הסיפור של יזהר ליפשיץ ואליהו ליבמן הוא סיפור מיוחד במינו. קיבוצניק מהשומר הצעיר ואיש התיישבות ותיק שהפכו לחברים קרובים בעקבות הטרגדיה המשותפת שחיברה ביניהם, ומעבירים ביחד שיחות. אי אז, בתחילת המערכה, כשישבו משפחות חטופים ונעדרים במטרה לחשוב יחד על הדרכים הנכונות להתמודד עם המצב, אמר אליהו ליבמן את דעתו על הדרך הנכונה להתמודד עם הסוגיה, וזכה לתגובות קשות מאוד. כידוע, גם שאר חברי פורום תקווה, שעליו נמנה ליבמן באותה העת, זכו לתגובות קשות מאוד שגלשו מחוסר ההסכמה לדמוניזציה ברמה האישית. אבל איש אחד, שרחוק לכאורה מליבמן כרחוק קריית ארבע מניר עוז, נחלץ לעזרתו ונלחם על זכותו לומר את דעתו בלי לזכות לכינויים כמו "רוצה להקריב את בנו", או "משיחי הזוי". מאז נוצרה בין השניים חברות אמיצה ושותפות שמתעלה מעל כל המחלוקות והשוני, במחשבה שאחדות עם ישראל חשובה יותר מהכול.
"אירועי שמחת תורה תפסו את כולנו בהפתעה, ועוד ימים יגידו, מעבר להבנה שיש פה קדוש ברוך הוא שמגלגל את הכול בעולם, ואת האכזריות של אויבינו שרוצים להשמידנו, בלי הבדל באורח חיים שלנו, מקום מגורים או דעה אידאולוגית, מה היה ניתן לעשות כדי למנוע ולפעול אחרת, גם בדרג הביטחוני, גם בדרג המשפטי וגם בדרג המדיני", פותח ליבמן את השיחה וממשיך: "יחד עם זאת, ברגע שזה כבר קרה, אני חושב שההתנהלות של גוש הימין, הממשלה, העומד בראשה וזרועות הביטחון הייתה מאוד לאומית ואחראית כדי להפוך את הקערה על פיה".
"זה נכון שהיינו רוצים שהרבה יותר מהר יהיה ניצחון מוחץ, ובסוף, במבחן התוצאה, זה לא כל כך פשוט", אומר ליבמן ומסביר: "כמובן ששחרור החטופים זה חלק מהעניין, אבל בסוף העיקר הוא עצם ההפנמה ש'לעולם לא עוד' – שלא יהיו יותר חטופים לעולם, ההרתעה תשוב ועזה כולה תהיה בלי שום אויב עם התיישבות יהודית, כי זה מה שמביא בסוף את הביטחון ואת השקט הנפשי, בדיוק כפי שאנחנו שרים בהמנון המדינה – 'להיות עם חופשי בארצנו', באמת חופשי ובלי פחד או חשש מהאויב".
מה יש לך לומר על ההתנהלות של השרים בממשלה, נניח בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק שהיו שותפים בקבינט המדיני־ביטחוני?
אולי יעניין אתכם
"ברמה הלאומית, ההתנהלות כפי שראיתי אותה בעצמי – גם כמי שהיה במילואים בעזה וברפיח וחלק מבני משפחתי, בני וחתני שהיו שם – היא שהדרג המדיני, הממשלה, שאומנם חטפה מכה קשה ביותר מכיוון שהמחדל קרה במשמרת שלה, ידעה גם להתעשת, להפוך את הקערה על פיה ולהילחם מלחמת חורמה – גם בשביל לנצח, גם בשביל להשיב את החטופים וגם כדי שבכל העולם יבינו שלא מתעסקים עם העם היהודי".
