תיעוד ותיקי ההתיישבות – המיזם שמתנחל בלבבות לדורות

את הזיכרון של הדשדוש בשלג העמוק בדרך למערת המכפלה, הרב מנחם פליקס נושא עימו עד היום. "פעם אחת בוססנו בשלג העמוק בדרך מהממשל למערת המכפלה וזרקנו כדורי שלג אחד על השני". בעבורו, הימים ההם שילבו משא היסטורי וחיוניות של נעורים.

הרב פליקס, מתלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק ומראשי גוש אמונים, היה שותף להקמת קריית ארבע ואלון מורה. אש ההתיישבות שבו ניצתה בשנת תשכ"ז. "למחרת השיחה יוצאת הדופן של הרב צבי יהודה, שולי נתן ביצעה את 'ירושלים של זהב'. עד אז שירי המדינה עסקו בעיקר בהצלחותיה, אך לא בחסרונם של חלקי הארץ שלא היו בידינו. שיר הגעגועים הזה כבש את הלבבות והצית רגש שהיה חבוי עמוק בנשמת הציבור. למחרת גויסתי למילואים לקראת מלחמת ששת הימים. צירוף האירועים הללו הבעיר בי את אש ההתיישבות".

מהר מאוד נדדו המחשבות מחברון צפונה. "במהלך לימוד חברותא עם בני קצובר, החלטנו לקחת את המשימה על כתפינו. סגרנו את הגמרות, חיפשנו מי יהיה הרב לוינגר העיקש של השומרון ופנינו לחנן פורת". הדרך לוותה בדילמות קשות מול הריבון והצבא. "לא האמנו באנרכיה, אך נאלצנו להיאבק בריבון, מתוך אמונה שזו טובת המדינה – סיטואציה קשה מאוד בעבורנו. הסתירה הזאת התבטאה בפגישתנו עם הרב צבי יהודה. הרב חשש מעימות עם הצבא, הוא ראה בו צבא קודש, ולא נתן לנו אישור לעלייה. בהמשך החלטנו בכל זאת לעלות ולבקש את ברכתו בשנית. לבסוף הוא בירך אותנו וגם השתתף בעצמו בעלייה, שם נטע עץ ובירך בהתרגשות 'מציב גבול אלמנה'".

את הדברים הללו סיפר הרב פליקס במסגרת מיזם 'תיעוד ותיקי ומייסדי ההתיישבות', מבית משרד המורשת והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. מטרת המיזם, הכולל מאות ראיונות, היא לתעד את פרקי הקמת ההתיישבות בחבלי הארץ השונים ולשמר את סיפורי הראשונים לדורות הבאים. מיזם התיעוד נערך בבקעת הירדן, יהודה, שומרון, בנימין, הגולן והגליל על ידי מורדי קרשנר ונעם דמסקי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

חלוצה נוספת שסיפורה מתועד במיזם היא דניאלה וייס, ממקימי גרעין אלון מורה, לשעבר מזכ"לית 'גוש אמונים' וראש מועצת קדומים, וכיום יושבת ראש תנועת 'נחלה'. הרוח החלוצית שלה נבנתה מילדות, אך נקודת המפנה הגיעה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "גדלתי בבית של ציונות וגאווה לאומית. את האזעקה במלחמת יום כיפור שמעתי כצלצול פעמון. באותו רגע נהייתה לי בהירות, ונשבעתי שלא אהיה אותו אדם ומעתה אמסור עצמי לעם ישראל".

וייס פנתה לחלוציות מעשית, כשהיא שואבת השראה מדמות מפתח. "מרים לוינגר הייתה מורתי, במסירותה וביכולתה לשים את העניינים האישיים בצד כשהרוח מעל הכול. ממנה לקחתי את המסר שאלה הם חיינו, ויש להתגבר, להתחזק ולהמשיך, גם עם מחירים כואבים שבדרך". בשומרון תורגמו העקרונות לחיי מעשה תובעניים. "במחנה קדום יישמתי את האמירה 'חסר גלגל? אני גלגל'. בישלנו ל־200 איש והתעקשתי על ניקיון מופתי במטבח. בלילות נשכבתי על המיטה המתקפלת במגפיים של רפתנים ולא עלה בדעתי להתקלח, כמו חיילים ברפיח. הייתי גם המורה של הילדים הראשונים בגרעין. פעם הגיעה הגננת בדמעות שאין מבנה מתאים לילדי הגן, אז הפכנו את הקרוואן שלנו לגן ילדים במשך שנה".

