דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
משפט

תופעה: המחוזי מאריך מעצרים, בית המשפט העליון משחרר את הנאשמים

שוב ושוב מגיעים לבית המשפט העליון ערעורים על פסקי דין מחמירים, ושוב ושוב השופטים מרחמים על העבריינים. התוצאה: הביטחון האישי בשפל

שופטי השלום והמחוזי נאלצים לציית ולשחרר עבריינים אל המרחב הציבורי. שוטרים בזירה שבה נורה למוות ראש ארגון פשיעה. צילום: טל גל, פלאש 90 
שופטי השלום והמחוזי נאלצים לציית ולשחרר עבריינים אל המרחב הציבורי. שוטרים בזירה שבה נורה למוות ראש ארגון פשיעה. צילום: טל גל, פלאש 90 

לפני איזה זמן שאלתי את דוברות הנהלת בתי המשפט האם השופטים מקבלים איזשהו עדכון בנוגע לעבריינים שהם שפטו. מה קרה איתם חמש או עשר שנים קדימה. אם, נניח, חלילה עבריין כזה חזר לפשוע – האם השופט שדן בעניינו לפני כן יקבל עדכון כדי שיוכל להפיק לקחים, ככל שיש צורך כזה, בנוגע לגזירת העונש או בנוגע להחלטתו לשחרר את החשוד או הנאשם ממעצר?

את התשובה ידעתי מראש, אבל בכל זאת שאלתי. התשובה כמובן היא: לא. השופט מקבל את ההחלטה שלו, ובשום שלב – אלא אם הנאשם יחזור ויישפט במקרה בפניו – הוא לא יקבל ריקושט מה עבר על הלקוח שהופיע בפניו לאחר שהסתיים עניינו וחזר לחופשי. זו התנהלות מוזרה. איך אפשר להפיק לקחים כך? איך אפשר לבחון את עצמך בדיעבד, אם צדקת או טעית? איך אפשר כשופט להשתפר כך? בעיניי זה כלי בסיסי מאוד שאמור להיות לשופט. זו חוכמת החיים שאמורה להיות לשופט ותיק.

השבוע הטור יעסוק בהחלטה תמוהה של בית המשפט העליון בעניין שחרור נאשם בעבירות חמורות לחלופת מעצר. מעשה שהיה כך היה: פרקליטות מחוז המרכז הגישה בחודש אוגוסט כתב אישום חמור נגד שני צעירים, יואב וזיו, בשנות העשרים לחייהם. האישומים המיוחסים להם עוסקים בזריקת רימונים בשעות הלילה לעבר בנייני מגורים באזור המרכז והצתת רכב שטח. מי שלשמחתו לא יודע, זריקת רימונים במסגרת סכסוכי עבריינים הפכה למכת מדינה של ממש. ההיקפים מטורפים, והנגישות לתחמושת המסוכנת הזאת היא לא נורמלית.

על פי כתב האישום, יואב וזיו הגיעו במועדים שונים בחודש יולי, בלילה, לבנייני המגורים בראשון לציון וברמת גן. בעוד שזיו המתין ברכב, יואב התקרב לבניין כשפניו מכוסות ברעלה ובידיו רימוני רסס והלם, והשליך את הרימונים לעבר דלתות הכניסה. שני הרימונים התפוצצו. באחד המקרים ניסה יואב לפתוח את דלת הכניסה, ומאחר שלא הצליח התרחק וזרק את הרימון לעבר הדלת, שעה שמצידה השני עמדה אחת הדיירות ביחד עם כלבתהּ.

אולי יעניין אתכם

בפרשה שלישית שבה הם נאשמים, מיוחס להם כי הציתו רכב שטח. השניים הגיעו לתחנת דלק בלוד, מילאו בנזין בבקבוק פלסטיק ונסעו לנתניה. לאחר שאיתרו את הרכב בחניה חבש יואב רעלה על פניו, לקח את בקבוק הבנזין והמצית, הצית את הרכב, והשניים נמלטו מהמקום. הרכב נשרף כליל כתוצאה מההצתה.

