כשהמחיר עולה, המוטיבציה מזנקת

סוגיית שחרור המחבלים תמורת פדיון שבויים מלווה את מדינת ישראל כפצע פתוח ומדמם מזה עשורים, אך אירועי 7 באוקטובר הפכו את הדיון התאורטי לשאלת חיים ומוות אסטרטגית וקיומית. בעוד הלב הציבורי נקרע נוכח סבלם של החטופים ובני משפחותיהם, מאחורי הקלעים של בית המחוקקים מתנהל כעת מאבק נחוש לשבירת המשוואה הישנה, באמצעות הצעת חוק חדשה של חבר הכנסת אוהד טל המבקשת לעגן סוף סוף את מסקנותיה הנוקשות של ועדת שמגר.

כדי להבין כיצד הגענו למציאות שבה האויב הפך את הרגישות האנושית שלנו לכלי הנשק האפקטיבי ביותר שלו, וכיצד ניתן לכבול את ידי הממשלה בחוק כדי למנוע את החטיפות הבאות, יש להקשיב לניתוח הקר של מי שהתריע על המחדל כבר לפני שנים. "התפקיד שלנו כעורכי דין הוא להשתמש בכלים מקצועיים כדי לנתח את המציאות בצורה קרה. לפעול מהראש, ולא מהבטן. הניתוח שלי לאורך כל השנים הראה שמדינת ישראל עושה שגיאה אסטרטגית מרה", פותח עורך הדין יצחק מירון, מי ששימש כעד מומחה בפני ועדת שמגר וחלק מהמלצותיו אומצו בדוח הרשמי.

עורך הדין מירון, שבעבר פעל משפטית מטעם מפוני גוש קטיף כדי לשפר את התנאים הכלכליים בהצעת חוק ההתנתקות, רואה את תפקידו הנוכחי בהגנה על האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל. "בנושא החטופים מתעוררת שאלה שהיא שילוב של טקטיקה משפטית, פוליטית ומוסרית. זו השאלה המוסרית הקשה מכולן: האם להעדיף להקריב חיים של אנשים שזהותם אינה ידועה כעת בפיגועים עתידיים, לעומת הצלתם של אנשים ששמותיהם ופניהם מוכרים לנו כעת?"

לדבריו, ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכאשר המדינה הפגינה קשיחות – הטרור נסוג. "בשנות ה־70 וה־80 חווינו סדרה של פיגועי מיקוח קשים, כמו מלון סבוי, קו 300. המחבלים הניחו שאם ישתלטו על אוטובוס או מלון, ישראל תיכנע ותשחרר אסירים. ברגע שמדינת ישראל הודיעה בצורה נחרצת שהיא אינה מנהלת משא ומתן תחת אש ומסרבת לתנאים – פיגועי המיקוח פשוט נעלמו מהעולם. ואז הם עברו לשיטה החדשה: חטיפה והסתרה במדינות אויב, שיטה שהתחילה בלבנון והמשיכה עם גלעד שליט בעזה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הילה פנחס המנוע הקהילתי של הפריפריה

בנושא 1196d הפרלמנטר שמשנה את כללי המשחק

"כמומחה בניהול משא ומתן, יש כללים בסיסיים שאי אפשר לעקוף", הוא מסביר. "ככל שאתה משלם מחיר גבוה יותר, אתה מעודד באופן ישיר את החטיפות הבאות. הציפייה שישראל תשלם כל מחיר היא הדלק של ארגוני הטרור. את התזה הזאת הצגתי בפני ועדת שמגר, ולצערנו היא אומתה לחלוטין ב־7 באוקטובר. ההוראות של החמאס למחבלים היו לחטוף הכול, כולל גוויות, מתוך הנחה שאם שהם יגיעו למסה קריטית של חטופים מדינת ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הציבורי ותישבר. הרי יחיא סינוואר בעצמו, אדריכל הטבח, השתחרר בעסקת שליט".

מירון מבקר בחריפות את הקולות שנשמעו לאחר פתיחת המלחמה: "היו אנשים שבטיפשות רבה קראו 'לשחרר את כל המחבלים תמורת כל החטופים'. הצהרות כאלה רק מקשיחות את עמדות האויב ומעניקות לו גיבוי להעלות את המחיר".

