מלחמת חרבות ברזל הפכה מזמן מעוד מבצע צבאי למערכה אסטרטגית רחבת היקף, שמעצבת מחדש את תפיסת הביטחון של ישראל. אחרי שנים ארוכות שבהן ישראל ניסתה לנהל סבבי לחימה קצרים והכלה ביטחונית, נדמה שהפעם התקבלה החלטה אחרת, היסטורית במהותה: חתירה להכרעה ארוכת טווח. המערכה הזו מתנהלת לנוכח לחצים בין־לאומיים כבדים, מחירים כלכליים ואתגרי עומק חסרי תקדים בזירה הפנימית והעולמית. בצד הצבאי, צה"ל פועל באופן עקבי לפירוק יכולות האויב ולשינוי המציאות הביטחונית בכלל הגזרות. במקביל, הדרג המדיני נדרש לייצר אורך נשימה – ביטחוני, כלכלי ולאומי – שיאפשר לישראל להמשיך במערכה ההיסטורית עד להשגת יעדיה המלאים.
בתוך הקו הזה, בלטו לאורך המלחמה השרים בצלאל סמוטריץ׳ ואורית סטרוק מסיעת הציונות הדתית. שני השרים נחשבים בקבינט לקולות העקביים והנחרצים ביותר הדורשים חתירה להכרעה מלאה, עמידה איתנה מול לחצים בין־לאומיים ושמירה קפדנית על אינטרסים לאומיים ארוכי טווח, גם כאשר הדבר גובה מחיר ומעורר מורכבות מדינית וכלכלית. בעוד השר סמוטריץ' מזוהה עם ניהול כלכלת המלחמה, גיבוי כוחות המילואים ומתן יציבות למשק בתקופה ממושכת של לחימה, השרה סטרוק מזוהה עם הקו הערכי והביטחוני הדורש להימנע מפתרונות זמניים של סבבים והסדרים רופפים, ולהתמקד בשינוי יסודי של המציאות הביטחונית.
כדי להבין לעומק כיצד נתפסת המדיניות הזו מחוץ למערכת הפוליטית, ומה חלקם של סמוטריץ' וסטרוק בעיצוב הקו שמוביל את ישראל, יצאנו לשמוע את קולם של אנשי ביטחון, חינוך ורוח המעורים היטב בשטח ובחזית הלחימה: תת־אלוף במילואים ארז וינר; הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל ואלוף־משנה במילואים; וסגן־אלוף במילואים איתמר איתם, קצין קרבי ומפקד גדוד מילואים.
המהפכה המנטלית ושינוי תפיסת ההפעלה
אולי יעניין אתכם
על מנת להבין את גודל השעה, יש לעמוד קודם כול על השינוי התודעתי העמוק שעבר על כוחות הביטחון ועל החברה הישראלית כולה. סגן־אלוף במילואים איתמר איתם מתאר זאת כמהפכה של ממש: "הטראומה של השבעה באוקטובר חוללה מספר מפנים, והחשוב שבהם הוא המפנה הנפשי או המנטלי – איך אנחנו תופסים את עצמנו ביחס לאויב וביחס למטרות המלחמה". איתם מצביע על חזרתה של היוזמה לידי צה"ל בכל הזירות, החל מהמבצעים באיראן, דרך התקפת הפתע של הביפרים ועד למבצע "חיצי הצפון" בלבנון ומבצעי השטח.
לדבריו, ישראל חזרה לאחוז בשטח, דבר שממנו ניסתה להימנע שנים ארוכות, והיא עושה זאת כעת בעזה, בלבנון, בסוריה וביהודה ושומרון. שינוי משמעותי נוסף הוא הטיפול בתשתיות האויב. "אנחנו לא נופלים לבור הזה שמנסה כל הזמן להתעלם מהמציאות שבה אזרחי האויב הם שותפים מלאים ללחימה, וכפרי האויב הם חלק אינטגרלי מהמערכים המבוצרים," קובע איתם, ומדגיש כי צה"ל משמיד באופן יזום תשתיות אלו בכל הגזרות.
