שלהן הוא

"זה נשמע מאוד דרמטי, אבל אני באמת לא יודעת איך היו החיים שלי נראים אם בעלי לא היה לומד תורה כל כך הרבה שנים, קשור לתורה וקשור לרבנים, השימוש של תלמידי החכמים, שבעיניי הוא חלק מאוד מהותי בלימוד תורה, זה משהו שמתווה את הדרך". על הדברים הללו חתומה שלומית חלקיה, אברכית בעלת קילומטראז' מרשים בישיבה הגבוהה בעכו. אבל דומה שגם חברותיה למפגש הייחודי שהתכנס בשביל גיליון חג השבועות של 'בשבע', היו חותמות על אותן מילים.

את שלוש הנשים המרשימות הללו, שהתאספו מקצוות הארץ, פגשתי לשיחה שכולה עוצמה נשית ומסירות לתורת ישראל. למרות שחשיפה בפני הציבור רחוקה מאוד מהעדפותיהן בדרך כלל, הן ניאותו להתראיין לכבודה של תורה ולחיזוק כל המשפחות בציונות הדתית שבחרו ובוחרות כל יום בחיי אברכות.

רות בורנשטין (35), נשואה לנועם, אברך בישיבת 'הר המור', ואמא לשמונה ילדים, הגדול בדיוק חגג בר מצווה והקטן בן חודשיים, "אני מקווה שהוא לא יפריע יותר מדי לריאיון", היא אומרת בשעשוע. אם לא די ברזומה המרשים עד כה, היא גם דוקטור לביו־אינפורמטיקה ומשמשת כיזמית ומנכ"לית שותפה בפורום 'תורתם אומנותן' שמאגד את נשות האברכים בציונות הדתית.

שלומית חלקיה (37), נשואה לאוריה, אברך בישיבה הגבוהה 'חיי עולם' בעכו. "יש לנו שבעה ילדים, שישה איתנו כאן בארץ, ויש לנו בן שנפטר לפני עשר שנים, שהיה אמור להיות היום בן 13 וחצי", היא מספרת. הבכורה בת 15 והקטן בן שנתיים. בהכשרתה היא מטפלת רגשית, ומשמשת גם כרכזת קהילה בישיבה.

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

הודיה תורג'מן (32), נשואה לשניר, אברך בישיבת 'אפיקי דעת' בשדרות. "יש לנו חמישה בנים, הגדול בכיתה ב' והקטן בן שנה". במקצועה היא עובדת כאחות IVF בבית החולים ברזילי באשקלון, ובין לבין יוצרת סדנאות זוגיות בהשראת המקדש.

הסיירת של עם ישראל

"סיימתי את הפוסט־דוקטורט ממש לפני הלידה של הקטן", מספרת רות בורנשטיין, "את התואר הראשון למדתי במכון טל, את התואר השני בבר אילן, את התואר השלישי בבן גוריון ואת התואר הרביעי באוניברסיטת אריאל". בצניעות ובפשטות מתארת רות, אמא לשמונה ואשת אברך, את הקריירה האקדמית המרשימה שלה, כאילו זה הדבר הכי רגיל שיכול להיות. "התחתנו באמצע שנה ב' של התואר הראשון, בשנה ג' ילדתי, ממש לקראת סוף התואר. בביו־אינפורמטיקה עובדים בעיקר על המחשב, ככה שזה מאוד גמיש ואת רוב הלימודים עשיתי מהבית, כשהילדים במסגרות או כשהם ישנים", היא מתארת.

ואיך מתפרנסים כשאמא בקריירה אקדמית ארוכה ואבא בקריירה רוחנית?

"בביו־אינפורמטיקה ומדעי החיים, מי שממשיך לקריירה אקדמית מקבל מלגת מחייה. אומנם לא מלגה גבוהה, אבל יש את זה", עונה רות וממשיכה: "במקביל גם התחלתי ללמד במכללת הדסה בירושלים, לימדתי שם עשר שנים, בהתחלה כמתרגלת ואחר כך כמרצה".

