"מדינה פלשתינית איננה על השולחן כרגע", משיב המועמד השמאלני לכנסת לשאלת המראיין באשר לעמדתו בסוגיית שתי מדינות לשני עמים. בדרך כלל המראיין לא מכביד עליו ולא דורש תשובות על עמדה עקרונית, על תמיכה בהסכם אוסלו ובהתנתקות ועל סוגיות נוספות העשויות לשפוך אור על עמדתו בנושא.
אחרי טבח שמחת תורה, רובו המכריע של הציבור מתנגד למדינה פלשתינית. סוגיה זו היא נייר לקמוס לבחינת מיהו שמאלני. השמאלנים עצמם מבינים שלא עת היא לחלום על ניגוב חומוס בג'נין ועל אירוח אבו מאזן בסלון הבית במרכז הארץ. כולם מנסים למצב עצמם בימין או ימין-מרכז. ואם מישהו נדרש לסוגיית המדינה הפלשתינית, הוא מעדיף לערפל את תשובתו ולא לומר ביושר: "כן, אני בעד. אני מעז לחלום באספמיה למרות שפלשתינים, מחבלים כאזרחים, טבחו בנו באכזריות בלתי נתפסת". הם טבחו ללא הבחנה באנשי קיבוצים, מושבים וערים. גם במי שידם הייתה מושטת לשלום, לעזרה ולתמיכה.
יצחק רבין ז"ל התנגד רוב שנותיו למדינה פלשתינית, ובתקופה שקדמה להסכם אוסלו לא עמדה מדינה פלשתינית על הפרק. גם בשורות מפלגת העבודה זו לא הייתה דעה פופולרית. רבין נבחר לקדנציה שנייה כראש ממשלה בשנת 1992, מתוך אמונה של הציבור שהוא לא ייתן את ידו להסכם שיוותר על רמת הגולן, ולא ימסור לידי הערבים את יהודה ושומרון. רבים מן הימין הצביעו לו בשל כך. המצביעים התבססו על התבטאויותיו ששללו לחלוטין אפשרות כזאת: "מדינה פלשתינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל", כך אמר בשנת 1974. והמשיך בעמדה זו גם בשנים הבאות: "מדינה פלשתינית בין ישראל לירדן תהיה סרטן בלב המזרח התיכון", קבע בריאיון ל'ניוזוויק' בשנת 1975. "ערפאת עדיין מהווה את גורם הטרור המרכזי, גם אם הוא מתכחש", אמר ב'ערב חדש' בשנת 1985.
מיד אחרי הבחירות שבהן ניצח רבין, החלו "נערי פרס" במגעים עם שליחים פלשתינים כדי לרקום את הסכם אוסלו. המגעים נעשו תוך עבירה על החוק שאסר מפגשים עם סוכן אויב. אש"ף נחשב עדיין לאויב. רבין, שתחילה התנגד למגעים עם אש"ף, שינה את עמדתו ובאפריל 1993 הסיר את התנגדותו לשיחות ישירות עם אש"ף, ואישר לשמעון פרס ויוסי ביילין להמשיך במגעים באוסלו. בספטמבר 1993 פרץ לחיינו ההסכם האסוני בקול תרועה רמה, והשאר היסטוריה.
אולי יעניין אתכם
ובימים אלה, 33 שנים מאוחר יותר, יש לשאול לא האם מדינה פלשתינית היא על השולחן כרגע, אלא האם על פי השקפתך בשטחי יהודה ושומרון תוכל לקום מדינה פלשתינית ביום מן הימים. והתשובה צריכה להיות חד־משמעית: לא. מדינה פלשתינית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל. כל תשובה אחרת מחפה על תמיכה בתהליך המסוכן הזה. את ההוכחה קיבלנו בשמחת תורה תשפ"ד.
העמימות קונה לה תומכים גם בחוגי הימין. פנחס ולרשטיין, ותיק ההתיישבות ביהודה ושומרון, בעל זכויות רבות, תומך בסרטון שפורסם לאחרונה באיחוד הקיבוץ הדתי עם התנועה הקיבוצית. תמיכה זו כנראה שורשיה במחשבה שכעת, משירדה המדינה הפלשתינית מסדר היום הציבורי, צו השעה הוא אחדות. ומי יכול להתאחד ולו רק ברמה הדקלרטיבית יותר משתי תנועות קיבוציות מפוארות שהקימו את המדינה?! וכאשר תנועת ההתנחלות, ממשיכת דרכם של מיישבי הארץ בימינו שוולרשטיין מייצג, תומכת אף היא באיחוד, הרי שאין אחדות גדולה מזו. בסרטון שפורסם מודגש שהציונות אינה מתמצה עוד רק בהתיישבות עצמה, אלא גם במה שמלכד ומאחד את העם, "רב המשותף על המפריד".
ניסיון להתעמק בפרטי האחדות הזאת מעלה שהיא רצופה בכוונות טובות, אך מבחינה פרקטית הן עמומות. ייתכן שנעשה ניסיון להרדים את המצביע הימני. כולנו מייחלים לאחדות ולאהבת ישראל, אך אם נירדם בשמירה ונצביע מתוך משאלות לב וכמיהה לאחדות עמומה, ולא מתוך הבנה שכלתנית של המציאות, אנו עלולים למצוא את עצמנו כמו בערב חתימת הסכם אוסלו.
התמיכה בשתי מדינות לשני עמים חיה ובועטת. כרגע, מתחת לפני השטח. מעטים מוכנים היום להודות בה בגלוי. זו עמדה לא פופולרית ומרחיקה מצביעים. עם ישראל כולו נכווה ברותחין בשבעה באוקטובר, ורבים קושרים זאת במישרין להתנתקות שאפשרה למחבלים להיות על הגדר, מטרים ספורים מבתי הקיבוצים. הציבור מבין שההיגיון פשוט: מי שנמצא במרחק 500 מטר מבתי הקיבוץ יגיע תוך שלוש דקות לכל היותר, ברצותו לטבוח בנו. הדברים נכונים בנוגע ליישובי קו התפר בשרון, בעמק יזרעאל, בירושלים ובגליל העליון.
בנוגע לעזה, העם הבין זאת באופן המחריד ביותר. כשהפלשתינים מנהלים את חייהם כרצונם ללא נוכחות צה"ל, הם משקיעים בתוכניות השמדה לעם ישראל. הם לא מעוניינים להיות סינגפור של המזרח התיכון. וכשהם מגיעים לגדר פעם אחר פעם ללא תגובה הולמת מצד צה"ל (לאחרונה התברר שההפגנות על הגדר שימשו לסימון מקומות הפריצה), האסון הוא רק שאלה של עיתוי.
הכותבת היא חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