השכן הערבי נהג על הקומביין

הרב פליקס ודניאלה וייס הפכו ברבות השנים לסמלי התיישבות מוכרים, אך המיזם מעניק תהודה ראשונית גם לחלוצים רבים שפעלו הרחק מאור הזרקורים. כזה הוא שמוליק בן שאול, האזרח הראשון בהיאחזות הנח"ל ארגמן, מדריך חקלאי, ממייסדי פצאל ומפתח זן הענבים SBS הקרוי על שמו, ששימש יושב ראש ועד יישובי הבקעה. החיבור שלו לאדמה התחיל מבית: "גדלתי בכפר ויתקין למשפחה חקלאית, לאחר מלחמת העצמאות אבי ליווה יישובים צעירים בהיבטים החברתיים והחקלאיים, והדרך הזאת השפיעה גם עליי. לאחר מלחמת ששת הימים עשו לנו בצבא סיור 'תיירותי' בבקעת הירדן, יריחו ושכם. לכן, כשדני קריצ'מן מתנועת המושבים פנה אליי ב־68' שאלווה ואדריך את היאחזות הנח"ל ארגמן, כבר ידעתי לאן אני הולך. ראיתי חשיבות ביטחונית בהתיישבות בגבול המזרחי החדש של המדינה".

בשממה ההיא נרקמו גם יחסי שכנות מפתיעים. "כשהגענו לאזור נזקקנו למים לחקלאות, ותושב ערבי הפעיל בעבורנו את המשאבה היחידה שהייתה במקום. השכנים הערבים היו מגיעים לראות מה אנחנו מצליחים לגדל וללמוד מאיתנו. במלחמת יום הכיפורים, כשרובנו גויסנו, הגיע שכן ערבי לנהוג בקומביין בשדותינו. ב־71' שתלנו כרם. שתלתי חלקה חדשה, ואחרי שנתיים שמתי לב שגדל בה משהו קצת אחר. קראתי לחוקר מתחנת הניסיונות שבדק ושתל שוב, ואכן הפרי היה גדול, עמיד וטעים יותר. החוקר קרא לזן הזה בשם SBS – שמוליק בן שאול, וכך גם שווק לחו"ל".

מבקעת הירדן והשומרון מצפין המיזם אל רמת הגולן, ומביא את סיפורו של שגב ירבעם מקיבוץ אורטל, מנכ"ל החברה לפיתוח הגליל. ירבעם, שכבר בגיל 25 התמנה למרכז הקיבוץ והיה שותף להקמת יקב הגולן ותאגיד 'בראשית', כיהן בתקופת ממשלת רבין כחבר ועד מתיישבי הגולן וניהל את המאבק נגד הוויתור על חבל הארץ. "זו הייתה תקופה משמעותית בחיים שלנו. היינו חלק ממאבק שנועד להבהיר שזו תהיה טעות קשה לרדת מהגולן", הוא סיפר, "הייתה לנו בתוך קיבוץ אורטל הבנה שאנחנו צריכים להיות פעילים משתי סיבות: ראשית, כי המאבק צודק, ושנית – ולא פחות חשוב – כי אם אתה לא פועל, אתה הולך אחורה ואנשים לא מתחברים. המאבק מלכד ומניע אנשים לפעולה".

האתגרים מול חוסר הוודאות דרשו רגישות קהילתית. "ידענו שלא כולם חושבים אותו דבר. ידענו שלכולם רע עם אי הוודאות והחשש. יזמנו מפגשי שיח וביקשנו מכולם לשמוע את אשר על ליבם. אמרתי אז 'מה שיהיה – יהיה', אבל גם אם ניאבק ותהיה גזרת גורל – נדע שעשינו את המקסימום ולא ויתרנו, וגם נצא חזקים אם נצטרך ללכת. עשינו כמה אירועים מול הכנסת, כולל סדר פסח של כל הקיבוץ, כסוג של מחאה עם אמירה חברתית־תרבותית־ערכית. הפקנו בשבועות אירוע בפארק הירקון. עברנו את התקופה יפה, התלכדנו והתגבשנו וזה חיזק את הגולן ונתן גאווה. בסוף, אזור קטן שנלחם על משהו ומצליח, זה מחזק קצת את האגו וגם את ההערכה העצמית, מתוך הבנה שאתה יכול לעשות דברים".

האנשים נעלמים, והסיפורים איתם

לידתו של מיזם תיעוד ותיקי ההתיישבות התרחשה לפני תשע שנים במחלקת התקשורת של המועצה האזורית מטה בנימין, בהובלתן של תמר אסרף ומאירה דולב. לקראת שנת היובל למלחמת ששת הימים, המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניהן הייתה להבטיח ששחרור חבלי הארץ של יהודה, שומרון, הגולן והבקעה יזכה להכרה ממלכתית רחבה, לצד חגיגות יום ירושלים. מה שהחל אז כמודל פיילוט מצומצם של עשרה מרואיינים בלבד, התרחב במהירות לפרויקט תיעוד מקיף של כמאה ממייסדי ההתיישבות.