כמו כן הוא מציין את נכונות המערכת לגבות מחיר אישי מראשי הטרור ואף נכונות ליישם עונש מוות למחבלים דרך החוק שעבר, לא מתוך אילוץ של הגנה עצמית אלא כאמירה צלולה של צדק. שינויים אלו מלווים גם בשינויים פרסונליים בעמדות מפתח במערכת הביטחון, שפותחים "מועדונים סגורים" שאחזו בקונספציות ישנות לחשיבה אחרת ורעננה.
המעבר הזה, מתפיסת הכלה לתפיסת הכרעה, דורש בירור מושגי. תת־אלוף במילואים ארז וינר, מבכירי המפקדים במילואים שפעלו לאורך המלחמה, מסביר את ההבדל התהומי בין המושגים הכרעה וניצחון: "הכרעה היא מושג טקטי. היא כאן ועכשיו, כשהאויב מבין או מחליט שהוא לא רוצה או לא יכול להמשיך להילחם", ואילו ניצחון הוא המונח האסטרטגי המלא. כדי להביא לניצחון אמיתי, הכרעה צבאית חייבת להיות מלווה בפעולות משלימות כמו תפיסת שטח, הגירת אוכלוסיית אויב והסכמים מדיניים מול צדדים אחרים. וינר מדגיש כי ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת התקומה – מערכה ארוכה שכוללת את שלל המבצעים בעזה, בלבנון ובאיראן. תפיסת הביטחון החדשה, שטרם נכתבה באופן רשמי אך מיושמת בפועל, מחליפה את ההכלה המסוכנת במושג של "אכיפה" – פגיעה מתמדת ביכולות האויב, מבלי להמתין להבשלת כוונותיו לירות או לתקוף, לצד בניית "קיימות ביטחונית" ורכישת עצמאות גדולה יותר בייצור ופיתוח משאבים ביטחוניים.
המעבר מתפיסה פסיבית ומהססת להתקפיות בלתי מתפשרת לא התרחש בחלל ריק. הוא דרש מאבק עיקש בתוך הדרג המדיני, ובינו ובין מערכת הביטחון. כאן בולטת תרומתם של שרי מפלגת הציונות הדתית. לשאלת מעורבותם של השרים בניתוב הספינה, קובע וינר נחרצות כי לשרים סמוטריץ' וסטרוק "יש תרומה רבה ומשקל משמעותי בקבינט הכללי וגם בקבינט המצומצם". וינר מזכיר כי דברים ואמירות שהשמיעה השרה סטרוק עוד לפני השבעה באוקטובר לגבי אופן הפעולה הנדרש מול הטרור "הפכו הלכה למעשה לאותה תפיסה שאנחנו מדברים עליה".
המאבק על תפיסת ההכרעה לא היה פשוט. וינר חושף כי בזמן שחברים אחרים בקבינט, כמו השרים לשעבר גנץ ואיזנקוט, ואף שר הביטחון לשעבר גלנט, שאימץ את עמדת הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, דחפו לא פעם להפסקות אש מוקדמות, לעצירת הלחימה בעזה כדי לעצור בלבנון או להימנעות מכניסה לרפיח – השרים סטרוק וסמוטריץ' היו סמן התקפי ולוחמני שגיבה את קו ההכרעה של ראש הממשלה.
וינר אף מותח ביקורת על כוחו הרב לעיתים של הדרג הצבאי, שמצליח למסמס החלטות של הדרג המדיני, דוגמת ההנחיה הברורה להקמת ממשל צבאי חלקי שהיה מונע את השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי. אל מול הניסיונות של גורמים בדרג הצבאי ובתקשורת לייצר דה־לגיטימציה לשרים ולצייר את דרישתם להכרעה כמוּנעת מקיצוניות, עמידתם האיתנה של סמוטריץ' וסטרוק מוכיחה כי הדרג המדיני מחויב להתוות דרך של ניצחון מוחלט ולא להיכנע.