בחקירתם שמר יואב על זכות השתיקה, ואילו זיו הכחיש מודעות כלשהי למעשיו של יואב. לטענתו (המופרכת לחלוטין), בסך הכול שימש כנהג תמים שרוצה להתפרנס מחלטורה ולא היה לו שום מושג לאן הולך יואב ומה מטרת הנסיעות הללו. יואב פשוט הזמין ממנו שירות. הוא יצא מהרכב, המשיך לענייניו, וחזר אחרי זמן קצר. לא הייתה לזיו שום ידיעה שיואב יצא לזרוק רימונים. לפרקליטות יש ראיות שמפריכות את הגרסה הזאת, אבל רק כדי לסבר את האוזן עד כמה מדובר בתירוץ מופרך: העבירות הללו בוצעו בשעות 5:25, 2:42 ו־1:14 בלילה. בסך הכול שעות הגיוניות ליציאה לסידורים קצרצרים בערים שונות, שמצריכים נהג חלטוריסט.

למרות שהמשטרה לא הצליחה להוכיח זאת ברמה הנדרשת במשפט פלילי ברור לכל בר דעת שלא מדובר בסתם סכסוך שכנים, אלא בחיילים של ארגון פשע, שנשלחו לזרוק רימונים, לפגוע ולאיים על אנשים המזוהים עם ארגון פשע יריב. הפרקליטות, נוכח חומרת האישומים, ביקשה להאריך את מעצרם עד תום ההליכים הפליליים נגדם. זאת על רקע העובדה שהנאשמים ביצעו בתוך ימים ספורים עבירות פליליות חמורות המלמדות על מסוכנות רבה, היעדר מורא, זלזול בחיי אדם וברכוש, ונגישות לאמצעי לחימה שונים ומסוכנים.

עם כובע, בלי כובע

ניגש לסוף הסיפור. שופטת בית המשפט העליון רות רונן הפכה לאחרונה את החלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של זיו עד תום ההליכים נגדו.

המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות מקיימות עילות מעצר סטטוטוריות, הן בשל היותן עבירות ביטחון והן בשל ביצוען באלימות ותוך שימוש בנשק חם – וכי ישנה עילת מעצר של מסוכנות, משום שקיים יסוד סביר לחשש כי הנאשם יסכן את ביטחונו של אדם ואת ביטחון הציבור. המחוזי כתב כי צבר האירועים החמור, שהתרחש בתוך ימים ספורים בשלוש ערים שונות בנסיבות שבהן המניע נותר עמום, מלמד על מסוכנות גבוהה ביותר הנשקפת מהנאשם, היעדר מורא וזלזול בחיי אדם וברכוש. וכמובן, עצם הנגישות של הנאשם לאמצעי לחימה (רימון הלם ורימון רסס).

יש לציין כי תסקיר שירות המבחן דווקא המליץ לשחרר את זיו לחלופת מעצר, תוך שהוא טוען כי קיים סיכון נמוך לכך שיחזור לבצע פשעים. שירות המבחן – שהוא שם קוד לעובדת סוציאלית בשירות הציבורי – התרשם כי ניתן לסמוך על הפיקוח של הוריו, מכיוון שמדובר "באנשים רציניים, שקולים ובעלי עמדות שומרות חוק", המכירים באחריותם לפקח על העורר ולהציב לפניו גבולות ברורים וחד־משמעיים.

אלא שבית המשפט המחוזי סירב לקבל את ההמלצה, הן נוכח חומרת המעשים והן נוכח העובדה שקיים קושי ממשי ליתן אמון בהוריו כמפקחים מתאימים, שכן זיו התגורר בביתם בתקופה שבה יצא פעם אחר פעם לבצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לבסוף, נקבע כי נוכח חומרת המעשים לא ניתן להפיג את המסוכנות של העורר באמצעות חלופת מעצר כלשהי.