העבודה נעשית מתוך תפיסה עמוקה שהיסטוריה אינה רק תיאור יבש של השתלשלות האירועים, אלא היא גם כלי חינוכי ושורשי ממדרגה ראשונה. במובן הזה, המיזם מבקש לתקן פער היסטורי ותודעתי ארוך שנים. הציבור הדתי־לאומי לוקה בחסר בכל הנוגע לשימור מורשתו; במשך עשורים ישב הנרטיב הציוני הרשמי בעיקר על מפעל התנועה הקיבוצית, בעוד חלקו של הציבור הדתי־לאומי – החל מהמושבות הראשונות ועד לגלי העליות הראשונות – כמעט לא נלמד בדפי ההיסטוריה. המיזם הנוכחי מבקש לשנות את המשוואה הזאת, מתוך ההבנה הברורה שהנחלת הזיכרון וקיבועו דורשים מעשה אקטיבי: מי שכותב את ההיסטוריה, הוא זה שמקבע אותה לדורות הבאים.

מאירה דולב, לשעבר מנהלת מחלקת התקשורת במועצה האזורית מטה בנימין וכיום יועצת למיזם, מלווה את הפרויקט עוד משלביו הראשונים. "הפרויקט הזה התחיל כפיילוט כשאני ניהלתי את מחלקת התקשורת במטה בנימין", היא משחזרת בשיחה עם 'בשבע', "יחד עם תמר אסרף, הקמנו פיילוט לפרויקט הזה מתוך הבנה שכל מפעל ההתיישבות לא מתועד, כלומר אין תיעוד היסטורי של הסיפור. זה פרויקט התיישבותי מדהים, גם ברמת הגולן, גם בחבל עזה, וגם בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון ובגוש עציון. סיפור ההתיישבות שינה את פני המדינה לחלוטין, והוא לא מתועד".

את ההבדל הניכר בגישה התיעודית היא מזהה בהשוואה לדורות קודמים של חלוצים בארץ. "בניגוד למקימי ההתיישבות בארץ – ראשוני הקיבוצים, שידעו: אחד נטע עץ, אחד כתב שיר, ועוד אחד כתב ספר – אנחנו לא הבנו את החשיבות, ולא הייתה לזה כל כך מודעות. האנשים היקרים הולכים לעולמם, והסיפורים איתם. לצערנו, גם בפרויקט הזה היו אנשים שלא הספקנו להגיע אליהם, כמו צביקה סלונים שלא הספקנו לצלם, והיו עוד כמה. הבנו שבשביל הזיכרון ההיסטורי, הפרויקט הזה צריך לצאת לדרך".

הפיילוט, שיצא לדרך עם דמויות כמו פנחס ולרשטיין ורונית שוקר, נתקל בתחילה בקשיים תקציביים, אך כיום המיזם הפך לרשמי וממלכתי וחובק כבר כ־500 מרואיינים. "בשביל זה היה צריך את התקציב ואת היכולות של משרד האוצר, ואת ההבנה של השרים סטרוק וסמוטריץ' בדבר חשיבות המיזם", מציינת דולב. כמי שמייעצת בדילמות סביב בחירת הדמויות, היא מסבירה את הקו המנחה. "היה חשוב לנו להביא את הסיפור על גווניו השונים. אי אפשר כמובן לצלם את כולם, אז תיעדפנו אנשים שכבר במצב בריאותי רופף או בגיל מתקדם מאוד. היה חשוב לנו להביא סגנונות שונים ותפיסות שונות. זו התיישבות שברובה שילבה תורה וציונות, אבל לא רק. יש גם בבקעת הירדן וברמת הגולן התיישבות אחרת, לא דתית, והיה חשוב לנו שישראל כולה תשתקף כאן – שיהיה ייצוג לכל האזורים הגאוגרפיים ולכל תפיסות העולם".

אפילו בעבורה, המפגש עם העדויות הצליח לחדש. "אומנם אני גדלתי בהתיישבות מגיל אפס, אבל היה מרגש כל פעם לגלות זווית אחרת וסיפור אחר. מדובר באנשים מדהימים שעזבו הכול ועברו לגור בתנאים כמעט בלתי אפשריים ועם התמודדויות מאתגרות מאוד. מרגש לשמוע את הסיפורים שלהם. מה שחשוב לנו זה שהדורות הבאים יכירו. אני, שגדלתי בתוך זה וחיה את זה, נוטה לחשוב שהצעירים בני ה־15 וה־20 של היום יודעים, אבל הם לא. אם לא תהיה להם דרך להיחשף ולהכיר, ואם לא יהיו פלטפורמות כאלה, הם פשוט לא ידעו. לאורך כל הדרך ראינו לנגד עינינו את הדור הבא, כדי שההיסטוריה הזאת לא תיפול לתוך תהום הנשייה, אלא תהיה נגישה ומוכרת".

