזור ארמונות החשמונאים. צעד זה, המסמן את תחילת החזרה ליריחו, מבקש להפוך את המגמה שהחלה ב־1994 ולבסס מחדש את ההתיישבות והאחיזה היהודית בבקעת הירדן.

המהלך הוא תולדה של מבצע רכישה חשאי שנוהל מתחת לאפה של הרשות הפלשתינית, שאחריו נכנסו המשפחות לשמונה בתים בפאתי העיר. מאחורי הקלעים נרקמו עסקאות נדל"ן ממושכות בכסף מלא, המגובות במסמכי בעלות רשמיים, לצד היערכות לוגיסטית ואבטחתית מדוקדקת לקליטת התושבים החדשים. המבצע כולו נשמר בסודיות מוחלטת עד לרגע הכניסה לשטח. שמונת הבתים בנויים על אדמות מדינה בתחום השיפוט של מועצת בנימין ובשטחי C – סמוך לאתר הארכאולוגי של ארמונות החשמונאים ומתחת לחווה הפועלת במקום, אזור שסבל בשנים האחרונות מהרס ממושך ומביזה של עתיקות.

בתנועת 'נחלה' מדגישים כי הרכישות מבוססות ומגובות כחוק במסמכי בעלות. מבחינתם, המסר ברור: פירוק מורשת אוסלו באמצעות קביעת עובדות בשטח. דווקא במקום שהיה לראשון הסמלים של הנסיגה והוויתור, מבקשות המשפחות לבנות את חייהן ולפתוח פרק חדש של שיבה, בנייה ונוכחות יהודית רציפה. בתוך כך, שתי משפחות בדואיות שהתגוררו סמוך לנקודת ההתיישבות החדשה בפאתי העיר נטשו בימים האחרונים את בתיהן. בצה"ל ציינו כי גורמי הביטחון ניסו להניא את המשפחות מלעזוב אך ללא הועיל, וכי במערכת הביטחון יפעלו כעת למנוע השתלטות יהודית על המבנים שננטשו.

אחת המשפחות הראשונות שנכנסו להתגורר בנקודת ההתיישבות החדשה ביריחו היא משפחתם של דביר ונאוה יגודה וחמשת ילדיהם. בני הזוג פעילים בתנועת 'נחלה' עוד מימי נעוריהם. נאוה עובדת כאחות במחלקה האונקולוגית לילדים, ודביר, שהיה מורה בעברו, פעיל כיום בתנועה. מסלול חייה של המשפחה בשנים האחרונות נע בין נקודות התיישבות שונות: בשנה האחרונה התגוררו במרום יהודה (מעלות חלחול) – נקודה חדשה נוספת – ולפני כן התגוררו בגבעת גל הסמוכה לקריית ארבע. "התחלנו שם בקרוואן בלי מים ובלי חשמל, אבל זה נהיה מהר מאוד מקום בורגני יחסית", מספרת נאוה בשיחה עם 'בשבע'.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד היסטוריה: המשפחות הראשונות עולות ליישוב "שלם" ליד אלון מורה

עוד מאת יוסף ארנפלד איש הביטחון שנעצר בשומרון: פנחס רן, אחיו של גיבור כפר עזה

על ההחלטה לעזוב את מרום יהודה, נקודת יישוב שהיא אתגר התיישבותי בפני עצמו, ולהמשיך הלאה לנקודה חדשה ושונה כל כך, היא מסבירה: "אנחנו חיים בתודעת שליחות גדולה מאוד, כחלק מהרעיון ליישב את כל ארץ ישראל. ברגע שאמרו לנו שיש משימה חדשה שצריך אותנו בה, היה לנו ברור לחלוטין שאנחנו מגיעים. זה היה ברמה שלא רציתי לפספס. בסופו של דבר הגענו לשטח אחרי שעבדתי משמרת לילה וישנתי שעתיים בלבד. אבל האדרנלין, המתח וההתרגשות היו כל כך גדולים, שלא הרגשתי עייפות בכלל".

ברגעים שלפני העלייה לקרקע, נשמרה הסודיות אפילו מול הילדים. "הילדים לא ידעו לאן נוסעים", היא משחזרת, "כל השבוע אמרנו להם שאנחנו מתארגנים ללכת לאן שיקראו לנו – אולי לעזה, אולי לחברון ואולי למקום אחר. רק יום לפני הכניסה קיבלנו הודעה להגיע בשעה ייעודית לנקודת ההתכנסות במצפה יריחו. ההתייצבות מעכשיו לעכשיו הייתה מרגשת ומלאת חיים".