לצד המערכה הצבאית, ניצבת המערכה על אורך הנשימה האזרחי והכלכלי, שבה מנווט שר האוצר סמוטריץ'. וינר משבח את צעדיו של סמוטריץ' בתחום התגמול והתיעדוף לכוחות המילואים – צעדים משמעותיים בהוקרת המשרתים. עם זאת, הוא קורא להרחיב צעדים אלו למהלכים אסטרטגיים נוספים, כגון הענקת קרקעות ודיור לחיילים משוחררים בנגב ובגליל בדומה לפרויקט החוות ביהודה ושומרון, ובכך לקבע עדיפות מתקנת במדינה לאלו הנושאים על גבם את נטל הביטחון.
הגבורה והרוח הגדולה של הלוחמים
הממד הטקטי והמדיני לא היה יכול להתקיים לולא הרוח האדירה שנושבת מן השטח. הרב אליעזר חיים שנוולד חווה את המלחמה כראש ישיבת הסדר השולח את תלמידיו לחזית, כאלוף־משנה במילואים, וכאב לחמישה בנים המשרתים במערכות הביטחון ובצה"ל, שאחד מהם אף נפצע באורח קשה במהלך הלחימה. הרב מצביע על שינוי עומק תודעתי שמלווה את הציבור ואת הלוחמים לאורך המערכה כולה. לדבריו, החברה הישראלית חצתה מחסום פסיכולוגי של חשש מיוזמה צבאית, ושינתה את סדר העדיפויות הלאומי: "מה שקרה כל הזמן זה ששקלנו את העתיד על חשבון השקט בהווה. עכשיו שינינו דיסקט, אנחנו מסתכלים על הצורך לייצר בהווה, כולל המחירים הכואבים של זה, כדי ליצור תמונה טובה יותר בעתיד".
הרב שנוולד מסביר כי ההישגים האסטרטגיים חסרי התקדים שאליהם הגיעה ישראל במערכה הנוכחית – דוגמת הפעולה החופשית באיראן ופירוק יכולות האויב בזירות השונות – אינם רק פועל יוצא של טקטיקה צבאית, אלא נשענים על "צירים תודעתיים" אזרחיים. "תחושת המסוגלות, האחדות והאמונה בצדקת הדרך, הניעו מלמטה את העוצמות האדירות שהביאו אותנו להישגים אסטרטגיים", הוא מסביר.
כאשר הוא נשאל על אורך הנשימה של העורף והיכולת להמשיך לשאת במחירי המלחמה, מסמן הרב שנוולד את החיבור הישיר לדרג המדיני ולדרישה לניצחון. "אם תהיה הרגשה בציבור שההחלטות שמתקבלות נועדו להגיע להכרעה ארוכת טווח, אין ספק שאנשים יגלו את החוסן ויאזרו עוז כדי להמשיך", הוא קובע, אך מזהיר כי לציבור אין כוח ל"גרירת רגליים וסחיבת זמן ללא תכלית". בהקשר זה, הוא מעניק גיבוי מלא לקו הבלתי מתפשר שמובילים השרים סמוטריץ' וסטרוק, ומדגיש כי לשרי הציונות הדתית "יש זכויות רבות בתפיסה הזאת" הדוחפת את הקבינט להכרעה אמיתית ולשינוי היסטורי של המציאות הביטחונית במזרח התיכון.
סגן־אלוף איתם מחזק את הדברים, ורואה בהתייצבות המתמשכת של הלוחמים הוכחה חיה לכך שהשטח מבין את הצורך העמוק בהכרעה ומוכן לשאת במחיר. הוא מתאר את הגבורה שהתגלתה במהלך המלחמה כיוצאת דופן בהיסטוריה של עם ישראל, תופעה שלא ראינו כמותה לפחות מאז מלחמת יום הכיפורים או מלחמת העצמאות. "החיילים הסדירים, בני דור הטיקטוק והמסכים, שזלזלנו קצת בגדלות הנפש שלהם, התגלו כדור ענק. המופע המדהים עוד יותר הוא צבא המילואים, שהתעורר אחרי הרבה שנים של הזנחה וחוסר אמון מצד המערכות הביטחוניות ביכולות שלו, והתגלה כמשענת היציבה והבטוחה של עם ישראל לחירותו", הוא אומר.
