לא משאירים אף מתמודד לבד

"בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו. בואו נדבר על זה, בואו לא נטשטש את זה". את המשפט הזה אבי רומנו לא אומר כסיסמה, אלא כגישה שמובילה את כל העשייה המקצועית שלו בשנים האחרונות, בעקבות מגפת הקורונה, השפעת המדיה החברתית ושנות המלחמה.

רומנו, שמנהל את תחום הבריאות והמוגנות במועצה המקומית אפרת, עומד כיום גם בראש מרכז מונדלאק לייעוץ ותמיכה בבני משפחות של מתמודדי נפש. המרכז הוקם לפני כשנה ביוזמת המועצה המקומית אפרת, בהובלת ראש המועצה דובי שפלר ומנכ"לית המועצה יפה שטרית, ובשיתוף היזם החברתי מר טובי קראם ותמיכת תורמים ממקסיקו וקרן אפרת.

מלבד התפקיד הזה, הוא משמש רפרנט ברשות הלאומית לביטחון קהילתי, פועל במסגרת רשת ערים בריאות, ומשמש רפרנט בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. "בשנים האחרונות, מוקד העשייה העיקרי שלי עבר להתמקדות עמוקה בתחום בריאות הנפש בקהילה. אני רואה את המספרים, ולא אגזים אם אגיד שאין משפחה שלא פוגשת את ההתמודדות עם בריאות הנפש בדרך זו אחרת, ואני מבין את המשמעות של הדברים".

רומנו מאמין שאם יודעים להנגיש תוכניות, פעילויות והרצאות, אפשר לצמצם את ההגעה למצבי קצה. "הקצה הזה כבר איננו נדיר. מתוך נתונים מקומיים שנאספו באפרת, יש עלייה מדאיגה במקרי אובדנות. בין השנים 2010 ל־2019 נרשמו ארבעה מקרי אובדנות, ואילו בין 2020 ל־2025 נרשמו עשרה מקרים. נכון שהאוכלוסייה גדלה, אבל לא בפרופורציה שמסבירה קפיצה כזו. יש כאן נושא שדורש התייחסות מערכתית".

אולי יעניין אתכם

עוד ביהדות חובת לימוד כל יסודות התורה

עוד ביהדות שו"ת רבנים ובחירות

את העלייה במספרים קושר רומנו לשנים של טלטלה חברתית: תחילה מגפת הקורונה, שנמשכה כשלוש שנים, ואחריה תקופת מלחמה ממושכת. "אנחנו עוד לא רואים את מלוא ההשלכות של מה שעבר על החברה הישראלית", הוא אומר, ומוסיף כי כבר בשנת 2019 זיהה שינוי מגמה דרך תוכניות להורים ולנוער שהוביל במסגרת המועצה. "באחד המהלכים הראשונים התקיים כנס מקצועי בנושא בריאות הנפש יחד עם מועצה אזורית גוש עציון. הציפייה הייתה לעשרות משתתפים, אך הגיעו כ־150 איש. הגיעו אנשי מקצוע, משפחות, מתמודדים ועמותות. שם הבנו שיש רעב אמיתי לשיח הזה", הוא מספר.

קהילה שהיא כוח

מתוך השיח והסקרים שנאספו עלו שלושה צרכים עיקריים: תמיכה בבני משפחות של מתמודדי נפש, מענה ישיר למתמודדים עצמם, והעלאת המודעות הקהילתית לנושא. "משפחות אמרו לנו: אנחנו עוברים גיהינום ואין לנו כלים להתמודד ביומיום". התוצאה היא הקמת מרכז מונדלאק. כיום פועלות בו שבע קבוצות שונות, בהן קבוצות לנשים גרושות של בני זוג מתמודדים, קבוצות תמיכה לנשים מתמודדות, קבוצות פסיכודרמה למשפחות, וקבוצות זוגיות בליווי יועצת זוגית, המתמודדות עם המורכבות בתוך התא המשפחתי. "יש משפחות שמגיעות אחרי שנים של חיים בתוך כאוס", אומר רומנו, "אישה שמנהלת לבד בית, מגדלת ילדים ומתמודדת עם בן זוג חולה, זה משהו שמפרק אנשים מבפנים".

פרט לכך יש במקום גם פעילויות קהילתיות, חוגים, מפגשי בישול, ופועלות קבוצות גברים המשלבות מוזיקה ותוכן מהמקורות, וקבוצות ייעודיות סביב הפרעות אישיות ומצבים מורכבים בתוך מערכות יחסים. לדבריו, אחד הקשיים הבולטים הוא חוסר היכולת להבין מה מתרחש בתוך הבית. "ברגע שנותנים שם לתופעה, זה כבר נותן אוויר לנשימה", הוא אומר.