השופטת רונן קיבלה את הערר, והורתה על שחרורו למעצר בית בפיקוח איזוק אלקטרוני. הנימוק של רונן היה התסקיר החיובי של שירות המבחן. "מדובר אפוא בתסקיר מעצר חיובי, הן מבחינת רמת הסיכון של העורר, הן מבחינת היכולת להפחית את הסיכון הזה באמצעות התנאים שהוצעו. כפי שהובהר – בית המשפט לא היה כבול למסקנותיו של שירות המבחן. יחד עם זאת, כאשר מדובר בתסקיר חיובי כזה, שניתן על ידי מי שבית המשפט פנה אליו לצורך כך – נדרשת הנמקה של הטעמים בשלהם בחר בית המשפט לסטות ממסקנות התסקיר ולפעול אחרת. במילים אחרות, פנייה לשירות המבחן לקבלת תסקיר משמעה שבית המשפט סבור כי תסקיר חיובי ביותר עשוי לאפשר שחרור של הנאשם חלף מעצרו מאחורי סורג ובריח".

למעשה, מה שרונן עשתה זה "למה אתה עם כובע, למה אתה בלי כובע". אם שופטים מאריכים מעצר ללא קבלת תסקיר של שירות המבחן – ערכאת הערעור תהפוך להם את ההחלטה בנימוק שהיו צריכים לקבל תסקיר. אם כן פנו לקבל תסקיר ולמרות זאת האריכו את המעצר – ערכאת הערעור הופכת את ההחלטה בנימוק של "אם חשבת שאין טעם בתסקיר, למה מלכתחילה הפנית לקבלת תסקיר?". כך או כך – בסוף בית המשפט העליון יהפוך לך את ההחלטה וישחרר את הנאשם בעבירות החמורות.

מסר מרגיע לעבריינים

נחזור לסיפור. השופטת רונן קיבלה את המלצת תסקיר שירות המבחן, ששיבח את ההורים ואת יכולתם לפקח על הבן. אלא מה? מתברר כי להורים יש שני בנים, וגם הבן הנוסף הסתבך בפלילים כאשר סחר בסמים. ההורים אינם אשמים במעשי ילדיהם, אבל בהחלט תמוה לסמוך על ההורים שיפקחו על הבן לאחר שהסתבך וביצע עבירות פליליות חמורות מאוד שבקלות היו יכולות להסתיים במוות, לילה אחר לילה, במסגרת ארגון פשיעה. זאת בזמן שאת המעשים הללו הוא ביצע מלכתחילה בזמן שהתגורר אצלם בבית והם לא הרגישו בשום דבר. וזה עוד לפני שמדברים על כך שגם הבן השני הסתבך בסחר בסמים.

קשה למצוא מקרה מובהק יותר של אדם מסוכן שחובה להשאירו מאחורי סורג ובריח. מלבד הסיכון הישיר שנשקף ממנו – תחשבו על הנזק בהרתעה כשהסביבה העבריינית רואה שאדם שנתפס זורק שוב ושוב רימונים חוזר לביתו בתוך זמן קצר. כמובן, לא משאירים אדם במעצר עוד לפני שהורשע רק כדי להרתיע אחרים – אבל כאן המסוכנות מהנאשם עצמו ברורה מאליה. ההסתמכות על ההורים שיפקחו על הבן שלהם במקרה הזה היא בדיחה.

לפני חצי שנה זעק על ההפקרות הזאת שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, שמנסה בכוחותיו הדלים להטות את הספינה נגד דעת רוב חבריו לבית המשפט העליון שמשחררים שוב ושוב עבריינים מסוכנים לחלופת מעצר. שטיין כתב כך: "זעקת השיקום שכנעה בית משפט זה להקדים את תוכנית הגמילה מסמים של נאשם בעבירת סמים משלב העונש לשלב מעצרו, כחלופה למעצר מאחורי סורג ובריח. זאת, בתנאי שהגמילה החלה לפני המעצר ושסיכוייה טובים. מאחר שבמחוזותינו בלעדי חריגים אי אפשר, בית משפט זה קבע כי מסגרת טיפולית חדשה אף היא יכולה לשמש תחליף לבית המעצר, במקרים נדירים, כל אימת שהיא מבטיחה סיכויים טובים של גמילת הנאשם מסמים ונותנת מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו".