בניגוד לנקודות התיישבות ראשוניות רגילות, הפעם הגיעו המשפחות למבנים בנויים. "מכיוון שהמקום שימש בעבר כמתחם בתי נופש של יריחו, הבתים עצמם ברמה גבוהה יחסית, אבל לא ידענו את זה מראש. נערכנו לתרחיש שטח: הגענו עם תאורת חירום, מזון יבש, מים ותעסוקה לילדים. כשהגענו גילינו שהמצב טוב בהרבה לעומת מקומות אחרים, למרות שלא כל הבתים בעיר במצב סביר כמו שלנו. התחלנו בניקיון יסודי, והבאנו מזרונים וציוד אישי. המים בבית מגיעים ממכליות, וכמה ימים אחרי שהגענו הם נגמרו ונשארנו יומיים בלי מים בברזים – אף שהייתה בריכה מלאה מים בתוך הבית".

לדבריה, הילדים קיבלו את המעבר החד בטבעיות יחסית. "הם קצת הרגילו את עצמם למעברים כאלה, כי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עוברים פתאום למקום חדש. הם היו מרוגשים מאוד. התחושות והאנרגיות שאנחנו משדרים להם עוברות אליהם. את רוב הילדים כאן הם מכירים מכל מיני מעגלים קודמים, כך שיש להם חברה. לגבי מוסדות חינוך, אנחנו עוד בודקים את האפשרויות: מכיוון ששהותנו כאן היא זמנית עד שיגיעו המשפחות הקבועות, אז או שהילדים ילמדו זמנית בבית ספר באזור, או שנסיע אותם לבית הספר הקודם שלהם. שאלתי אותם אם הם מוכנים לנסות ללמוד במצפה יריחו והם ענו שכן. כחבורה גדולה ביחד, הם גמישים וזורמים".

נאוה מציינת כי תפקידם כרגע הוא לאייש את המקום עד להגעת תושבי הקבע. "אנחנו כאן כל עוד צריך אותנו, עד שיגיעו המשפחות הקבועות מהאזור שילדיהן ממילא לומדים בסביבה. איננו יודעים כמה זמן זה ייקח, ואנחנו פה ככל שיידרש". על הייחודיות של יריחו לעומת אזורים אחרים בארץ היא מוסיפה: "כל מקום בארץ ישראל הוא חשוב ומלא משמעות, אבל ביריחו יש משהו מיוחד ופורץ דרך באופן יוצא דופן. יהודים לא היו פה שנים, ולא דמיינו שהמקום הבא יהיה יריחו. היו שחשבו על רכישות נוספות בחברון או על חוות חקלאיות, שגם הן משימות מרגשות, אבל יריחו היא פריצת דרך היסטורית – היא הפתח והמנעול של ארץ ישראל".

מבחינתה, הצעד הנוכחי ביריחו הוא רק הסנונית הראשונה בדרך למשהו גדול בהרבה: "בסופו של דבר, השאיפה היא שכל יריחו תהיה יהודית. זו הפעם הראשונה שבה 'נחלה' נכנסת לתוך ערים שאין בהן יישוב יהודי קודם, וזו פריצת דרך מדהימה וחדשה".

"לכך נולדנו, זו משימת הדור"

משפחה נוספת שהגיעה להתגורר במבנים שנרכשו ביריחו היא משפחתם של צבי־יצחק ושרה כהן ושבעת ילדיהם. בני הזוג הגיעו מקריית ארבע־חברון, והם פעילים במסגרת תנועת 'נחלה' כבר כ־20 שנה – מאז התקופה שלאחר הגירוש מגוש קטיף. בשל עיסוקו בתנועה בתחום גאולת הקרקעות היה צבי־יצחק בסוד העניינים עוד בטרם הבשיל המהלך בשטח. "כשהבשילה השעה לעלות לשטח, נקראנו לדגל והגענו. אבל כמובן הילדים לא ידעו כלום מראש", הוא אומר.

"כשאמרנו לילדים שיש התארגנות למשהו התיישבותי", הוא משחזר, "הם מיד שאלו: 'יש בסוף כניסה לעזה?'. אמרנו להם שזה משהו בסגנון, אבל שאסור לספר. היינו צריכים להיערך ולארגן תיקים לפחות ל־48 שעות מראש, בידיעה שזה ייקח כנראה שבוע לפחות. המורכבות הייתה שאתה רוצה שהילדים יעזרו לארוז, אבל בלי שמחר בבוקר כל בית הספר וכל קריית ארבע ידעו מה קורה – וממילא כל עם ישראל, הרשות הפלשתינית והערבים באזור".