לדבריו, העובדה שהיחידות ממשיכות להתייצב ולתפקד באופן מלא למרות הקושי והעומס המצטבר מוכיחה שהציבור בבית והלוחמים מבינים היטב את אורך הרוח הנדרש למערכה בסדר גודל כזה. איתם מדגיש כי אורך הנשימה הזה נשען על תשתית אזרחית אדירה של תמיכה מבית: "מעגל משפחות המילואים ואימהות המילואים ונשות המילואים, זו תופעה שאין לה אח ורע בעולם". המסירות האדירה הזו מהשטח ומהעורף היא שמעניקה לדרג המדיני את המנדט הברור להתנהל בנחישות מול הלחצים הבין־לאומיים, ולעמוד ללא פשרות על העקרונות היסודיים של ביטחון ישראל עד להשגת יעדי המלחמה.
הציונות הדתית: חלוציות מתחת לאלונקה הלאומית
אי אפשר לנתק את ההישגים הביטחוניים והמדיניים מההתגייסות חסרת התקדים של הציבור הדתי־לאומי. אף שהמרואיינים מקפידים להדגיש כי מדובר במלחמה של כל עם ישראל ולא של מגזר אחד, קשה עד מאוד להתעלם מהנוכחות הבולטת, ולמרבה הצער גם ממספר הנופלים הגבוה מקרב בני הציונות הדתית.
תת־אלוף וינר מדגיש כי לא מדובר חלילה במערכה מגזרית, אלא בהתגייסות של חלוץ לפני המחנה. הוא משווה את תפקידה של הציונות הדתית היום לתפקידה של התנועה הקיבוצית בשנות ה־50 של המדינה: "זאת מלחמה של עם ישראל ולא של ציבור אחד. עם זאת, בהחלט יש ציבור שמוביל היום בצורה מובהקת מעל גודלו היחסי באוכלוסייה – וזאת הציונות הדתית". סגן־אלוף איתם מסכים כי המלחמה מצויה תחת קונצנזוס רחב ושותפים לה מכל גוני החברה, אך מציין כי קיימת "אליטה משרתת" שלקחה על עצמה אחריות מוגברת – תופעה שיש לגשת אליה בענווה ובהכרת הטוב אמיתית.
הרב שנוולד מצביע על המקורות העמוקים של מסירות הנפש הזאת. הוא יוצא נגד הניסיון לטשטש ולגמד את חלקה המיוחד של הציונות הדתית במלחמה, ניסיון שלדבריו פוגע במשפחות השכולות שגידלו את בניהן על ברכי הערכים הללו. "העוצמות האלה לא באו משמיים ולא מדי־אן־איי, הן באו מכוח בית המדרש של הציונות הדתית, שגידל דורות של אנשים עם תפיסת עולם לאומית־ציונית־דתית, עם מסירות בתחום האזרחי והביטחוני כתפיסת עולם של תורה", הוא מסביר. מתוך בית המדרש הזה וערכיו יצאו גם הנציגים הפוליטיים כמו השרים סמוטריץ' וסטרוק, אשר מתפקדים, לדברי הרב, כסמן ימני ורוח גבית של חוסן ויכולת עמידה, ומשפיעים על תפיסת הקבינט כולו ועל ניהול המערכה.
סוגיה מרכזית המרחפת מעל הימשכות המערכה היא יכולת העמידה של העורף האזרחי לשאת במחירים לאורך זמן. מהשטח עולה תמונה של חוסן מפתיע, הנשענת על ההבנה שזוהי מלחמת קיום. תת־אלוף וינר ממחיש את אורך הנשימה הנדרש באמצעות פרספקטיבה היסטורית: "בעלות הברית נלחמו בנאצים חמש שנים, ואף אחד לא בא ב־1943 ואמר 'די, זה נמשך יותר מדי זמן, צריך לעצור'. יש מטרה, וכשנגיע למטרה נעצור". לדבריו, על אף האבדות והכאב, המדינה מוכיחה חוסן אזרחי וכלכלי יוצא דופן. הכלכלה ממשיכה לפעול, מוסדות החינוך פתוחים, והשגרה נשמרת לצד המלחמה. "אם זה כבר נכפה עלינו בשבעה באוקטובר, בואו ננצל את זה עד הסוף כדי לסדר דברים שהיינו צריכים לטפל בהם המון המון שנים", הוא מחדד.