שטיין המשיך לתאר את המדרון החלקלק. "זעקת השיקום הלכה והתעצמה, ונפלה על אוזניים קשובות של כמה מעמיתיי. אלה שאלו 'מה לי סמים, ומה לי אלימות?' – ואחרי שלא מצאו הבדלים מהותיים בין שני סוגי העבירות הללו לעניין גמילה מסמים ודרכי שיקום אחרות של העבריין, הרחיבו את תחולת החריג של 'חלופה שיקומית' והפעילוהו בהליכי מעצר של נאשמים בעבירות אלימות".

שטיין, באופן חריג, החליט ללכת על הראש של עמיתיו לעליון, והוסיף לכתוב: "זעקת השיקום המשיכה להדהד באולמותינו. חסידיו של 'שיקום, שיקום ועוד שיקום' ביקשונו כי נעמיד חלופת מעצר שיקומית גם לנאשמים בעבירות מין – וכך היה". לדבריו, "החלטות אלה לא השאירו מרחב תמרון לספקני השיקום, עמהם נמנה אנוכי. שיקולי האחידות בפסיקה לא אפשרו לי לחלוק על החלטות אלה. וכך מצאתי את עצמי מסתפק בקביעה כי חלופות המעצר השיקומיות הקיימות לא תורחבנה עוד".

צריך לשים את הדברים על השולחן. יש מגמה מדאיגה מאוד שיורדת מבית המשפט העליון, לשחרר עוד ועוד עבריינים מסוכנים בחזרה הביתה, אם לא לרחוב. בתי המשפט בערכאות השלום והמחוזי נוקטים בגישה נוקשה ומחמירה הרבה יותר, אך הם נאלצים לכופף את ראשם מול החלטות מחייבות של בית המשפט העליון. רות רונן, חאלד כבוב ועוד – מרחמים על הנאשמים בעבירות חמורות, ובכך מתאכזרים (שלא בכוונה) לציבור הרחב. הביטחון האישי של האזרח בישראל נמצא בשפל מדאיג.

ברור שבית המשפט אינו האשם הבלעדי בכך. לפשיעה הגואה בחברה הישראלית, ובדגש על החברה הערבית, יש אבות רבים. במסגרת טור זה מתחתי לא פעם ביקורת על התנהלות השר לביטחון לאומי, על תפקוד המשטרה, על מחדלי הפרקליטות ועוד. אבל אי אפשר להתעלם מהחלק החשוב ומרפה הידיים של בתי המשפט במאבק בפשיעה. אחזור על מה שכתבתי לפני שמונה חודשים כשעסקתי בעניין דומה.

תחשבו מה ההחלטות הללו עושות לחוקרי המשטרה או לפרקליטים. תחשבו איך זה מרגיש כשאתה נאלץ להיאבק לא רק במחוללי הפשיעה אלא גם במערכת המשפט ששוב ושוב מצרה את צעדיך בלי סיבה הגיונית ותוך ניתוק מהבנת האירועים. כל החלטה כזאת היא מכה מורלית קשה. אי אפשר לצפות מהמשטרה ומהפרקליטות להסתער ולהיות עם סכין בין השיניים, כשיותר מדי שופטים מקבלים החלטות מנותקות באירוע חירום לאומי. כל החלטה כזאת מרפה את הידיים. ברגע שהחשוד משוחרר ממעצר, התיקים מתמסמסים ועוברים מצד לצד ומיד ליד, עד שהם מתפוגגים. רוח בית המשפט מחלחלת למטה. אסור להכליל, כי בהחלט יש שופטים שמבינים את המצב לאשורו ומקבלים החלטות בהתאם, אבל לצערנו בקרב הקודקודים – יש יותר מדי שלא.

אם חלילה זיו יחזור לזירת הפשע – איש לא יעדכן את השופטת רות רונן ששחררה אדם מסוכן חזרה לביתו. אני מקווה שהוא ישתקם ויעלה על דרך המלך. השאלה אם ההימור הזה מוצדק או לא. בעיניי התשובה ברורה.

לתגובות:

 [email protected]

 

 

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו