הקואליציה צריכה לפעול כאילו היא בדרך לאופוזיציה

מחר יפתח כנס הקיץ האחרון של הכנסת ה-25, ולמעשה, הכנסת תיכנס לישורת האחרונה שלה, כשבעוד קצת יותר מחודשיים, לכל היותר, היא תתפזר וישראל תלך לבחירות. אל הכנס הזה הקואליציה צריכה להגיע כשהיא מבינה שזאת ההזדמנות האחרונה שלה לקדם מהלכים שהממשלה הבאה שתקום לא תוכל לשנות. לו הקואליציה והממשלה הנוכחיות רוצות להותיר חותם חיובי כלשהו, הן חייבות להבין שאין להן את הפריבילגיה להמשיך ולדחות מהלכים שנמצאים בקנה לעתיד. אחרי הכל, מירב הסיכויים שהשותפים הקואליציוניים הללו לא יקבלו הזדמנות נוספת לעשות זאת.

על פי מרבית הסקרים, למעט אלה של ערוץ 14 ו-I24news, מי שירכיבו את הממשלה הבאה הן מפלגות האופוזיציה או ההתארגנויות החדשות שמתגבשות בימים אלה. נכון, הסקרים של דיירקט פולס ושלמה פילבר מציגים תמונה אחרת למדי, אך כל פוליטיקאי מתחיל יודע שאי אפשר לקבל החלטות פוליטיות על סמך הסקרים הטובים ביותר, אלא צריך לחשוש דווקא לסקרים החלשים ביותר עבור הצד שלך. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר במרבית הסקרים.

אלא שבכך לא נגמרת ההבנה כי הקואליציה הזאת לא תרכיב את הממשלה הבאה. חשוב לציין, גם לפי הסקרים של ערוץ 14 ו-I24, נתניהו אולי ירכיב את הממשלה הבאה, אך ההרכב שלה יהיה שונה משמעותית מההרכב של הממשלה הנוכחית. ראשית, מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' נעה כל העת סביב אחוז החסימה. כלל לא ברור שהיא אכן תיכנס לכנסת הבאה, ואם היא תישאר בחוץ הרי שבלאו הכי מדובר יהיה על ממשלה אחרת. אך גם אם היא תצליח להיכנס לכנסת, כל מהלכיו של נתניהו, וההיסטוריה שלו, מלמדים שהוא ינסה להתרחק כמו מאש מהרכב דומה להרכב הממשלה הנוכחית, במיוחד לאור הביקורות הקשות והאסון שהתרחש במשמרת של הקואליציה הנוכחית, וגם לאור השחקנים השונים שיהיו בכנסת הבאה.

גם אם נתניהו יזכה, הוא יחפש שותפים באופוזיציה

אחד הדברים הברורים כבר כעת הוא שפוליטיקת החרמות הולכת לזוז הצידה, גם אם לא בצורה מוחלטת. במערכת הפוליטית ישנה הערכה רווחת כי מפלגתו של איזנקוט, מפלגת ישר, ואולי אפילו חלקו של בנט באיחוד עם לפיד, יהיו מוכנים לשבת עם נתניהו בממשלה, במידה והם לא יוכלו להרכיב אותה בעצמם. ונתניהו? היסטורית הוא מעדיף תמיד לפנות לשותפים ממחוזות המרכז ואפילו השמאל בשביל להרכיב ממשלה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות על קו הסיום: דריכות שיא לקראת השלמת הגשת הרשימות

עוד מאת אסף משניות דיווח: ליברמן יחבור לנתניהו תמורת רוטציה – ליברמן מכחיש

זה בדיוק היה המצב ב1996, בממשלתו הראשונה של נתניהו, היתה שותפה לקואליציה מפלגת הדרך השלישית של אביגדור קהלני. אך הנטייה למרכז המפה הפוליטית הגיעה דווקא מתוך מינוייו של נתניהו בתוך הליכוד, עם איציק מרדכי כשר ביטחון ודן מרידור כשר האוצר. השניים פרשו בהמשך והקימו את מפלגת המרכז, שבתורה עלתה לנתניהו בבחירות של שנת 1999.

עם חזרתו של נתניהו למשרד ראש הממשלה, נטייתו לצרף קודם כל מפלגות מרכז שמאל, לתת להן שליטה נרחבת וזכויות וטו בנושאי ליבה, ורק אחר כך לפנות לשותפות הטבעיות, הפכו כבר לשיטה עקבית. ב-2009 מדובר היה באהוד ברק ובחמשת המנדטים אותם הביא ממפלגת העבודה. נתניהו נתן לברק את משרד הביטחון, ובפועל מפלגתו של ברק היוותה גורם מרכזי בהתוויית המדיניות של ממשלת נתניהו השנייה, שכללה הקפאת בנייה ביו"ש ונאום בר אילן, בין השאר. בממשלתו השלישית, נתניהו צירף את ציפי לבני ומפלגת התנועה בהובלתה, כשותפה הראשונה איתה חתם על הסכמים קואליציוניים. במסגרת ההסכמים לבני קיבלה את משרד המשפטים עם כל הסמכויות הנלוות לכך, וכן את האחריות על המו"מ מול הפלשתינים, אותו היא היתה נחושה לקדם. כמובן, שלאחר מכן, באותה הממשלה, צורפה גם יש עתיד של לפיד.