אחת הביקורות המרכזיות שהוא מעלה נוגעת לפיצול בין הגופים המטפלים. "אין גוף אחד שמתכלל את כל תחום בריאות הנפש. קופות החולים מטפלות במתמודדים, עמותות מטפלות בשיקום, הרווחה – במשפחות, אך אין חיבור מלא בין כל החלקים. אנחנו מנסים להיות הגוף שמחבר בין כל הנקודות".

בנוסף לכך הוא מדגיש את הפער הגאוגרפי. "תושבים נאלצים לנסוע לירושלים, בית שמש או ביתר כדי לקבל טיפול. להוציא מתמודד מהבית לנסיעה כזו זה כמעט בלתי אפשרי. לכן השירותים חייבים להגיע לכאן". בהתאם לכך, המודל שהוא מוביל באפרת מבוסס על הנגשת שירותים מקומית: ייעוץ משפטי למיצוי זכויות, ליווי לוועדות סל שיקום וחיבור לעמותות שיקום. "המטרה היא שאף אחד לא יישאר לבד מול מערכת מורכבת".

בד בבד, המרכז נמצא בתהליך התרחבות: שיפוץ מבנה ישן והפיכתו למרכז טיפולי, פיתוח סדנאות גוף נפש והקמת מרכז לתרפיה באומנות. נבחנים גם מענים ייעודיים לחיילים פוסט־טראומטיים על רקע המלחמה. "משפחה זה כוח, קהילה זה כוח. כשמחברים אנשים יחד, מייצרים חוסן אמיתי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות שהדברים יגיעו לקצה".

חזון בריאות הנפש

בשנתיים האחרונות, כחלק מלקחי מלחמת חרבות ברזל, החוסן הקהילתי בישראל רשם הצלחה של ממש במעבר מתפיסת טיפול ריכוזית למערכת תמיכה מקומית ואינטגרטיבית, הממקדת משאבים חסרי תקדים בהלומי קרב ובבני משפחותיהם. ההתקדמות הזאת באה לידי ביטוי בהקמת חוות חוסן ומרכזי טיפול שכונתיים המנגישים מענים נפשיים ישירות בתוך הקהילה, ללא חסמים בירוקרטיים.

בהיותה יושבת ראש ועדת העבודה והרווחה ויושבת ראש השדולה לחיזוק החוסן, חברת הכנסת מיכל וולדיגר מובילה את המהפכה הזאת בכנסת ובשטח. פעילותה מתמקדת בהרחבת המעטפת הטיפולית לאוכלוסיות קצה, כמו משרתי מערך זיהוי החללים המתמודדים עם פוסט־טראומה, תוך דחיפה בלתי מתפשרת לאיתור אקטיבי של פגועי נפש, הסרת חסמי פנייה לאגף השיקום והרחבת התמיכה הכלכלית והנפשית גם לילדיהם ולבנות זוגם של "יהלומי הקרב".

רומנו מכיר מקרוב את העשייה של וולדיגר בתחום. "אנחנו עובדים כיד אחת עם מיכל וולדיגר. הקשר שלנו הוא דרך רשת 'ערים בריאות'. כשפתחנו את המרכז, היא הייתה אורחת הכבוד שלנו. מתוך שש רשויות בארץ נבחרנו להיות סוג של פיילוט ומודל בנושא הנגשת שירותים לטובת אוכלוסיות של מתמודדי נפש ובני המשפחה, ונקווה שזה יהפוך להיות מודל שגם רשויות אחרות תאמצנה בעתיד. וולדיגר מלווה אותנו בכל שאלה ובכל צורך, והיא ממש על זה, במסירות ובאכפתיות", הוא אומר.

"אנשים רוצים להיות בריאים, אנשים רוצים להצליח, אנשים רוצים להרגיש טוב. השאלה היא אם יש מי שמסייע להם בדרך לשם", כך מנסחת ברנדה הורביץ־פרוור את תפיסת העולם שמובילה אותה בעשייה הציבורית שלה בשנים האחרונות, במיוחד בתחום מניעת האובדנות והחוסן הרגשי.

