השתלטות צה"ל על הבופור איננה רק עוד התקדמות טקטית בדרום לבנון. מדובר במהלך שנוגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בזיכרון הישראלי-לבנוני: מצודה עתיקה, השולטת על סביבתה, שהייתה במשך עשרות שנים סמל למפגש בין טופוגרפיה, מלחמה, כיבוש ותודעה. לפי הדיווחים, ישראל הציגה את המהלך כחלק מהרחבת הפעולה הקרקעית מעבר לליטני וכמהלך שנועד לפגוע בתשתיות חזבאללה ולהרחיק את האיום מיישובי הצפון.
חשיבותו של הבופור, או בשמותיו הערביים קַלְעַתְּ אַ-שַׁקִּיף ו-שַׁקִּיף אַרְנוּן, נובעת בראש ובראשונה ממיקומו. המצודה יושבת על רכס גבוה באזור ארנון, מעל פיתול נהר הליטני, ומשקיפה על מרחבים נרחבים בדרום לבנון, בהם אזור נבטיה, ואדי סלוקי, צירי תנועה מרכזיים והמרחב שמול אצבע הגליל. מקורות שונים מייחסים את ראשית הביצור במקום לתקופות קדומות, ייתכן פיניקית או רומית, אך המבנה המוכר כיום עוצב בעיקר בתקופה הצלבנית במאה ה-12, אז קיבל את שמו "Beaufort", כלומר "המבצר היפה". לאורך ההיסטוריה עבר האתר בין כוחות שונים: הצלבנים, צלאח א-דין, הטמפלרים, ולאחר מכן הממלוכים בהנהגת בייברס ב-1268.
ההיסטוריה הישראלית של הבופור הופכת את המהלך לטעון עוד יותר. ערב מלחמת לבנון הראשונה שימשה המצודה בסיס לארגונים פלסטיניים. ביוני 1982 כבש צה"ל את המקום בקרב קשה, שהפך לאחד הסמלים של המלחמה. לאחר מכן הפך הבופור למוצב קדמי ברצועת הביטחון, עד נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. במשך שנים הוא סימל הן את הצורך הביטחוני הישראלי לשלוט ברכסים שמעל הגליל, והן את מחיר השהייה הארוכה בלבנון. ב-BBC בערבית הוצג ההקשר הזה בהרחבה: המצודה תוארה כאתר היסטורי, צלבני ומקומי, אך גם כזירה שהפכה במאה ה-20 לנקודת עימות בין ישראל, אש"ף, חזבאללה ולבנון.
ואכן, מי שמחזיק בבופור מחזיק בנקודת תצפית שחולשת על פני שטחים נרחבים וצופה אל נתיבי תנועה מרכזיים. גם בעידן של כטב"מים, חימוש מדויק ומודיעין לווייני, גבעה שולטת עדיין יכולה להעניק יתרון מבצעי: היא מאפשרת להבין את השטח, לאיים על צירים, להגן על כוחות ולשבש את חופש התמרון של היריב. אל-שרק אל-אווסט הדגישה בדיוק את ההיבט הזה, כשציטטה קצינים לבנוניים לשעבר שטענו כי השליטה בבופור מעניקה יתרון תצפיתי ומודיעיני משמעותי, הגם שאינה מבטיחה שליטה יציבה במרחב כולו.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אהד מרלין
הזירה התימנית מתחממת: האם סעודיה חוזרת למלחמה בחות'ים?
עוד מאת אהד מרלין
מאזנים במקום טילים: המענה הכלכלי של האמירויות לאיראן
בנושא לבנון
שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"
בנושא לבנון
התחממות בצפון: צה"ל בגל תקיפות בלבנון
בנושא צה"ל
בתוך 3 שבועות: נהרס בית המחבל מהפיגוע בכפר תל
עוד בצבא וביטחון
ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל
מבחינה ישראלית, החזרה לבופור יכולה להיתפס כתיקון אסטרטגי ותודעתי: צה"ל שב לנקודה שממנה נסוג לפני 26 שנה, ומאותת כי הוא אינו מוכן עוד להשאיר בידי חזבאללה את השטח שממנו ניתן לאיים על הגליל. אולם כאן גם טמון הסיכון. הבופור הוא נכס, אך גם מלכודת פוטנציאלית. קל יותר לכבוש נקודה שולטת מאשר להחזיק בה לאורך זמן מול ארגון גרילה שמבקש לשחוק, לעקוף, לפגוע בקווי אספקה ולכפות על ישראל דילמה של שהייה מתמשכת.
הזווית האזורית משקפת היטב את המתח הזה. אנאדולו התורכית מסגרה את האירוע במונחים של "כיבוש" ושל הפרת הפסקת אש, תוך הדגשת האיום הישראלי בהרחבת הפעולה והצגת המהלך כחלק ממדיניות הסלמה רחבה יותר בלבנון. הדיווח שם אינו מתמקד כמעט בהישג הצבאי הישראלי, אלא בשאלת הלגיטימיות, הנזק האזרחי והמסר המאיים של ישראל כלפי לבנון.
אל-ג'זירה הקטרית הלכה צעד נוסף: היא לא הכחישה את הערך הטופוגרפי של הבופור, אך ביקשה לצמצם את משמעות ההישג. לפי הניתוח שפורסם שם, השליטה במצודה מעניקה לישראל רווח סמלי, פסיכולוגי ותקשורתי, אך אינה משנה בהכרח את מאזן הכוחות מול חזבאללה, הפועל באמצעות חוליות קטנות, מנהרות, מארבים, טילים וכטב"מים. במילים אחרות, הזווית הערבית ביקשה להפריד בין כיבוש אתר לבין הכרעת מערכה.
מאמר נוסף באל-ג'זירה אף הציג את החגיגה הישראלית סביב הנפת הדגל כמעשה תעמולתי, וטען כי ישראל מבקשת לנצח לא רק את חזבאללה של היום, אלא גם את טראומות 1982 ו-2006. לפי מסגור זה, השאלה האמיתית אינה האם צה"ל מסוגל להגיע לבופור, אלא האם הוא מסוגל להישאר שם בלי לשקוע מחדש בבוץ הלבנוני.
על כל פנים, הבופור הוא מבחן כפול: צבאי ותודעתי. מבחינה צבאית, הוא עשוי לשפר את תנאי הפתיחה של ישראל בדרום לבנון. מבחינה אסטרטגית, הוא ייחשב להישג רק אם יתרגם שליטה נקודתית לסדר ביטחוני יציב יותר בצפון. אחרת, המצודה היפה על ההר עלולה להפוך שוב לסמל מוכר מדי: מקום שנכבש במהירות, אך גובה מחיר כבד ממי שמנסה להחזיק בו.