"בדוקטורט בבן גוריון הייתי ממש חריגה בהכול", היא מציינת בשעשוע ומסבירה: "חוץ ממני, כולם במעבדה היו גברים חילונים לא נשואים. אני הייתי הפוך בהכול – גם אישה, גם דתייה, גם נשואה וגם עם ילדים. הרגשתי שזה נותן להם את האפשרות להכיר איזשהו עב"ם שהם לא מכירים, הזדמנות להיכרות אמיתית, ושמחתי בזה. הרגשתי שהם גילו מהמפגש הזה משהו שהם לא היו יכולים לדעת או להבין בדרך אחרת".

את חושבת שחסרה במגזר שלנו ההכרה הציבורית במשפחות האברכים?

"אני לא צריכה את ההכרה החיצונית", היא עונה, "זו לא הנקודה. אני מרגישה שיש לנו זכות עצומה. באיזשהו מקום אנחנו הסיירת של עם ישראל. גם בסיירת בצבא עובדים הכי קשה, אבל ברור שזה איזשהו כוח מניע חזק שמושך את כל הצבא אחריו. וגם בעם ישראל, לומדי התורה מקריבים הרבה מצד אחד. מצד שני, באמת יש לנו זכות עצומה וכל כך טוב לי ואני שמחה בזה".

"אני אומרת לילדים: תחשבו כמה אנשים קיימים בעולם, כמה מתוכם יהודים, מתוך היהודים כמה לומדים תורה, מתוך לומדי התורה כמה זוכים ללמוד את התורה של הרב קוק, שהיא באמת זורחת ובולטת דווקא בימים האלה. היא מראה לכולם את השילוב בין שירות בצבא ללימוד תורה, מראה לומדי תורה בעם ישראל שלוקחים חלק בפן הפיזי והקיומי, אבל גם נותנים את הרוח", היא מסבירה בהתרגשות וממשיכה: "אנחנו מרגישים באיזשהו אופן סגולי שאנחנו נותנים פה את הכוחות לכולם. אנחנו גם נלחמים, זה לא מחליף, ועדיין הצבא מנצח בזכות התורה שנלמדת. אני חיה בהודיה מאוד מאוד גדולה על הזכות שנפלה בחלקנו".

"בעלי גויס מיד בתחילת המלחמה לצפון, לאיזה מושב קטן בגבול לבנון שפונה כולו", היא מספרת. "הקימו שם בסיס מאולתר באולם ספורט או במרכז הקהילתי. אחרי תקופה מסוימת, דודה של בעלי החליטה שהיא נוסעת לבקר אותו ועוד כמה מבני המשפחה שהיו מוצבים בצפון", מתארת רות וממשיכה: "היא אספה חבילות מכולם ועלתה צפונה. היא נסעה ועברה בין כולם, ביקרה כל אחד, מסרה לו חבילה, ואז כשהגיעה לבסיס של בעלי היא אומרת לי: 'הגעתי לאיפה שכל החיילים ואני לא מוצאת אותו, אני מנסה להתקשר אליו והוא לא עונה, מה אני עושה?' ממש התפדחתי, כי היא טרחה להגיע עד אליו עם חבילה מפנקת. ואז הבריק לי רעיון, ואמרתי לה: 'תקשיבי, אולי תחפשי את בית הכנסת של המושב, יש מצב שהוא לומד שם'. היא חיפשה את בית הכנסת, ואכן מצאה אותו יושב שם לבד ולומד ‫בלי הפלאפון. כל דקה שיש לו ללימוד מחושבת ומנוצלת".

תורה שזוקפת קומה בעכו

שלומית מבקשת בביישנות להוסיף על דבריה של רות: "צריך להוסיף רוח, ורוח גדולה כמה שיותר, זה מה שאנשים מחפשים, זה מה שהעם רוצה ולשם העם מכוון בכל השכבות ובכל התחומים – גם אנשים שנראים הכי הכי רחוקים. זה משהו שאני פוגשת המון בעכו, איפה שאני גרה".

