"אתה נשמע לי אופטימי, האם אתה סבור שהחשיפות שלכם ישנו משהו בנוגע לתוצאות הבחירות?" אני שואלת בדאגה את אביחי שורשן, מנכ"ל ארגון 'עד כאן', שחשף לאחרונה עדויות רבות לזיופי בחירות בהיקפים עצומים.
"כששואלים אותי על אמונה ביכולת להשפיע ולשנות, אני מבחין באופן חד בין שני דברים", הוא עונה בזהירות. "האמונה והמחויבות האזרחית־ערכית, לעומת הניתוח הרציונלי של ההשפעה בהתחשב בדמויות הפועלות בזירה. ברמה הערכית והאזרחית, מוטלת עלינו החובה לעשות את המקסימום עד הרגע האחרון ממש, כמו שנעשה אם נימצא ליד אדם במצב רפואי חמור. גם אם סיכויי ההצלה עומדים על אחוז אחד בלבד, כל עוד הרופא לא קבע רשמית שהוא החזיר את נשמתו לבורא, אנחנו מחויבים להילחם על חייו בכל הכלים העומדים לרשותנו. כך גם כשיש בידך מידע בעל משמעות לאומית ואף בין־לאומית – חובתך האזרחית הבסיסית היא להפיץ את האמת ולא לשתוק".
ומה אומר הניתוח הרציונלי?
"כשאני מסתכל ימינה ושמאלה על הנפשות הפועלות בשלטון החוק ובמערכת הפוליטית, אני מודה שאני מתמלא ספק גדול לגבי הרצון והיכולת שלהם לטפל באירוע".
אולי יעניין אתכם
היקף הזיופים: "שינוי טקטוני במפה הפוליטית"
לפני כשנה התמנה שורשן למנכ"ל ארגון 'עד כאן', שעוסק במחקר ובמודיעין שטח. "המטרה שלנו היא להפעיל כלים מודיעיניים ומחקריים מול ארגונים, יוזמות ואישים שפועלים לחתור תחת מדינת ישראל, לפגוע בצביונה כמדינה יהודית, לפגוע בחיילי צה"ל או לקדם חרמות ו־BDS. מדובר ביוזמות שמגלגלות סכומי עתק של מאות מיליוני דולרים, מתוך הארץ ומחו"ל", הוא מסביר.
בעוד שישנם ארגוני מחקר שעורכים מחקרי דסק ומשרד וכותבים ניירות עמדה, 'עד כאן' מתמקד במודיעין שטח: פריסת אנשים והטמעתם בתוך הארגונים הללו, והבאת ראיות חותכות מבפנים על מטרותיהם האמיתיות, מהיכן מגיע המימון, ומה הפער בין ההצהרות החוץ־ממשלתיות התמימות לכאורה ובין מה שמתרחש בחדרים סגורים.
מתי התחלתם לעסוק בנושא חשדות זיוף הבחירות וגנבת הקלפיות? האם ידעתם על אפשרויות של זיופים לפני הבחירות?
"ממש לא", הוא עונה. "היו לנו תוכניות עבודה שונות לחלוטין, היינו עסוקים עד מעל הראש בקמפיין גיוס משאבים נרחב לארגון והפקת כנס מרכזי. לא היה לנו מושג שנצלול לתוך האירוע הזה".
הכול התחיל במוצאי יום הבחירות. "ביום רביעי שלאחר הבחירות הגיעו אלינו כמה שיחות טלפון בלתי־תלויות ממקומות שונים, כמו חורה ורהט, שתיארו בדיוק את אותו הסיפור: הקמת מנגנון אלטרנטיבי מחוץ לקלפי, שולחנות שהועמדו מחוץ לתחנות הרשמיות, נציגים בלתי רשמיים שהחזיקו פנקסי בוחרים עצמאיים, רשמו ותשאלו את המגיעים, לצד עדויות חמורות על חלוקת מעטפות מזומן וכרטיסי תדלוק נטענים. באחד המקרים, אחד הפעילים שלנו הקליט בזמן אמת משקיף מטעם אחת המפלגות הערביות שמודה בפה מלא שהוא חילק כספים. בעקבות זאת החלטנו לפרסם קול קורא ופתחנו מוקד דיווחים בווטסאפ ובטלפון".