לנתק את מקבלי ההחלטות מהלחץ

כדי לשבור את המעגל המדמם, הציע עורך הדין מירון לוועדת שמגר שורה של צעדים קשיחים, שרבים מהם אומצו בדוח ומשמשים בסיס להצעת החוק של חבר הכנסת אוהד טל. הצעד הראשון הוא שהמשא ומתן צריך להתנהל בחשאיות מלאה, ללא מעורבות של משפחות החטופים, ונאסר על מנהלי המשא ומתן לקיים עימן פגישות. זאת משום שהמפגשים הללו, עם כל הכאב האנושי העצום, עלולים להסיט את קבלת ההחלטות משיקולים ענייניים ורציונליים לשיקולים רגשיים, לפגוע בשיקול הדעת המדיני והביטחוני שנדרש לראות את טובת כל אזרחי המדינה.

הצעד השני נוגע למחיר שחרור מפקדים ורבי־מרצחים, מפני שכשאתה מחזיר ראש ארגון או מפקד בכיר לכלא אתה מחזיר לארגון הטרור יכולות מבצעיות גבוהות, ועדיף כבר לתת להם ארגזי נשק מאשר להחזיר להם מפקדים כאלה. הצעד השלישי והעיקרי הוא כבילת ידי הממשלה בחוק נוקשה כדי ליצור מנגנון של גופה תמורת גופה או חי תמורת חי, שכן ברגע שהידיים של הממשלה כבולות בחוק, הנציגים יכולים להגיד לאויב באמינות שהם פשוט לא יכולים לשנות את זה כי זה החוק.

מירון דוחה את הטענות שהחוק יבוטל בגלל לחץ ציבורי ברגע האמת: "גם אם יתחיל לחץ לשנות את החוק, הדיון בכנסת לא יאפשר הפקרות. אם החמאס ידרוש מאה מחבלים תמורת חטוף אחד, אף אחד בכנסת לא יתקן את החוק כדי לאפשר את זה. החוק יאלץ את החמאס להתנהל אחרת ולהבין שהמשוואה השתנתה".

כמופת לאמינות של מגבלות משפטיות, מירון מזכיר תיקון שעבר בחוק שלפיו "עבירות רצח שבוצעו בנסיבות חריגות בחומרתן, שהחוק איפשר לשופט לקבוע כי מחבל מסוים ביצע עבירה חמורה במיוחד ואז לא ניתן להחליף אותו בחילופי שבויים – המדינה עמדה על כך בפני חמאס, וחמאס הבין את זה ולא קיבל את האסירים הללו. המגבלה המשפטית עובדת בשטח".

כהוכחה לכך שהציבור והמערכת הפוליטית בשלים למהפך בתפיסת ההרתעה, מציג עורך הדין מירון את "חוק העמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר" שעבר לאחרונה ברוב מוחץ של 93 חברי כנסת, בלי מתנגדים מהקואליציה או מהאופוזיציה. בחוק זה נקבע מנגנון שפיטה מיוחד, עם סעיף דרמטי: איסור מוחלט לשחרר את מחבלי הנוח'בה בשום עסקה עתידית".

"המשמעות של הסעיף הזה היא אפילו קיצונית יותר מהצעת החוק המקורית של חבר הכנסת אוהד טל", מדגיש מירון. "אלפי מחבלים שנמצאים כיום בישראל נעולים בחוק שאוסר את שחרורם. ברגע שהאופוזיציה והקואליציה הסכימו על כך פה אחד, זה הסימן המובהק ביותר: מדינת ישראל מבינה שחוק שמגר הוא כבר לא שאלה של ימין או שמאל, אלא חבל ההצלה של המדינה מול טרור החטיפות".

המלחמה על ההרתעה

דבורה גונן, תושבת לוד, היא אם חד־הורית לחמישה, סבתא לשמונה, עובדת חינוך. אך מעל הכול, מזה 11 שנים, היא אימו של דני גונן ז"ל. דני היה סטודנט להנדסת חשמל בבר אילן, בחור שכולו אהבת אדם והבריות, שנרצח בדם קר בפיגוע טרור בשנת 2015 בנחל דולב (עין בובין). מאז אותו יום נורא, חייה של דבורה הוקדשו למלחמה אחת: למנוע את המשפחה השכולה הבאה. כיום היא מראשי פורום 'בוחרים בחיים', שפועל בהתנדבות מלאה לשינוי משוואת ההרתעה של מדינת ישראל. בין היתר יישום "עקרונות לפדיון שבויים ונעדרים" של ועדת שמגר, אשר הועלה שוב בכנסת הנוכחית על ידי חבר הכנסת אוהד טל ונמצא כעת בתהליכי חקיקה אחרונים.