שלומית נטלה חלק במיזם של פורום 'תורתם אומנותן' שבו אברכיות מעבירות שיחות לשמיניסטיות ולבנות מדרשה. "זה נתן לי פתאום פרספקטיבה על החיים שלי ועל הדרך שעברתי בתוך האברכות", היא משתפת וממשיכה: "אני לא יודעת אם עד לאותה שיחה הן בכלל נחשפו למה המשמעות של להיות אברכית, ואם זה בכלל היה בעיניהן אופציה מכל האופציות שהן חשבו עליהן, חוץ מלהתחתן עם בוגר סיירת או עם מישהו בקבע, שזה כאילו ההיילייטס בציבור שלנו, ולשם כולן שואפות. אני לא מזלזלת בזה לרגע כמובן, זה סופר חשוב ומשמעותי, אבל הרגשתי שלרגע הייתה לי הזכות לחשוף בפניהן את המקום הזה של מה זה להיות חלק ממי שבונה את הרוח של עם ישראל".

"אני מגיעה בעצמי מבית מאוד תורני. גם אחרי שסיים את לימודיו בישיבת ההסדר, אבא שלי ממש הקפיד כל השנים ללמוד דף יומי, וללמוד איתנו תורה והלכה, ככה שהאווירה הזאת הייתה ממש הבסיס של הבית, עד היום", שלומית מתארת, "למדתי במדרשת שירת חברון בקריית ארבע, ושם נחשפתי לעולם הזה של מה זה לחיות תורה בתור משפחה לאורך זמן. שם התקבלה אצלי ההחלטה שככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו".

"אני לא יודעת איפה הייתי היום בלי החיבור הכל כך עמוק הזה לתורה. גם אני למדתי במדרשה, וגם אחרי אני משתדלת ללמוד בעצמי, יש שנים שיותר ויש שנים שפחות. אבל החיבור לתורה דרך הלימוד של בעלי, שהוא תמידי, בכל רובד ובכל פרט בחיים – זה פשוט משהו שהוא משנה חיים", היא קובעת ומפרטת: "אני מאוד מרגישה את זה על הילדים שלי, כל אחד בגילו ובדרך חינוכו. אני מרגישה את ההתפשטות של זה ואת האדוות שזה יוצר. גם בקהילה שלנו בעכו, החיים שלנו בעיר שהיא מעורבת – איך מתבטא היחס שלנו לשכנים בבניין שהם ערבים, השיעורים שבעלי מעביר בבתי הכנסת שעוד נשארו פתוחים בעיר, יש לזה המון מעגלים".

במהלך הדרך הארוכה אל 16 שנות אברכות, חוו בני הזוג חלקיה לבטים. שלומית מספרת: "כשהיינו עם שלושה ילדים, והקטן היה רק בן שבוע וחצי, בעלי התגייס לתותחנים במסגרת 'הסדר מרכז'. לחצו עליו לצאת לקצונה וזה גם באמת מתאים לו מאוד. התלבטנו בתור משפחה, ואני אמרתי לו 'תשמע, אני איתך במה שתחליט, כי הלימוד מאוד חשוב וגם צבא זה מאוד חשוב'. ידעתי שהוא יכול להיות מפקד טוב, והוא יכול גם להביא את הרוח הזאת לצבא. הוא התייעץ עם הרבנים בישיבה, ובסוף החליט לחזור אחרי סוף השירות בלי להמשיך הלאה לקצונה. בסוף כל ימי המילואים שהוא עשה במלחמה הזאת כבר קרובים לכסות את המשך השירות שהוא תכנן אז", היא מוסיפה בחיוך.

לפני עשור, כשהייתם זוג אברכים צעירים, איבדתם את משה ז"ל שנפטר באופן פתאומי בגיל שלוש וחצי. את מרגישה שחיי התורה נתנו לכם כלים להתמודד עם האובדן?