הורוביץ־פרוור הייתה מנהלת בית ספר במשך 16 שנה, וימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הקימה מוסד חינוכי למפוני שלומי. כיום היא משמשת משנה לראש העיר מעלה אדומים, מחזיקה בתיק החינוך הדתי ובתיק המקוואות, יושבת ראש עירונית למניעת אובדנות בתוכנית הלאומית של משרד הבריאות ומובילה את תחום מניעת האובדנות בעיר. בנוסף לכך היא חובשת באיחוד הצלה. לדבריה, העיסוק במניעת אובדנות מתחיל הרבה לפני אירועי הקצה. "חוסן הוא תוצאה של המון עבודה", היא אומרת. "אנחנו צריכים שומרי סף, אנשים שידעו לזהות מצוקה, לשאול, להתערב ולהכווין בזמן".

מסלול ישיר לתקווה

אחת היוזמות הבולטות שהובילה, יחד עם הפיקוח של היועצות במשרד החינוך ומתאמת הבריאות עליזה אבנעים, היא 'בוחרים בחיים'. היוזמה פועלת לשיח פתוח בבתי ספר על נושאים כמו דיכאון, מצבי מצוקה ומחשבות אובדניות, עם קמפיינים לעידוד שיח ישיר ופשוט סביב הנושא. ככל שהעמיקה בעשייה, הבינה כי ההתמקדות רק במניעת אובדנות בקצה אינה מספיקה. "הבנו שזה מאוחר מדי. אנחנו צריכים להבין מה קורה לפני כן, למי אנשים פונים כשהם במשבר, מי בכלל מחזיק אותם", היא מסבירה.

כחלק מהתהליך התקיימו גם שולחנות עגולים בהשתתפות כלל הגורמים בעיר – רווחה, חינוך, קופות חולים, עירייה ואנשי מקצוע, במטרה למפות את הצרכים בשטח ולגבש מענה מערכתי. "ראינו שאין באמת כתובת אחת שמרכזת את כל הסיפור", היא אומרת. מתוך ההבנה הזאת נולד הרעיון לתפקיד חדשני – "מתכלל בריאות נפש", שמטרתו להסתכל על כלל הצרכים בעיר, לזהות פערים ולחבר בין הגופים השונים. "ברווחה מטפלים בחלק, בקופות החולים בחלק אחר, אבל אין מי שרואה את התמונה השלמה", היא מסבירה.

לדבריה, העבודה המשותפת עם חברת הכנסת מיכל וולדיגר הייתה נקודת מפנה. "מיכל החליטה שהיא רוצה לעצב חזון של בריאות הנפש מהכנסת, ואנחנו מהשטח הבאנו את הצורך הזה", היא אומרת. "יחד חשבנו על התפקיד 'מתכלל בריאות נפש', שיודע להסתכל על כל העיר ולבנות מענה אמיתי".

המודל שנבנה כעת כפיילוט צפוי להיכנס לשבע ערים שונות, במטרה לעשות סדר במערכת הפיצול הקיימת. "אנחנו מנסים להגיע למצב שבו אדם שנמצא במשבר לא נופל בין הכיסאות", היא אומרת. מעבר למבנה המערכתי, הורביץ־פרוור מדגישה את הצורך במענה אנושי ונגיש בשטח. "כשאדם נכנס למשבר, הוא צריך לדעת למי לפנות. לא יכול להיות שהוא צריך לחפש לבד את הדרך", היא אומרת. "צריך מסלול ישיר שמחבר אותו למישהו שמבין, שמכוון, שמחזיק".

מעבר לזה היא מתארת עבודה עירונית אינטנסיבית בשיתוף ראש העיר, מנכ"לית העירייה והמערכת כולה, במיוחד באירועי קצה. "הקמנו מערך תקשורת פנימי שמאפשר תגובה מהירה ומתואמת בין כל הגורמים. אבל חשוב להדגיש שהעשייה אינה רק מערכתית אלא גם אנושית מאוד. אני רואה את האנשים שמגיעים עם כאב, עם מצוקה, לפעמים בלי לדעת אפילו להסביר מה קורה להם. התפקיד שלנו הוא לתת להם שם, מסלול ותקווה".

לעיתים השיח הציבורי על בריאות הנפש עוד נתפס כמשני, אך בפועל מדובר באחד האתגרים הגדולים של החברה. "אין לנו יותר את הפריבילגיה להתעלם מזה", היא אומרת. "זה נמצא בכל מקום, במשפחות, בבתי הספר ובקהילה".

הורביץ־פרוור חוזרת לנקודה העיקרית מבחינתה, החיבור בין המערכת לשטח. "כל אדם רוצה להצליח ולהרגיש טוב", היא אומרת. "התפקיד שלנו הוא לבנות את המנגנונים שיאפשרו לו להגיע לשם בזמן, לפני שהוא נופל בין הכיסאות. וגם מיכל מרגישה את זה בדיוק כמוני – זה מה שמניע את העבודה שלנו".

בשיתוף מפלגת הציונות הדתית