בתחילת השבוע נבחר רב ראשי לתל אביב-יפו לאחר שמונה שנים ללא רב בעיר. דווקא בימים שבהם עם ישראל מצוי במלחמת קיום ובשדות הקרב נלחמים כתף אל כתף לוחמים מכל חלקי החברה הישראלית, היה נדמה כי מועמד שצמח מתוך הציונות הדתית יוכל לזכות לתמיכה רחבה וטבעית. המציאות, למרבה הצער, הוכיחה אחרת.
ראשית, מול אלו שטענו כי "תל אביב אינה זקוקה לרב", חשוב לומר בפשטות: תל אביב היא עיר יהודית במדינת ישראל. העובדה שבמשך שמונה שנים לא כיהן בה רב עיר הייתה אנומליה חמורה. בחירת רב לעיר אינה ניצחון של מגזר אחד על אחר, אלא חיזוק של הזהות היהודית במרחב הציבורי של העיר העברית הראשונה. מהיכרותי הקצרה עם הרב זבדיה כהן, אין לי ספק שהוא יפעל במסירות, בהקשבה ובאהבת ישראל למען כל תושבי העיר. הצלחתו תהיה הצלחתה של תל אביב כולה.
אלא שמעבר לתוצאה עצמה, מערכת הבחירות הזאת חשפה אמת מטרידה על מה שאנו קוראים לו בשנים האחרונות "ברית המשרתים". בעוד שראש העיר הגיע להבנות עם ש"ס סביב התמיכה במועמד מטעמם, מי שמציגים עצמם כשותפים טבעיים לברית הזאת – מפלגות יש עתיד, מרצ וישראל ביתנו – בחרו לנהוג אחרת לחלוטין. אני, יחד עם רבים נוספים, פעלנו כדי לקדם את מועמדותו של הרב בן ציון אלגזי – קצין במילואים, איש תורה, אדם ששירת את מדינת ישראל ושילב בחייו תורה, צבא ומחויבות ציבורית. הוא היה מועמד ראוי, בעל שיעור קומה, ובעיקר כזה שסימל את החיבור העמוק בין בית המדרש לשדה הקרב. אולם אז התבררה האמת.
בשביל חלק ממי שמרבים לדבר על שירות, שותפות וערבות הדדית, דווקא הזהות הציונית־דתית היא קו אדום. היו מי שאמרו זאת בגלוי: הם יעדיפו מועמד חרדי שלא שירת בצה"ל על פני מועמד דתי־לאומי, משום שבעיניהם עצם תפיסת העולם המחברת בין יהדות, ציונות ומדינה היא איום. זו אינה מחלוקת על אישיות, על כישורים או על התאמה לתפקיד. זו פסילה אידאולוגית.
כאן בדיוק קרסה "ברית המשרתים". ברית אמיתית אינה נבחנת בסיסמאות, אלא ברגעי מבחן. היא נבחנת ביכולת לכבד שותף גם כשהוא מביא עימו עולם ערכים שונה. בתל אביב, ברגע האמת, התברר כי יש משרתים אבל הברית עצמה עדיין רחוקה מלהתקיים. היו גם קולות אחרים. היו מי שהבינו את גודל השעה, שביקשו לחבר ולא לפלג. אך בסופו של דבר, מי שהכתיבו את הטון היו הקולות הקיצוניים, אלו שפניהם אינם לשותפות עם הציבור הציוני־דתי אלא להדרתו.
מדינת ישראל זקוקה לברית משרתים אמיתית. ברית של מי שנלחמו יחד, שעמדו זה לצד זה בשוחות, שיודעים להביט זה לזה בעיניים גם ברגעים הקשים ביותר. ברית שמבינה כי ציונות, יהדות, שירות וממלכתיות אינם ערכים סותרים אלא משלימים. לכולם ברור שהבחירות הקרובות יוכרעו על ידי אותו ציבור שמצד אחד נאמן לאופיה היהודי של המדינה ומצד שני מתקשה מאוד להצביע לגוש הימין־מסורתי־דתי־חרדי מתוך הבנה שנושא השירות החרדי בצה"ל חייב לעבור מהפכה. היכולת להביא את הציבור הזה, ואותי בתוכו, להיות חלק ממבנה חדש מחייבת אמון שיש כאן שותפות אמת. נכון לעכשיו, במבחן התוצאה בשדה הפוליטי המציאות אומרת שממש אין.