"כשהבן שלנו נפטר באופן פתאומי, בעלי למד בישיבת הר המור", שלומית מספרת. "הרבנים בישיבה ליוו אותנו באופן אישי, היו זמינים וענו על כל השאלות שהיו לנו בעקבות המשבר הזה. יכולנו לבוא לרב ופשוט לשבת ולבכות אצלו, בלי לדבר יותר מדי", היא מתארת וממשיכה: "הרגשתי שהקשר הזה בנה אצלי את התפיסה של מה זה אובדן ומה זה מוות ומה זה חיים, ואיך הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא נבנה בתוך הסיפור הזה שאנחנו עדיין בתוכו. כי ילד שנפטר זה לא משהו שעובר, גם אחרי עשר שנים, זו דרך וזה מסע שאנחנו עוברים. אני יכולה לומר שאם לא הייתי קשורה לתורה, ואם בעלי לא היה לומד תורה ומחובר לרבנים שלו, אני לא יודעת איפה הייתי היום. יכול להיות שהייתי בדיכאון ולא הייתי מצליחה להביא את עצמי לשום מקום בחיים. החיבור לתורה והחיבור לנצח לא עשה את זה קל יותר, אבל הוא נתן לזה משמעות, שאותי ממש הצמיחה".

למה בחרתם דווקא בישיבה בעכו?

"הגענו לעכו בעקבות אירועי 'שומר החומות'. גרנו אז בשעלבים, כי בעלי למד אז בכולל דיינות שם. הרב יעקב דנה, ראש הישיבה שלנו בעכו, לימד את בעלי לפני כן בישיבת 'מעלה אליהו' בתל אביב, והוא קרא לנו להיות שותפים בבניין קהילת הישיבה בעכו", שלומית מתארת ומוסיפה על החיים בלב האזור הכי ערבי של העיר עכו: "עשיתי שירות לאומי בלוד בדיוק בשכונות שאחר כך היה בהן שומר החומות. הסתובבתי שם, הכרתי את כל האזורים ואת כל הרחובות שדיברו עליהם, זה היה ממש כור מחצבתי. עכו היא בכלל עיר שעושים עליה פיילוט להיות לא 'עיר מעורבת' אלא 'עיר משותפת', שערבים ויהודים גרים בה בהרמוניה ודו־קיום כזה פסטורלי", היא מתארת את הרוח המנשבת.

"אני מרגישה שבקטע הזה אפשר ממש להתבלבל ולחשוב שהערבים שלנו בעכו הם ערבים אחרים, משכילים, עורכי דין, רופאים. בסוף אני מרגישה שגם פה המבט של התורה הוא חשוב, כי כמו שבעלי אומר – אין לנו ויכוח עם מוחמד ופטמה, אנחנו פה במאבק של עם בעם. אם יש מישהו פרטי שמוכן להכיר במדינת ישראל ולהיות אזרח נאמן, מה שנקרא גר תושב, אין לי שום בעיה ספציפית איתו. אני פשוט יודעת שלכולם פה יש שאיפות לאומיות, וזה מה שהם באו לעשות. וזה מאוד מדייק אותנו, כי באמת יש הרבה מיזמים שמנסים לרתום ולומר 'בואו תחיו ביחד'. גם איפה שאני עובדת, זה מאוד משותף, חצי מהמטפלות הן בכלל ערביות וערבית היא השפה שאני שומעת מסביב".