אנשי 'עד כאן' לא ציפו לשטף העדויות שהתחיל לזרום אליהם. "קיבלנו מאות רבות של עדויות, חלקן נוגעות להתנהלות תקנונית לקויה, כמו משקיפים שלא ביצעו את תפקידם, התנהגות פסולה של נציגים, בעיות סדר, וגם עדויות רבות על מה שנראה כשוחד בחירות המוני ומאורגן".
על אילו היקפים של זיופים מדובר להערכתך, והאם אכן מדובר בשינוי משמעותי של התוצאות?
"על פי הניתוח המחקרי והגאוגרפי שלנו, מדובר בהיקף המוערך בכ־200 אלף קולות", הוא אומר. "200 אלף קולות שקולים לכארבעה עד חמישה מנדטים בקירוב. זו אינה נקודה שולית, אלא תזוזה טקטונית במפה הפוליטית. נניח לכאורה שמפלגה כמו רע"ם, שקיבלה שבעה מנדטים, ושלושה או ארבעה מתוכם הושגו באמצעות מנגנון שוחד וזיוף, פירוש הדבר שרע"ם כלל לא עברה את אחוז החסימה! הורדה של מפלגה אל מתחת לאחוז החסימה משנה מקצה לקצה את מפת הגושים, את חלוקת העודפים ואת השאלה מי מרכיב את הממשלה".
מה לדעתך צריך להיות הטיפול בנושא?
"כאזרח ישראלי, עמדתי היא פשוטה: תחקרו את האמת. אם לאחר חקירה יסודית ובירור משפטי יתברר שמפלגה שאני פחות תומך בה זכתה בדין והקימה ממשלה, אקבל זאת באופן מלא. כך עובדת דמוקרטיה. מותר להיות מודאג פוליטית, אך כשהתוצאה אמיתית ונקבעה על פי חוק, הציבור מקבל אותה", הוא מבהיר.
אולם לדבריו, האירוע הנוכחי אינו סובב סביב ויכוח פוליטי בין מפלגות ציוניות: "מדובר במפלגות שפועלות למען זכות השיבה ומדינה פלשתינית, ונמנעות מגינוי חמאס גם בזמן מלחמה. כשיש חשד מבוסס שהן הגיעו להישגיהן באמצעות רמייה בהיקפי עתק, כל מדינת ישראל חייבת לעמוד על הרגליים האחוריות בדרישה שהחקירה תמוצה והאמת תיחשף".
שורשן חושף בפניי נתונים מבהילים המעידים כי בבחירות 2026 נרשמה קפיצה ממוצעת של 27 אחוזים בשיעור ההצבעה במגזר הערבי לעומת בחירות 2022 – מ־53 אחוזים ל־80 אחוזים – וכשצוללים יותר פנימה, מתגלה תמונה חסרת תקדים: ב־104 מתוך 128 יישובים ערביים (יותר מ־81 אחוזים מהיישובים הערביים) נרשם גידול של 40 אחוזים ומעלה בשיעור ההצבעה. ביישובים גדולים נרשם זינוק במספרים דמיוניים: במקום ה־80 בטבלה נרשם גידול של 50 אחוזים, במקום ה־70 – גידול של 75 אחוזים, וביותר מ־30 יישובים נרשם גידול של 100 אחוזים ומעלה. מקרה הקיצון הוא באום אל־פחם, עיר מרכזית של עשרות אלפי תושבים, שם נרשם זינוק של 103 אחוזים בשיעור ההצבעה.
"אי אפשר להסביר קפיצות רוחביות כאלה ב'התעוררות טבעית' או ב'זעם פוליטי'", קובע שורשן, "אילו הייתה קלפי אחת או שתיים כאלה, ניחא. אך כשזה פרוס מגבול הצפון, דרך המשולש והערים המעורבות ועד לנגב – זו מערכת מתוכננת".