"אנחנו רואים באמת המון הצלחות בכל הזירות", אומר ליבמן ומפרט: "בסוריה, בלבנון, באיראן, מול החות'ים בתימן וגם בלחימה ביהודה ושומרון, גם כשעדיין לא הסתיימה המלאכה. אני חושב שהאחריות הלאומית של שרי הקבינט מכל גוש הימין, וגם באופן נקודתי השר בצלאל סמוטריץ' והשרה אורית סטרוק, ראויה לכל שבח. אני חושב שעמוד השדרה שלהם, זקיפות הקומה והיכולת לעמוד בלחצים בסוגיית החטופים – גם מתוך גוש הימין עצמו וגם מכל מיני אנשי מחאה משמאל שניצלו את הסיפור של החטופים והמלחמה בשביל לנגח את גוש הימין ואת השרים, תוך כדי ביזיונות אישיים והוצאת משפטים מהקשרם – היו מאוד בולטים לאורך כל הדרך".
וברמה האישית, כאבא של אליקים, בתוך כל מה שעברתם?
"באופן אישי היו ביקורים וטלפונים, החל משמחה רוטמן שהגיע, השרה אורית סטרוק, בצלאל שהתקשר, וגם אופיר סופר, מיכל וולדיגר, משה סלומון ועוד חברים מהציונות הדתית, יחד עם כל האנשים מגוש הימין שליוו אותנו", מספר ליבמן. "היו גם הרבה אנשים שידעו להפריד, שהם לא בהכרח מאותה דעה פוליטית שלנו, אבל ידעו לחבק ולתת לנו הרגשה שכולנו אחים. לדוגמה, יזהר ליפשיץ, שהפך גם לחבר קרוב".
המאבק על האמת
"210 ימים שאליקים הבן היקר והאהוב שלנו היה מוגדר חטוף ואחר כך נעדר, עד שבסופו של דבר נמצא בקבר אחר, ואחרי 210 יום והובא לקבורה ביום השואה והגבורה, שבעה חודשים אחרי שמחת תורה", מתאר ליבמן בכאב את התקופה המטלטלת שעברה עליהם, בין חוסר הוודאות, האבל, האובדן והמשך המלחמה – גם מול האויב וגם על צדקת הדרך.
"השר סמוטריץ' והשרה סטרוק, התנהלו באחריות גם ברמה הביטחונית כחברי קבינט מדיני־ביטחוני, יחד עם הדאגה לכלכלת ישראל ולהתיישבות וכל המאמצים למען המטרה של המלחמה באויבינו, שלא ירימו את הראש כנגד מדינת ישראל", אומר ליבמן. "את כל זה הם עשו בלי לוותר על חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, בנייה של עוד ועוד נקודות התיישבות חדשות, ודאגה לזכויות המילואימניקים, המענקים המגיעים להם, והתייחסות בכובד ראש לכל מרכיבי הביטחון בכל גבולות הארץ, גם ביהודה ושומרון, באופן שיאפשר לזקוף קומה ולהרים את הראש גם בזמן שיש איומים ביטחוניים מצד אחד, ורבים מהתושבים מגויסים מצד שני".
"זה משהו שאנחנו מודים עליו, וברור לנו שזה לא קרה מעצמו", קובע ליבמן. "יש לנו הרבה הכרת הטוב לכל מי שפעל בנושא, בעיקר לשר האוצר, שגם היה שר במשרד הביטחון וגם היה מאוד מאוד קשוב. אני חושב שהייתה להם יכולת נדירה לשלב בין המאקרו ברמה הלאומית, בהסתכלות הרחבה, ולהיות עם תודעה שיש פה איזה משהו היסטורי־תנ"כי, וגם להיות מאוד מסורים לפרטים הקטנים ולמיקרו – כי שם באמת עולים הצרכים, ושם באמת רואים מה מהדברים הגדולים מגיעים לדברים הקטנים".
לעומת זאת, בתקשורת הוצגה תדמית מאוד עוינת, גם של אורית וגם של בצלאל, כאילו לא אכפת להם ממשפחות החטופים וכדומה.
"כשפעלנו במסגרת פורום תקווה יחד עם הרבה מבני המשפחות, כמו צביקה מור, איציק וטליק גואילי, דיצה אור, המשפחה של אוריאל ברוך, קובי סמרנו ועוד אחרים", מספר ליבמן, "לפחות על צביקה ועליי לא מעט פעמים דיברו שלא אכפת לנו מהבנים שלנו, שאנחנו מקריבי ילדים, או בכלל על הציונות הדתית דיברו כ'אוכלי מוות', או שלא אכפת לנו מהחטופים, גם שכולם אצלנו בציונות הדתית היו שותפים, נהרגו, נפצעו והשאירו את הנשים והילדים בבית בלי שחשבו על עצמם, והכול בשביל לנצח את האויב, להכריע אותו ולשחרר את החטופים".