שלומית מדברת על השליחות התורנית של להוביל עמדה ברורה: "אפילו כשאני הולכת ברחוב – חשוב לי מאוד ללכת בזקיפות קומה, למרות שאני לא בן אדם כזה זקוף. אני אומרת לעצמי: 'את עכשיו בתפקיד, את יהודייה וזה מה שאת צריכה לשדר'. אני חושבת שהתורה מאוד מיישרת, אפילו בברכות התורה אומרים: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' – זה מאוד ברור, אי אפשר להתבלבל במה אנחנו עושים פה, ולחשוב אולי בעצם כן אפשר לעשות כל מיני שת"פים ואז נקבל הרבה כספים שיהיו לנו לפעילויות ולתרבות. אני נמצאת בכל הקישקע הזה בתור רכזת קהילה, ואני יודעת מה אתה יכול לקבל כשאתה מוכן להיות חלק מכל מיני מיזמים. אבל תפקידנו לבוא ולהגיד: 'לא, אנחנו פה, אנחנו מוארים באור של התורה ואנחנו רוצים להאיר אותו החוצה'. וככל שהזמן עובר גם מרגישים את זה ברחוב, כשעוד ועוד משפחות מצטרפות אלינו. לדוגמה, כשאנחנו יוצאים בערב שבת מהישיבה וכל המשפחות הולכות יחד עם בגדי שבת באמצע הרחוב, שמלא בחנויות פתוחות ומוזיקה בערבית – זה פשוט משנה את כל האווירה", היא מסכמת.

הישיבה חוזרת ראשונה לשדרות

הודיה מצטרפת לשיחה ומשתפת בסיפור שלה. "חשבתי לפני השיחה מה אני רוצה לומר, והחלטתי שהכי חשוב לי זה להעביר מה זה להיות קשור לתורה באופן יומיומי במסירות. ומבחינתי מסירות היא שכל כולך וכל ליבך בדבר הזה, בכל רגע נתון המחשבה שמובילה היא 'איך אני מתחבר לדבר הזה'. קשה מאוד לאנשים להעריך משהו שלא רואים ולא מבינים את התרומה שלו באופן מוחשי. נניח מילואים מאוד קל להבין, כי כאשר בן אדם מתייצב להגן על המדינה, הצד השני של המשוואה הוא שיש ביטחון. זה ברור לכולם כי רואים את זה בעיניים.

"בלימוד תורה אין איזו משוואה שאפשר לראות דרכה את התוצאה באופן ברור ומיידי. אין פה משוואה של סבירות, של כפל או חיבור, אין פה שום דבר שרואים", היא ומסבירה, "אבל לנו יש ידיעה פנימית שאנחנו משקיעים במשהו שמניע את הרוח של עם ישראל, ופתאום אפשר לראות התרוממות של עם ישראל. מאיפה מגיע הכוח, מאיפה יש את הרוח הזאת? האירועים האלה גורמים לי להרגיש שבעצם כל העמל היומיומי הזה על הוויות אביי ורבא – בסופו של דבר מניע דברים שאנחנו לא רואים פיזית בעיניים, והם משפיעים על האומה ועושים עבודה שאנחנו לא רואים אותה ולא מבינים בעולמות האלה, אבל יודעים שלשם זה מתנקז – אל הרוח שמובילה את עם ישראל. זה מקביל והולך יד ביד עם כל הצרכים הפיזיים והחומריים שלנו פה, כמו כבישים סלולים, ביטחון, רפואה, הייטק וכו' – זה משפיע על כל התודעה של העם".

‏הודיה ממשיכה ומתארת: "בעלי חוזר שמח כל כך מהישיבה, ולפעמים אני שואלת את עצמי: איך הוא כזה שמח? מאיפה? אבל אני מרגישה שהוא שמח בדבר הזה שהוא עושה, אז למה שאני לא אתן לו את זה, למה שאני לא אתן את זה לעם ישראל? למה שאני אפסיד את זה בגלל כסף, או כל מיני תירוצים אחרים? ככה הייתי רוצה שיסתכלו על זה. וגם באופן כללי, שכל אדם יהיה לו את החיבור לתורה. מה, זה רק שלנו? ברור שלא. כל אדם שמתחבר לתורה – מתחבר לנצח, הוא נהיה אדם יותר טוב, יותר מוסרי".

‏ואיך מחזיקים בחיים של אברכות לטווח הארוך?

"אני רוצה לעשות את זה. אני רוצה לאפשר לו לשבת וללמוד, אבל לי ולבעלי יש כלל קבוע: כשקשה לי, אני קוראת לך ואתה בא. אני עושה את זה בשמחה, אבל כשאני רואה שזה קשה לי, אני מיד קוראת לו, כי אני רוצה לרוץ על זה לאורך זמן. לא רוצה לשחק אותה גיבורה לשנה־שנתיים, ואז להגיע למצב שנגמרתי ואני לא יכולה יותר".