בממשלה הרביעית של נתניהו, זאת שהוקמה ב2015, נתניהו חיזר רבות אחרי הרצוג, אז יו"ר מפלגת העבודה (תחת סיעת המחנה הציוני), על מנת שיצטרף לממשלה שלו. ביחד לשתי המפלגות היו 54 מנדטים. הרצוג סירב, ולכן, על הנייר, מדובר היתה בממשלת ימין על מלא. אלא שמי שקיבל בממשלה ההיא את הכוח הרב ואת זכות הוטו היה משה כחלון, שסיעתו, כולנו, היתה מפלגת ימין רך במקרה הטוב, ומפלגת מרכז סטייל מפלגתו של אייזנקוט אם נהיה הוגנים יותר. מספיק להיזכר בכמה מחברי הרשימה של כחלון כדי לעמוד על אופיה של מפלגתו. בין חבריה היו אבי גבאי, לימים יו"ר מפלגת העבודה; ח"כ מירב בן ארי, היום חברת יש עתיד ומרכזת האופוזיציה; וכמובן- יואב גלנט. למען ההגינות יש לומר שגם השר אלי כהן נכנס לכנסת לראשונה דרך מפלגת כולנו. כחלון קיבל זכות וטו על כל חקיקה משפטית באשר היא, וכן יכולות שליטה על תחומים נוספים, ובראשם משרד האוצר.

גם בממשלה החמישית של נתניהו, ממשלת הרוטציה, נתניהו נתן לבני גנץ שליטה מלאה בתחומים כמו הסוגיות הביטחוניות והמשפטיות. בני גנץ כיהן כשר הביטחון, גבי אשכנזי כשר החוץ וניסנקורן כיהן כשר משפטים. כל זה לצד זכויות הוטו שהוקנו במסגרת הממשלה הפריטטית על פי החוק. יש לומר שבמקרה של הממשלה ההיא לנתניהו לא באמת היתה ברירה, לאחר חוסר הכרעה חוזר ונשנה במערכות הבחירות.

לקבוע עובדות בשטח

למעשה, הפעם הראשונה שבה נתניהו הקים ממשלת ימין על מלא היתה הממשלה הנוכחית, ומבחינתו מדובר בכישלון עצום. אובייקטיבית, הממשלה הנוכחית תיזכר כממשלה שבמשמרתה התרחש האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה. אל זה צריך להוסיף את חוסר היכולת לקדם את המדיניות שהממשלה היתה מעוניינת בה, וקיבלנו ממשלה שנתניהו, לו יוכל, לא ירצה לחזור אליה. אז הוא יחפש שותפות חדשות, שיקבלו כוח רב בממשלה הבאה, אם הוא יהיה זה שירכיב אותה. עם בנט אמנם יש לו איבה אישית, אבל מול איזנקוט אין לו יריבות שכזאת, ובמידה והקלפים יסתדרו בצורה הנכונה, סביר להניח שנראה את איזנקוט נכנס לממשלה בראשות נתניהו.

ומשמעות הדבר שכמעט את כל הנושאים שהקואליציה הנוכחית רוצה לקדם לא ניתן יהיה לקדם בממשלה הבאה. לאור זאת, הקואליציה צריכה להפנים כי מה שהיא לא תעביר כעת, בחוקים ובהחלטות שאי אפשר להחזיר לאחור, לא יקרה בעתיד הנראה לעין. יתרה מזאת, מה שהקואליציה לא תעגן כרגע, כנראה יחזור אליה כמו בומרנג ביום בו תקום הממשלה הבאה.

דוגמא קלאסית זה פיצול תפקיד היועצת המשפטית לממשלה. שנים מדברים על הצעד הזה, היועצת הנוכחית אף מונתה מתוך הבטחה שלה שתתמוך במהלך, לרעיון עצמו יש קונצנזוס בכנסת מצד לצד (שהופר בגלל עניינים פרסונליים ולא ענייניים), ואם כל זה המהלך נדחה ונדחה עד שהגענו לרגע האחרון. אותו הדבר עם הרפורמה במח"ש, אותה מקדם כבר חודשים ארוכים ח"כ משה סעדה. היום (ראשון), הציגו שר המשפטים לוין, יו"ר ועדת החוקה רוטמן וח"כ מילינובסקי מישראל ביתנו את החוק להעמדתם לדין של הנוח'בות. אם ישראל רוצה להצליח לעמיד את אותם מחבלים ארורים לדין, החוק הזה חייב לעבור לפני שהכנסת מסיימת את דרכה.

הדבר נכון לעוד שלל תחומים. חוק הגיוס אמנם לא יעבור, כי בקואליציה יש התנגדות נרחבת לו, אך ישנם חוקים אחרים, חשובים יותר וחשובים פחות, שזה הרגע האחרון להעביר אותם. מדובר על חוקים שיסדירו את המינויים במגזר הציבורי, כך שהכוח יילקח מהדרג הפקידותי הבכיר והייעוץ המשפטי ויחזור לנבחרי הציבור. יש חוקים ביטחוניים שאמורים לתקן עיוותים ארוכי שנים שזאת ההזדמנות האחרונה ככל הנראה להעביר אותם בעתיד הנראה לעין. ואלה רק דוגמאות.

בשביל לעשות זאת הקואליציה צריכה לשנות את דפוס ההתנהגות שלה. להתחיל לעשות עבודה פרלמנטרית איכותית, כזאת שתקדם את החוקים ולא רק תנסה לייצר הייפ ברשתות החברתיות. ומי יודע, אולי אם הקואליציה תוכיח שהיא גם יכולה לקדם את הרעיונות שלה, מה שהיא לא הצליחה לעשות כמעט בארבע השנים האחרונות, הציבור גם יצביע לה שוב.