"כששאלת את זה, מיד חשבתי שזה בדיוק מה שקרה לשר סמוטריץ' ולשרה סטרוק", הוא אומר ומספר מה חיזק אותו באופן אישי: "משה רבנו, שהיה עניו מכל אדם, באו אליו בטענות אנשי קורח ועדתו: מדוע תתנשאו על קהל ה'? גם דוד המלך, שחזר הביתה מהמערכה אחרי שהוא רואה איך מחרפים מערכות אלוקים חיים, אליאב, אח שלו מבית, אומר לו: מדוע נטשת את הצאן? מה אתה בא לחפש אקשן? מקטין אותו ולועג לו כשהוא צריך הרבה כוחות נפש כדי לחזור למערכה. מה אפשר לקחת מזה? איפה שאנחנו הכי משתדלים – הקדוש ברוך הוא מביא את ההתנגדות הזאת כדי שלא נעוף על עצמנו, כי אנחנו באופן טבעי יכולים כבני אדם לחשוב שאנחנו עושים את הכול יותר טוב מכולם ואנחנו יכולים חלילה להיות זחוחים ממחיאות כפיים ומהמחמאות".
"זה רק אומר שאנחנו בדרך הנכונה", קובע ליבמן, "אם אנחנו עושים השתדלות, עוסקים במסירות נפש לשם שמיים, לטובת עם ישראל ונצח ישראל, וחוטפים על זה – זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה. מסופר על הרב אריה לוין, רבם של האסירים, שבגלל שהוא היה קשור לרב קוק, אז הקנאים, גם כאלו שהוא עזר להם, היו לפעמים מבזים אותו וגורמים לו אי־נעימויות כאלה ואחרות. הוא אמר שזה עזר לו להבין את הפסוק מתהילים של דוד המלך 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'. הפשט זה שאתה תעשה מעשים טובים וזה ירדוף אותך וילווה אותך, יהיה לך שם טוב בגלל הדברים הטובים שעשית. הוא אמר: קיבלתי פירוש נוסף. 'אך טוב וחסד' – אתה תעשה טוב וחסד, ועל זה, על הטוב והחסד שאתה עושה, 'ירדפוני כל ימי חיי' – יבואו אליך בטענות. וזה פחות או יותר מה שקרה גם לבצלאל ואורית. אנשים לא יכולים להכיל לפעמים את העוצמות האמוניות, את ההסתכלות הכללית המערכתית, אז הם קוראים להם 'אוכלי מוות' או אומרים שלא אכפת להם מהחטופים, כשבמציאות לא פחות אכפת להם מאף אחד אחר".
שואת ניר עוז והשבר האסטרטגי
"בתקופה שלפני הטבח, האווירה פה הייתה מאוד מפולגת. איומים במלחמת אחים, סרבנות ובאופן כללי הרגשה שיש ממש פגיעה אנושה באחדות שלנו כעם שיכול להתנהל פה ביחד", פותח יזהר ליפשיץ את דבריו. "זה אירוע שלדעתי פותח את ה־6 באוקטובר וממשיך לאירועים של ה־7 באוקטובר בשלוש בלילה, הטבח הנורא שהתחולל והמלחמה".
"אני לא חושב שמישהו האמין שבשלוש בלילה ב־7 לאוקטובר, ניכנס לסיטואציה הזאת של אלפי מחבלים שמצליחים להפתיע אותנו, להיכנס לתוך הנגב המערבי ולכבוש אותנו", אומר ליפשיץ. "זה כולל את כולם – הדרג המדיני, הדרג הביטחוני, שב"כ, אמ"ן, הרמטכ"ל וראש הממשלה שלא השכילו להבין את גודל האיום ואת הפוטנציאל שלו להתפתח בבת אחת לסיפור הזה. חוסר התיאום ושיתוף הפעולה בין כל הגורמים הללו, שנבע מהפילוג הגדול שהיה כאן, מנע מהם בעצם להבין את הרמזים המטרימים ביחד, באמצעות סיעור מוחות בין הדרג הצבאי למדיני", אומר ליפשיץ בכאב.