למה איזנקוט ובנט שותקים?
הצגתם את הנתונים הללו בפני ראש הממשלה. איך הגיב נתניהו לנתונים? מה הם עושים כדי לטפל בכך?
"התרשמתי שבלשכת ראש הממשלה היו מזועזעים מההיקף ומהמספרים. אלו נתונים שאף אחד במערכת לא צפה מראש, ולכן בהצבעה בוועדת הבחירות המרכזית נציגי הליכוד לא אישרו את התוצאות אלא נמנעו. מדובר בצעד חריג ביותר. אין כמעט תקדים לכך שמפלגת שלטון מסרבת להצביע בעד אישור התוצאות. תחושת הבטן שלי היא שהמהלך הגיע מתוך תפיסה ממלכתית: הליכוד, מתוך אמון במדינה, נמנע מלהכריז על מרד מלא ודחיית התוצאות על הסף, אך ההימנעות הייתה אמירה חריפה מאוד וקריאה לבירור מעמיק".
נוכח הנתונים שחשף ארגונו, שורשן חש אכזבה קשה ממנהיגים כמו גדי איזנקוט ונפתלי בנט: "אלו אנשים שמצהירים שוב ושוב על חשיבות ההגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק. מצופה היה ממנהיגים במעמדם – גם אם התוצאה המסתמנת משרתת אותם פוליטית – לקום ולהגיד: 'יש פה עדויות ונתונים שאי אפשר להתעלם מהם. אנחנו דורשים חקירה פלילית וביטחונית מקיפה לפני שנמשיך הלאה'. הימנעותם מתביעה כזאת פוגעת באמון הציבורי במערכות המדינה".
מלבד לראש הממשלה, אנשי 'עד כאן' העבירו את כל ממצאי המחקר והעדויות לכל גופי הביטחון הרלוונטיים, והגישו לבית הנשיא דוח מחקרי מפורט. "עמדתנו, שהוצגה לבית הנשיא, קובעת כי אין למהר ולהשביע ממשלה הנשענת על קולות אלו, בטרם ימוצה חקר האמת".
האם אתה סבור שהשב"כ חוקר את הנושא כראוי?
"אני אומר זאת בכאב גדול ומתוך הערכה עמוקה לשירות הביטחון הכללי: השב"כ נכשל ב־26 באוקטובר 2026, ממש כפי שנכשל ב־6 באוקטובר 2023. התפקיד של ארגון מודיעין מסכל הוא לאתר את התשתית ואת זרימת הכספים שבועות וחודשים לפני יום הפקודה, ולא להתעורר ביום שאחרי. חבר הכנסת עמית הלוי פנה שבועות קודם לכן לגורמים הרלוונטיים עם מידע ראשוני, והדברים לא טופלו. כשהשב"כ אינו מזהה תנועת כספים בהיקפי עתק שנכנסת לתוך השטח ומניעה מערך שוחד המוני, יש כאן כשל במוכנות, בהתראה ובהבנת התופעה. חלק מהדרגים בתוך השירות סבלו מקונספציה או מחשש מקבלת אישורים משפטיים לעסוק בנושאים שנראו להם פוליטיים", הוא אומר בצער.
אמרת שמדובר בכספים בהיקפי עתק. מהו האומדן הכספי של הזיופים הללו?
"החישוב פשוט יחסית", הוא עונה, "אם מדובר בכ־200 אלף מצביעים שקיבלו כ־500 שקלים בממוצע, במעטפה או בכרטיס, מדובר על 100 מיליון שקלים למצביעים בלבד. בנוסף לכך, צריך לחשב את העלות של הפעלת מערך שטח בהיקף כזה – נציגים מחוץ לכל קלפי, מסיעים, רכבים, חלפני כספים, מוקדי מחשוב ואפליקציות ניהול. כל זה מכפיל את העלויות. לפיכך, ההערכה הזהירה שלנו מדברת על סכום כולל של בין 130 מיליון ל־200 מיליון שקלים. מדובר במבצע לוגיסטי ומודיעיני אדיר ואני לא מבין איך גופי המודיעין של מדינת ישראל, שיודעים לסכל איומים במרחק אלפי קילומטרים ולחסל את ח'מינאי בלב טהרן, לא עלו על זרימת כספים כזאת בזמן אמת".