המפגש עם המציאות והאווירה המקומית ביריחו הפתיע את צבי־יצחק, בפרט בהשוואה לחיים בחברון. "אני מגיע מחברון, שם יש עשייה התיישבותית ענפה ונוכחות יהודית רציפה כבר יותר מ־50 שנה, אבל תמיד יש מתח באוויר. בחברון אנחנו צריכים לדאוג להיות טבעיים, להסתובב חופשי ולעבור דרך השכונה הערבית בדרך הביתה, אבל פה אתה מרגיש טבעי לגמרי. הכול רגוע, אנשים אומרים 'אהלן וסהלן', וזה מאוד מפתיע. יש ביריחו נחת מיוחדת".

כהן מספר כי המתחם שבו נרכשו הבתים הוא לא נקודה מצומצמת אלא מרחב בפאתי העיר. "השכונה שבה אנחנו נמצאים משתרעת על פני שטח ענק. מעל לשכונה נמצאת חוות הארמונות – חווה ותיקה הפועלת כבר כמה שנים – ולצידה היישוב החדש ששמו שונה לאחרונה ל'ארמונות', במסגרת הפעילות של בצלאל סמוטריץ' וחבריו בציונות הדתית. שמונת הבתים אינם מתחם סגור אחד, אלא כמו שמונה יתדות שבתוכן יש מרחב ענק ושטח חקלאי גדול. האזור כולו לא מיושב בצפיפות, ובימי חול הפעילות מעטה כי יש כאן בעיקר בתי נופש.

"השכונה הפעילה יותר נמצאת מזרחית אלינו, ולשם אנחנו ברגע זה לא נכנסים", הוא מציין, "אנחנו שומרים על הגבולות: ישנה השכונה היהודית ויש את שאר העיר. בעזרת השם אני מקווה שנגאל עוד ועוד חלקים בעיר, אבל כרגע המצב הנתון הוא שאנחנו מתבססים בשכונה הזאת כדי לחזק את האחיזה. אני מאמין שבהמשך יירכשו כאן בתים נוספים. זה ייקח זמן כי עכשיו כל העיניים פקוחות, אבל מה שנרכש – יישאר שלנו".

באשר לשאלה אם הגיעו להשתקע או שמא מדובר בתחנת ביניים, מציג צבי־יצחק תפיסת שליחות גמישה. "לכך נולדנו – זו משימת הדור", הוא מצהיר, "נושא ארץ ישראל הוא הנקודה העיקרית, כפי שכתב הרב חרל"פ, וזה לא השתנה. אנחנו כאן במשימה, ולא משנה אם נהיה תושבי קבע או תושבים זמניים. ברמה האישית גרתי 15 שנה במצפה יריחו ולמדתי שם בישיבה, ואנחנו מאוד אוהבים את המרחב פה. כמובן יש אילוצים של עבודה וצריך לראות שמסתדרים, אבל אנחנו גמישים. הגודל של המשימה והרוח של המקום נושאים אותנו. יכול להיות שנהיה פה שבועיים, יכול להיות שנהיה חודש, ויכול להיות שנגלה פתאום שאנחנו גרים כאן.

"כרגע אנחנו חשים את הדופק לפי המציאות ומשלמים את מחיר הנסיעות – אשתי נוסעת כל יום לעבודה שעה וחצי לכל כיוון, וגם לילדים ארגנו כרגע גן זמני במקום. נעבור עוד שבוע ונהיה יותר חכמים, ויכול להיות שכן נכניס אותם למסגרות באזור", הוא משתף, "זו פרוצדורה טכנית שצריך לדאוג לה, אבל אם תראיין אותי עוד שנה – אדע לתת תשובה ברורה".

מבחינתו, הכניסה ליריחו לא מסתכמת ברכישת נכסים גרידא, אלא מבטאת שינוי תפיסתי רחב. "יש כאן המשך טבעי לתהליכים שהתחילו בממשלה האחרונה, שבהם הנושא של יישובים חדשים נפתח. העניין של עזה ושטחי A ו־B עלה חזק מאוד בקמפיין, וגם הביטוי שמינהלת ההתיישבות כבר ערוכה לעלייה מיידית לעזה. אנחנו מרגישים שזה המשך של אותו מהלך – עליית קומה מהמרחבים הפתוחים והחוות החקלאיות אל עבר החזון הציוני הגדול.

"כשבאו להתיישב בארץ בתחילת הדרך, לא באו רק למושבות שבחוץ אלא באו להתיישב בערים כמו יפו. גם ביריחו עצמה היה בעבר ניסיון להתיישבות יהודית של יואל משה סלומון, שבסוף התגלגל למקומות אחרים", הוא מזכיר, "אני ממש מרגיש שהצעד הזה מסמן את הכיוון של ההתיישבות בעשור הקרוב, ואני מקווה מאוד שהיעדים הבאים שלנו יהיו שטחי A ו־B וכל הערים העבריות ההיסטוריות".