"דני היה הבן השני שלי, בן לתפארת וחבר לתפארת", פותחת דבורה בכאב שלא קהה עם השנים. "היום הוא היה אמור להיות נשוי, אב לילדים. לא אשכח את היום הארור. דני וחבר תכננו ללכת לאזכרתם של שלושת הנערים, אך בגלל הצפיפות החליטו לוותר ונסעו למעיין דולב. הם שאלו את הש"ג בכניסה ליישוב האם יש גישה רגלית למעיין, ומשלא הצליחו לעשות זאת ברגל החליטו לרדת עם הרכב. תוך כדי ירידה הם שמעו דיבורים בערבית, ולכן החליטו לוותר ועלו בחזרה עם הרכב בדרך העפר. המחבל, שתצפת עליהם, התקרב אל רכבם ושאל אותם באדישות אם יש מים במעיין, הם השיבו שכן והמשיכו בנסיעה. לאחר כמה שניות, הוא שוב עצר אותם וריסס אותם מטווח אפס. שלושה כדורים פגעו בדני, ואחד בחבר שלו. כשהחבר התעורר, הוא הזעיק את כוחות הביטחון. בשביל דני זה כבר היה מאוחר מדי. מותו נקבע בבית החולים".

הטראומה של הפיגוע הפכה מהר מאוד למאבק בממסד הישראלי, כבר במהלך ימי השבעה. "קיבלנו ביקור מאנשי צבא שאמרו לי: 'אם הוא היה מקבל אישור מהצבא, זה לא היה נגמר ככה'. גם הנשיא דאז, רובי ריבלין, שאל אותי 'למה דני הגיע לשם בלי נשק?'. לא יכולתי לסבול את זה. יש כאן מערכת שלמה שמאשימה את הבן שלי ברצח של עצמו. הפיגוע היה במדינת ישראל, זה לא שטחי A ולא שטחי B. זה קרה בשטחי C, אם כך, לשיטתם גם בלוד, שהיא עיר מעורבת, צריך להסתובב עם נשק?! הרגשתי שיש לי תפקיד: לספר את הסיפור האמיתי ולתקן את העוול הנורא שנעשה לבן שלי".

המפגש המטלטל בבג"ץ: "היינו אפס בדיון"

המחבלים נתפסו ודבורה לא הייתה מוכנה לעבור על כך בשתיקה. היא פנתה לתביעה הציבורית, אך קיבלה המלצה חמה לא להתערב באופן אישי. "אבל אנחנו לא ויתרנו והגענו לכל הדיונים. רציתי לעמוד מול המחבל ומול המשפחה שלו. רציתי שהם יראו וידעו שהחיים שלנו לא נגמרו. לא קברתם אותנו, ואת רוח האמונה על הארץ הזאת. את זה אתם לא תיקחו מאיתנו. מתוקף האמונה הזאת אנחנו עומדים מולכם כאן בבית המשפט".

התפנית האקטיביסטית של דבורה חלה כאשר גילתה את האפליה הכואבת באכיפת ההרתעה. "אחרי הרצח של דני, נרצחו בני הזוג הנקין הי"ד ומלאכי רוזנפלד הי"ד. קמתי בוקר אחד וגיליתי שהמדינה קיבלה החלטה להרוס את בתיהם של רוצחי בני הזוג הנקין, הרב נחמיה לביא, אהרן בניטה ומלאכי רוזנפלד ז"ל. שאלתי: למה של דני לא? התקשרתי לתביעה ולא ויתרתי. הבנתי שאם אני לא אהיה עם היד על הדופק לגבי הצדק והאמת – אף אחד לא יעשה זאת במקומי. התשובות שקיבלתי היו מתחמקות".