שורשן מסביר כי לא מדובר במנגנון חדש, אלא בשכפול של שיטה המוכרת במשך שנים מהבחירות לרשויות המקומיות במגזר הערבי: "ברשויות המקומיות התופעה הזאת התנהלה באופן גלוי: ראש מועצה או מועמד נוהג לפנות לראש משפחה או חמולה שיש לו 30 עד 50 מצביעים ישירים (ילדים, חתנים, גיסים). המועמד סוגר איתו דיל: 500 שקלים לקול, שזה 25 אלף שקלים למשפחה. מבחינת ראש החמולה, הוא רואה בזה יום עבודה לגיטימי למשפחה. מה שקרה בבחירות 2026 הוא שלקחו את השיטה המקומית המוכרת, העלו אותה דרגה, ויישמו אותה בהיקף ארצי בבחירות לכנסת. מדינת ישראל עצמה עין במשך שנים מהמתרחש ברשויות המקומיות וקיבלה את השיטה הזאת ישר לתוך הלב של הדמוקרטיה הישראלית".
אתה מציג נתונים מזעזעים, אבל הכנסת הושבעה, היועמ"שית מטרפדת את החקירה ונראה כי עולם כמנהגו נוהג. איך אתה יכול להיות אופטימי מול כל זה?
"אם נתבונן אחורה בהיסטוריה של 80 השנים האחרונות – מליל 7 באוקטובר 2023, דרך פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד ימי מלחמת העצמאות – היו נקודות זמן רבות שבהן הכול היה נראה אבוד. אם אדם שוקע בפסימיות ומסקנתו היא שהכול אבוד, הנכונות שלו לפעול ולתקן מתאפסת".
הוא מדגיש כי אופטימיות אינה עצימת עיניים מול הקושי, אלא הנעה לפעולה. "עברנו את פרעה, עברנו משברים לאומיים עצומים, ונעבור גם את המבחן הזה. גם אם קמה ממשלה שאינה לרוחי, אני מקבל פרופורציות היסטוריות ולא נשבר. החברה האזרחית והארגונים הבלתי־ממשלתיים (NGOs) הם קווי ההגנה של המדינה. ארגון אזרחי אינו כפוף לממשלה זו או אחרת, אלא נאמן לאג'נדה ולערכים שלו, ולכן כשמקימים ממשלה הנשענת על גורמים אנטי־ציוניים או על גורמים הפועלים לכרסום בזהות המדינה, תפקידו של ארגון כמו 'עד כאן' נעשה קריטי פי כמה. אנחנו שומרים על החומות. גם אם התוצאות המשפטיות לא מגיעות בטווח המיידי, החשיפה יוצרת הרתעה, מציפה את האמת ומבטיחה שבבחירות הבאות המערכת כולה תעמוד על המשמר".
חיים בצל שכול כפול
כששומעים את סיפור חייו המורכב של שורשן, מפתיע עוד יותר שהוא מצליח לשמר את המבט האופטימי. שורשן, בן 41, נשוי ואב לחמישה, עבר עם הוריו להתגורר בכפר דרום בשנת 1989 כשהיה בן ארבע. "היינו חלק מגרעין של כמה משפחות שהעלו את כפר דרום ממעמד של היאחזות נח"ל ליישוב אזרחי", הוא מספר. "בשנת 1992, כשהייתי בן שבע, אבא שלי, דורון, בעל תשובה וחקלאי בן 29, נרצח בפיגוע טרור. הוא חזר מהחממות והיה בדרכו הביתה, כשחוליית מחבלים של עז א־דין אל־קסאם עקפה את רכבו וירתה בו מטווח אפס".