גרים מול השב"כ הפלשתיני

שבוע קודם לכן, לא רחוק משם, עם קצת פחות רעש וצלצולים – עלה על הקרקע היישוב אלישע בפאתי יריחו. אחת משבע המשפחות שעלו ליישוב החדש היא משפחתם של עזריאל ופנינה פיקאר. בשבילם הנוף והאקלים של הבקעה אינם זרים. "לפני עשר וחצי שנים הקמנו את בית חגלה כשהצטרפנו לארבע משפחות שהיו שם", מספר עזריאל, "לפני שבועיים הגענו שבע משפחות להקים את אלישע".

היישוב החדש ממוקם צפונית־מזרחית ליריחו, והקרבה לעיר הדוקה ויומיומית. "הבתים של יריחו נמצאים ממש סביבנו, במרחק של מאות מטרים בלבד מכל הכיוונים. בעבר הייתה במקום היאחזות נח"ל שפעלה עד שנת 2001, והמשיכה עוד תקופה קצרה כמוצב צבאי עד שצה"ל נטש את המקום ב־2003". לצד הזיקה ההיסטורית, לעלייה לנקודה הספציפית הזאת היה גם מניע ערכי. "קודם כול נפל שם בקרב רב־סרן אמיר זוהר הי"ד מירי צלף פלשתיני, בעת ששימש כמפקד בעמדה קדמית בהיאחזות הנח"ל אלישע", מסביר עזריאל.

"כשגרנו בבית חגלה רצינו להקים מקום חדש, והתלבטנו לאן ללכת. נדבקנו בתהליך המטורף שקורה בהתיישבות, שבו מקימים יישובים חדשים כל זמן. לא יכולנו להישאר במקום ורצינו לקחת חלק באירוע הזה. ראינו שהייתה החלטת קבינט להקים נקודה באלישע, ובגלל שאנחנו כבר באזור – ידענו שמדובר במשימה מורכבת מבחינה ביטחונית וגם מבחינת האקלים הקשה של בקעת הירדן. הרגשנו שזו משימה שאנחנו יכולים לעמוד בה והיא שלנו, והתחלנו לקדם את זה מול המועצה ומול תנועת 'אמנה'".

הקמת היישוב, השייך מוניציפלית למועצה האזורית בקעת הירדן, נעשתה בשיתוף פעולה מלא של כל הגורמים. "הבנו שצריכים להיות קצת משוגעים כדי לגור שם", הוא אומר בחיוך, "בגלל הקרבה ליריחו, זה לא מקום שכל אחד ילך לגור בו. הרגשנו שאם אנחנו לא נלך לשם, המהלך הזה כנראה לא יצא לפועל בזמן הקרוב. המועצה האזורית בקעת הירדן, החטיבה להתיישבות ותנועת 'אמנה' כגוף המיישב נרתמו וסייעו לתשתיות ולעלייה לקרקע. כרגע אנחנו שבע משפחות במקום, ויש לנו עוד קרוואנים ריקים כי השאיפה היא לגדול".

הנוכחות של המשפחות במקום מזמנת מפגש יומי ישיר עם הסביבה הערבית. "מבחינת מרחב התפיסה הביטחונית, המרחב שלנו הרבה יותר רחב מאזור הקרוואנים עצמו", מתאר פיקאר, "אנחנו מסתובבים בשכונות הסמוכות וממש תופסים את האזור. השב"כ של הרשות הפלשתינית יושב במרחק מאות מטרים מאיתנו. כרגע אנחנו רואים את המבטים מאזור שעד כה לא הסתובבו בו יהודים כלל. מזהים שהם מסתכלים ומבינים שמשהו מתרחש, אך ברוך השם לא היה שום אירוע ביטחוני".

על העיתוי והסמיכות לכניסת המשפחות בצידה השני של יריחו, הוא מוסיף: "אנחנו באזור כבר שנים. יריחו היא מנעולה של ארץ ישראל, ועם ישראל היה פה בשנים הראשונות לכניסתו לארץ – שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של ירושה. באופן כללי צריך להתיישב בכל מרחבי ארץ ישראל, אבל כאן הרגשנו שאם לא נמלא את המשימה, היא פשוט לא תקרה. לכן לקחנו אותה על עצמנו".

למרות התהפוכות הפוליטיות האפשריות, פיקאר שומר על אופטימיות. "יש לנו גם החלטת קבינט, גם סמל יישוב רשמי, והתב"ע מקודמת. ברוך השם, אנחנו מקווים שגם אם תקום ממשלה אחרת, את כל הטוב שנבנה פה לא באמת יהיה אפשר להחזיר אחורה. אנחנו לא חוששים, אנחנו מתפללים, ורואים בזה זכות גדולה".