"בשישי בלילה החזרנו את ההורים שלי הביתה לקיבוץ, אחרי שבסעודת החג הם התארחו אצלי במושב ינוב", מתאר ליפשיץ את אירועי היום ההוא. "בבוקר התחלתי לקבל טלפונים מההורים שלי, קודם על הטילים, אחר כך על יריות בנשק קל. בהמשך הם שמעו ברשת הקיבוצית שיש חדירת מחבלים, והתחילו לשמוע קולות בערבית מבחוץ. אחר כך לא שמעתי מהם. הם נחטפים לעזה, הוריי הזקנים, יחד עם השכנים שלהם – עופר קלדרון וילדיו, האחים הורן, ירדן ביבס, שירי עם אריאל וכפיר ועוד אחרים. כל מה ששמעתי מהקיבוץ בזמן הזה הוא שחוטפים את הקהילה שלי במשך שעות, ואף אחד לא מגיע".
"למה שקרה שם אני קורא 'שואת ניר עוז'", אומר ליפשיץ בכאב. "אני יודע שזו מילה לא פשוטה, כי גם המשפחה שלי ניצולי שואה, אבל מבחינתי מה שקרה בניר עוז זו שואה קשה. בזמן השואה באירופה היהודים היו חסרי אונים. בטבח בעוטף היה לנו את צה"ל, היו לנו תורות לחימה, כולנו לחמנו בצבא, אבא שלי שירת כלוחם בארבע מלחמות. לכאורה, לא הלכנו כצאן לטבח, אלא אומה חזקה שיש לה מוסדות וצבא – ולמרות כל זה, להיות בלי שום הגנה מהשעה שש וחצי בבוקר עד השעה שתיים וחצי בצהריים זה משהו שפסיכולוגית קשה לתפוס אותו".
"זה שבר משהו בתפיסה שמדינת ישראל היא בית ומקלט לעם היהודי", קובע ליפשיץ בצער. "יש לנו 76 חללים מקיבוץ ניר עוז, נשים, גברים, ילדים וזקנים. הטבח בניר עוז היה ברמות הכי מזוויעות של הטרור – שריפה של בתים, אונס, רצח של תינוקות ושריפה של משפחות שלמות בתוך הבתים שלהן. יש לנו קברי אחים של משפחות שלמות, מזקנים ועד טף. שליש מתוך 250 החטופים באותו היום הם מניר עוז".
ומה בנוגע להתנהלות של הציונות הדתית בתוך האירוע הזה?
"יש לי הערכה מאוד גדולה לציונות הדתית כמגזר. גם לדרך של המפלגה, בדברים שאני מאוד לא מסכים איתם, אני יכול להבין מאיפה זה נובע. בזמן שבכירים במערכת הביטחון היו תקועים בבור בקריה ולא הבינו את האירוע, אנשים כמו האחים קלמנזון שהגיעו מעתניאל, אנשים מהציונות הדתית וחברי כיתות הכוננות בעוטף כן הבינו את האירוע והסתערו עם נשקים כדי להגן על יישובי העוטף".
רבים הרגישו שסביב סוגיית החטופים הצטייר כאילו לציונות הדתית כמגזר ולנציגיה בממשלה לא אכפת בכלל מהחטופים ומבני משפחותיהם.
"המאבק בכיכר החטופים הוא מבחינתי מאבק טהור ונקי. היו כאלה שלקחו את זה למקום פוליטי, ואני מצר על כך", עונה ליפשיץ וממשיך: "אני מצר על כל אדם שחובש כיפה וחושב אחרת ממני, שהגיע לכיכר החטופים וגורש משם באיזושהי צורה, או שנאמר לו משהו פוגעני. זו חולשה רגשית שלנו, שנובעת מהפילוג בין המחנות. לשמחתי הם לא מרובים, למרות שהם עושים הרבה רעש. גם חברי הציונות הדתית רצו בחזרת החטופים, ובסופו של דבר המפלגה הצביעה בעד כל העסקאות שעלו".
בשיתוף מפלגת הציונות הדתית