אירועי טבח שמחת תורה בשדרות בוודאי השפיעו עליכם ועל כל קהילת הישיבה. איך התמודדתם עם זה?

"באותה שבת של שמחת תורה היינו בבית. התחילו מטחי הטילים והאזעקות, וישר הבנו שזה לא עוד ירי רגיל מעזה. השמועות התחילו להגיע, הבנו שצריך להסתגר בבתים והדלקנו פלאפון אחד למקרה שיהיה מצב חירום", הודיה מתארת.

"המחשבה שמובילה אותנו תמיד והובילה אותנו גם באותה שבת היא מה הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות, איך התורה מנחה אותנו בתוך זה. באותה שבת אמרנו: התורה רוצה שנשמח איתה. אפילו שיש את כל הכאוס מסביב, אם נראה להם פחד או חרדה, זה לא יוסיף שום דבר טוב. אז קראנו לילדים, הם רעדו ולא כל כך רצו לאכול. אמרנו להם: 'בואו נרקוד ביחד', שרנו את השירים של שמחת תורה ורקדנו יחד, וכשהיה צבע אדום לקחנו אותם לממ"ד. ככה המשכנו כשכל דקה יש צבע אדום ושומעים צעקות ויריות מהרחוב. למרות הכול, אמרנו להם שאנחנו רוצים לשמוח בשמחת תורה כמה שאנחנו יכולים, הוצאנו חטיפים וניסינו כאילו לשמור על אווירה של חג", היא מספרת על מאורעות אותו היום.

ביום ראשון בצהריים הבינה משפחת תורג'מן שצריך לארוז הכול ולצאת מהעיר. הם נסעו צפונה בדרכים צדדיות והגיעו להוריו של שניר בעכו, ובהמשך למלון ודירה ביישוב הושעיה שאירח מפונים מהדרום: "התפנינו משדרות אחרי יום וחצי. כשיצאנו מהבית אמרנו ממש 'על החיים ועל המוות', אבל חייבים לצאת מפה כי כבר אין מים ואין חשמל, ואף אחד לא בא. הבנו שאין ברירה, זה או להישאר כאן ולהסתכן או לצאת ולהסתכן".

"גם כשהיינו מפונים בהושעיה, בהתחלה במלון ואחר כך בדירה ששכרנו שם, היה לנו חשוב מאוד לשמור על הסדר של הלימוד. בהמשך הגיעו עוד משפחות מהקהילה של הישיבה והתפתח איזשהו סדר לימוד יותר שגרתי, גם בתוך חוסר השגרה", היא מבקשת להדגיש.

"ראש הישיבה הרב פנדל חזר די מהר לשדרות. המקום הראשון שחזר בעוטף עזה היה שדרות, התלמידים חזרו ממש אחרי חודשיים וחצי. והיו דיונים בכל הקבוצות: 'מה זאת אומרת? למה הוא חוזר? הוא מראה שאנחנו מקבלים את המצב הזה', ואם הרב פנדל יחזור אז יגידו שאם ככה, כנראה שהכול כבר בסדר", הודיה משתפת בדיונים, ומסבירה את הרציונל: "זו גישה שאומרת: 'אנחנו רוצים להמשיך את החיים, אנחנו רוצים להביא את התורה – התורה היא זו שמגיעה ראשונה ואחריה כל שאר התושבים'. ובאמת זה מה שהיה. הישיבה חזרה ראשונה, ולאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים. הרעיון היה שאנחנו נפתח את זה כי יש לנו אמירה – אנחנו לא מפחדים, לא מתכוונים להתקפל מפה, אנחנו חוזרים לכאן וניישב את המקום יותר ויותר. אנחנו חזרנו כבר בחודש אדר, מיד כשנתנו אפשרות למשפחות לחזור לעיר, להמשיך מאיפה שהפסקנו, מתוך התורה".