"בסוף הבית נהרס, אבל בדיונים בבג"ץ נחשפתי לעולם חשוך שלא הכרתי. עורכי דין שמייצגים את המחבלים פרו בונו, המוסדות להשכלה גבוהה שמעניקים נקודות זכות לסטודנטים שעוסקים בהגנה על רוצחים, העובדה שמחבל יכול לעתור לבג"ץ בחינם, בעוד המשפחות השכולות נרמסות. הרגשתי שאין צדק. כל הדיון התנהל סביב משפחות המחבלים והנזק שייגרם לשכנים בעקבות הריסת בתי המשפחות. תקפתי את בית המשפט. הרגשתי שאנחנו שקופים, היינו אפס בדיון".

החוליה שרצחה את דני מנתה חמישה מחבלים וסייענים. שניים מהם כבר ישבו בכלא הישראלי בעבר, ואחד מהם שוחרר בעסקת גלעד שליט. "כשאומרים לי 'מחבלים בלי דם על הידיים', זה לא מעניין אותי. אין הבדל מהותי בין מחבל שהצליח למחבל שלא הצליח – התוצאה והכוונה היינו הך. בשביל המחבל שרצח את הבן שלי, זה היה ניסיון הרצח ה־14 שלו! הוא פשוט שוחרר מהכלא וחזר לנסות שוב ושוב, עד שהצליח".

כשהדיון הציבורי חוזר שוב ושוב לסוגיית שחרור המחבלים תמורת חטופים, דבורה מציבה תמונת מראה נוקבת ומורכבת: "זה לא שלא אכפת לי מהחטופים. אבל מציגים את זה כאילו אין אופציות אחרות. אנחנו חייבים לעגן את הנושא בחקיקה. המקום שבו הפסדנו במלחמה בעזה זה שחרור המחבלים. דני עצמו, עוד בזמן מבצע צוק איתן, אמר לי משפט שהפך לנבואה שהגשימה את עצמה: 'אמא, אם אני נחטף, את לא עושה כלום, כי הדם של א' לא כחול יותר משל ב". בגלל שהחזרנו אלפי מחבלים תמורת חייל אחד בעבר, עשרות ומאות משפחות שילמו ומשלמות את המחיר בחייהן".

כפתרון למשוואה המדממת הזאת, דבורה גונן ופורום 'בוחרים בחיים' דוחפים לעגן בחוק את המלצות ועדת שמגר, שקבעה קריטריונים נוקשים לניהול פדיון שבויים ועסקאות חילופי שבויים. "לצערי, החוק הזה עדיין בחיתולים, בזמן שגלעד שליט שוחרר החוק היה מוכן אבל החליטו לא לנסות ליישם אותו. המחבלים לא נגמרים, הם פשוט מתחלפים. ביום שהם יבינו שהעונש אינו מהווה איום", מסבירה דבורה, "שאנחנו לא ממהרים לשחרר מחבלים תמורת חטוף, הם לא ינפנפו בכלי הנשק הזה. ברגע שהם ידעו שהאקדח הטעון הזה של עסקאות שחרור מחבלים לא נמצא יותר על השולחן הישראלי, המוטיבציה שלהם לחטוף תרד. בפעימות האחרונות ראינו מחבלים ששוחררו בלי שום הגבלות. זו כניעה מוחלטת ועוול לצדק".

עם זאת, דבורה מסמנת את הכשל העמוק ביותר במערכת הממשל הישראלית: אי־אכיפת החוקים הקיימים. "לצערי, כנסת ישראל מחוקקת חוקים, אבל הם פשוט לא מיושמים בשטח – והמחדל הוא עליהם. בעזרת חבר הכנסת אוהד טל, שלקח את התיק הרגיש הזה על כתפיו, השרים וחברי הכנסת של מפלגת הציונות הדתית, חוקקנו כמה חוקים כדי שנצליח להביא את השינוי המיוחל. לדוגמה, חוק הקיזוז, שלפיו כספים שמיועדים למחבלים יקוזזו אוטומטית מהסכום שישראל מעבירה לרשות הפלשתינית, וחוק גירוש משפחות מחבלים שעבר ברוב גדול, שלפיו יש לגרש לעזה מחבלים בעלי תעודת זהות כחולה שקיבלו כספים מהרשות הפלשתינית כדי לבצע פעולות טרור. שום דבר מזה לא מיושם. איך האויב שלנו אמור להסתכל עלינו ולקבל הרתעה, אם אנחנו בעצמנו לא מקיימים ומיישמים את החוקים שאנחנו מחוקקים?"

בשיתוף מפלגת הציונות הדתית