כדי לאפשר לעורף את אורך הנשימה הזה, נדרשת מעטפת רחבה מצד הממשלה. כאן משתלבת עבודתו של שר האוצר סמוטריץ', המנווט את כלכלת המלחמה באופן שמאפשר את המשך תפקוד המשק וגיבוי המערך הלוחם חרף הזעזועים, לצד מאבקה של השרה סטרוק בקבינט נגד חזרה לקונספציות עבר. המדיניות הזאת אינה מנותקת מרחשי הציבור – אדרבה, היא שואבת ממנו את כוחה. הרב שנוולד מציין כי הדרישה להמשיך מגיעה דווקא מאלו שמשלמים את המחיר האזרחי הכבד ביותר – המפונים מבתיהם: "אנשי הצפון אומרים בצורה מאוד ברורה: תמשיכו כמה שצריך על מנת שנגיע בסוף לשקט. לא השקט שהיה לפני המלחמה, אלא מצב נורמלי".
העמידה הנחרצת של שרי הציונות הדתית נגד הסכמי כניעה או פתרונות רופפים מספקת לעורף את היציבות והוודאות הנדרשות. כשהאזרחים והמפונים רואים שיש מי ששומר על האינטרסים שלהם בחדרי הקבינט ומוודא שההקרבה לא תהיה לשווא, הם מעניקים להנהגה את המנדט והכוח להמשיך עד להשלמת המשימה והסרת האיום באופן מוחלט.
שרשרת של ניצחונות היסטוריים
למרות המחירים הכבדים והאבדות, קולם של המפקדים ואנשי הרוח המגיעים מהשטח רווי באופטימיות אמונית עמוקה. סגן־אלוף איתם מציע לנו להסתכל על המציאות ההיסטורית בפרספקטיבה רחבה: "קודם כול אנחנו כבר מנצחים, בעצם זה שעם ישראל חי ומנהל את חייו תחת איומים קיומיים. אנחנו לא נלחמים שלוש שנים, אנחנו נלחמים 120 שנה של מאבק על חירות פה. הגרף הזה הוא גרף של עלייה וניצחון – מאלפים בודדים שהיו זרוקים בגטאות חברון וטבריה אנחנו מדברים על מדינה משגשגת אדירה, מעצמה אזורית ובין־לאומית שמנצחת את אויביה".
הרב שנוולד מסכם את גודל השעה ואת חשיבות העמידה הנחרצת של הדרג המדיני: "כולם מבינים שהגענו להישגים פנומנליים שאף אחד לא חלם עליהם. אם יאפשרו לנו להשלים את המלאכה ולהגיע לשינוי משמעותי שיסיר את האיומים מעל מדינת ישראל, אנשים יסתכלו לאחור ויבינו שעשינו דבר היסטורי בתולדות המדינה".
מלחמת חרבות ברזל תיחקק בדברי ימי האומה כנקודת מפנה דרמטית. בתוך הכאב העצום צמחה מנהיגות שטח פלאית של גיבורים. אל מולם ניצבים נציגי הציבור בדרג המדיני, ובפרט השרים סמוטריץ' וסטרוק, המוכיחים כי מנהיגות ערכית אינה נכנעת בפני הלחצים, אלא עומדת כצוק איתן על הזכות והחובה להכריע את האויב. ההתעקשות על הכרעה ברורה ושלילת פתרונות זמניים הן שיקוף מדויק של רוח הלוחמים בשטח ושל צוואת הנופלים. החיבור הזה, בין הרוח האיתנה של בית המדרש והשטח ובין המדיניות בקבינט, הוא הערובה האמיתית לביטחון ישראל ולניצחון המוחלט שאליו צועדת האומה.
בשיתוף מפלגת הציונות הדתית