אימו, שלה שורשן, התאלמנה בגיל צעיר. היו לה שלושה ילדים קטנים בבית, כשאביחי הבכור היה כאמור בן שבע בלבד. כשהאב נרצח האם הייתה בהיריון רביעי, ולילד שנולד קראה יאיר דורון על שמו. "שנתיים לאחר מכן, כשהייתי בן תשע, נפטרה טל, אחותי הצעירה בת השש, כתוצאה מדלקת קרום המוח. אמא שלי היא גיבורה וחזקה. היא חינכה אותנו להרים את הראש ולהסתכל קדימה, ונתנה לנו את ההבנה שלא יעזור להסתכל כמה רע לי ואיך אני מסכן, כי זה לא יוביל אותי לשום מקום. זו ההבנה שלי מגיל צעיר: זה בסדר לעצור ולבכות, להיות עצוב ולהצטער על אובדן, אבל מה קורה יום או שבוע או חודש אחר כך? האם אתה ממשיך לשקוע בצער או שאתה מרים את הראש? אנחנו חונכנו להרים את הראש. אמא נישאה בשנית לד"ר דני רוזנק ונולדו להם שני ילדים משותפים. היא מתגוררת בירושלים ועוסקת באימון אישי ובהנחיית קבוצות".
מה הייתה חווית הילדות שלך בכפר דרום?
"החיים בכפר דרום התחלקו לשתי תקופות: לפני ואחרי הסכמי אוסלו", הוא משחזר. "עד הסכמי אוסלו ב־1993, כוח צה"ל בכפר דרום מנה שישה חיילים בלבד. השער היה פתוח, הבתים לא ננעלו ואל החממות שמוקמו מחוץ ליישוב הלכנו ברגל. בשער ישב חייל מנומנם שהיה פותח את השער בבעיטה ובלי לקום מושך אותו בחזרה עם חבל לסגירה. הנסיעה לכפר דרום או לנצרים נעשתה באוטובוסים רגילים לא ממוגנים, ישירות דרך לב העיר עזה או ח'אן יונס. תושבים עשו קניות בשוק בעזה, הלכו לרופאי שיניים ולמוסכים בעזה ובח'אן יונס. בשבעה על אבי ב־1992 הגיעו פלשתינים מדיר אל־בלח לנחם אותנו. עם חתימת הסכמי אוסלו והכנסת הרשות הפלשתינית לעזה עם עשרות אלפי נשקים, המציאות התהפכה: היישוב הפך למוצב מבוצר, הדרכים נחסמו, והחלו פיגועי מטען, מכוניות תופת וירי. הסכמי אוסלו הוכיחו כיצד ניסיון להביא שלום בלי הבנת המציאות יוצר טרור מטורף".
איפה היית בזמן הגירוש, ואיך האירוע הזה השפיע על יחסך למדינה ולצה"ל?
"התגייסתי לצה"ל כשלושה חודשים לפני ההתנתקות. חיילים בסדיר שמשפחותיהם היו מגורשות קיבלו חופשה מיוחדת של חודשיים להיות בבית, והייתי בכפר דרום לאורך כל התקופה. הפינוי היה אירוע קשה וכואב מנשוא, כשמי שאמור להיות אחיך פוגע בך, הנתק הנפשי כואב יותר ממאבק באויב. אבל מעולם לא איבדתי את האמון במדינה או בצה"ל".
מדוע?
"צה"ל לא יזם את הגירוש, המשימה נכפתה עליו על ידי הדרג המדיני", הוא מסביר. "המדינה הזאת היא הבית היחיד של העם היהודי, המקום שאליו ברחו מכבשני המשרפות. גם כשהמדינה עושה טעות חמורה ונוראית, אנחנו לא שוברים את הכלים, לא נוקמים ולא מפרקים את הבית".
אלף ימים של מילואים
שורשן הוא לוחם מילואים ותיק ומאחוריו אלף ימי מילואים במלחמה האחרונה. בסדיר הוא שירת בעורב גולני, ואת שירות המילואים עשה ביחידה של יוצאי הסיירת.
"ב־7 באוקטובר 2023 כיהנתי כרבש"ץ וכקב"ט של כפר אדומים, מקום מגוריי. בשבועות הראשונים הייתי חייב להישאר ולהגן על הבית, מתוך חשש שההתלקחות תגיע ליהודה ושומרון. לאחר שהבאתי מחליף בסוף אוקטובר, יחידת האם שלי כבר הייתה בגיוס מלא של 150 אחוזים והם אמרו שאין אפשרות לשלב אותי במילואים ביחידה. בשלב זה קיבלתי פנייה מחבר שהיה מפקד סיירת גבעתי דאז, והכיר את המומחיות שלי בהפעלת רחפנים. הוא ביקש שאבוא לסייע בהקמת מערך הרחפנים לשימוש מבצעי של הסיירת".
מה שהיה אמור להיות משימה של שבועיים־שלושה, הפך לשמונה חודשים בלחימה אינטנסיבית בעזה. בהמשך, כשאותו חבר מונה למפקד יחידת מגלן, הוא עבר יחד איתו ללחימה בגזרה הצפונית ובמבצעים מורכבים.
במהלך הפעילות המבצעית הארוכה שורשן נכח באירועים קשים מאוד, שבהם נהרגו במצטבר כ־23 לוחמים מגבעתי וממגלן. אני שואלת אותו כיצד הוא מתמודד עם הדברים ברמה הרגשית, והוא עונה כי "כשאתה נמצא בתפקיד פיקודי או מבצעי, אתה מחנך את עצמך לפעול בקור רוח מוחלט. גודל המשימה והאחריות על חיי אדם גדולים פי אלף מהקושי הרגיל. חייבת להיות למפקד היכולת להתנתק רגשית בזמן אירוע ולראות את המשימה מלמעלה – לספור ראשים כדי לוודא שאין חטופים, לנהל בקשר את הפינוי ולגבש תמונת מצב, ביחד עם שמירה אקטיבית על הנפש, שבה אתה מקפיד לא להיחשף למראות קשים שאינך חייב להיחשף אליהם. אם אין צורך מבצעי להיכנס לחדר מסוים שקרה בו אסון – אינך נכנס. אתה עושה ב־100 אחוז את מה שנדרש למשימה, ונמנע מהצפת הנפש במראות מיותרים".
ייתכן שעומדת להיות מושבעת בקרוב ממשלה בקולותיהם של תומכי טרור. זה ישפיע על הנכונות שלך להתגייס למלחמה בפעם הבאה?
"אדם לא מתגייס לצה"ל בשביל ראש ממשלה כזה או אחר, או בשביל קואליציה מפלגתית חולפת. כשעם ישראל נמצא בסכנה ואחיך בחזית זועקים לעזרה, אתה לא מעמיד תנאים פוליטיים. הגישה שאומרת 'אם הממשלה אינה כלבבי אינני מתגייס' או 'אני מוציא את כספי מהארץ' היא בעיניי תכלית כל הרוע וסכנה לקיומנו. אם נהפוך את השירות הצבאי ואת הנאמנות הלאומית למותנים בעמדה פוליטית, המדינה תתפרק".
האם יש קווים אדומים בהתנהלותה של מדינה, שבהם מותר לשבור את הכלים?
"כולנו נמצאים על אותה הספינה. אם אדם כועס על קברניט הספינה ומחליט לקדוח חור בספינה בשל כך – כל מי שעל הספינה יטבע יחד איתו. אנחנו נמשיך להיאבק בדרכים אזרחיות, נפעל דרך הקלפי, נחקור, נחשוף ונביא את האמת לציבור, אך לעולם לא נשבור את המסגרת הלאומית. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי מראה שאיבוד הבית הלאומי מחזיר אותנו לגלות ולסכנת כליה. כשנעמוד בגיל מאה ועשרים מול בית דין של מעלה ונביט בפרספקטיבה של 5,000 שנות היסטוריה יהודית, נבין את גודל הנס של תקומת מדינת ישראל. עלינו לשמור על הבית הזה מכל משמר – בערנות, בנחישות, ובאמונה עמוקה בצדקת הדרך".