עדויות מהשלום שלפני פרוץ השלום

על מלאכת התיעוד הופקד הבמאי והמפיק מורדי קרשנר, מי שמוביל את הפרויקט מבחינת התוכן ומביא עימו ניסיון עשיר מפרויקטים דומים, ובהם תיעוד מפעל ההתיישבות בגוש קטיף. בעבורו, ההחלטה לצאת לדרך נבעה מההבנה שמדובר בפרק דרמטי בתולדות המדינה שפשוט נותר שקוף. "זהו פרק בהיסטוריה הישראלית והציונית שלא סופר ולא תועד כראוי, למרות חשיבותו המכרעת להתפתחות המדינה", הוא מאבחן, "מרתק לגלות מאין הגיעו בוני ההתיישבות ומי הם היו באמת".

אחת התובנות העיקריות שעלו מתוך מאות השעות באולפן היא הניפוץ של המיתוס המגזרי החד־ממדי. "הדור הזה קם עם המדינה. זהו דור שני לשואה, אנשים שהגיעו דרך גרעיני הנח"ל, עירוניים, דתיים וחילוניים", הוא מדגיש, "לא תמיד מבינים את זה, כי הציבור הרחב מכיר בעיקר את סבסטיה ואת דמויות המפתח של גוש אמונים. אבל בבקעת הירדן ובגולן, וגם בחלק מההיאחזויות בגוש קטיף, פעלו גרעינים של תנועות ההתיישבות המסורתיות, כמו איגוד המושבים, התנועה הקיבוצית והשומר הצעיר". תנועות אלו, שהחזיקו בעוצמה פוליטית וממסדית אדירה בעידן מפלגת העבודה ומפא"י, היו שותפות מלאות לקביעת העובדות בשטח.

לצד חלקן של התנועות החילוניות, קרשנר פגש בראיונות את השפעתה המכרעת של ישיבת 'מרכז הרב' ואת הנחיותיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. "הרבה מרואיינים הזכירו את ההנחיה המפורשת של הרב צבי יהודה לא להתיישב על אדמות פרטיות. זו הסיבה שהעליות כוונו לנקודות כמו סבסטיה או מבני המשטרה הישנים, מקומות שבהם היה ברור שמדובר באדמות מדינה. תלמידי הישיבה טוו את רעיון החלוציות על ספסלי הלימוד, בעוד מלחמת יום הכיפורים שימשה מנוע התעוררות עצום שדחף צעירים מכל קצוות החברה הישראלית לקום ולעשות מעשה".

התחקיר המקיף הציף גם זוויות נשכחות של יחסי שכנות באותם ימים, שקרשנר מכנה "השלום שלפני פרוץ השלום", טרם ימי הסכמי אוסלו והאינתיפאדה. הוא נזכר בתיאורו של עקיבא לונדון על אזרוח מושב כרמל שבדרום הר חברון, אירוע שאליו נהרו נכבדים ערבים מהאזור בלבוש חגיגי. "אחד מהם אמר לו אז כי הם מגיעים מתוך ידיעה שההתיישבות היהודית תביא איתה רווחה לאזור כולו. הוא הסביר שהטורקים והאנגלים היו פה ולא דאגו להם, והם מבינים שנוכחות ישראלית תיטיב גם איתם".

המיזם חובק כבר כ־500 ראיונות, והמסה הקריטית עושה את שלה ומייצרת מגמה היסטורית מובהקת ואמינה. בעבור קרשנר, המלאכה רחוקה מלהסתיים והיא מתנהלת במרוץ בלתי פוסק נגד השעון. "הפרויקט מתמקד כרגע בוותיקי ההתיישבות ומייסדיה, ויש עוד עבודה רבה לפנינו כי טרם הגענו לכולם", הוא מדגיש, "לצערנו, מדובר במרוץ נגד הזמן ואנשים הולכים לעולמם. בשנים האחרונות איבדנו דמויות בולטות כמו משה זר ז"ל, שהריאיון איתו היה ככל הנראה האחרון שלו, או יקי עשהאל מסוסיא ז"ל. זה כואב, אך יש נחמה גדולה בידיעה שהסיפור של דור המייסדים מתועד כעת לדורות הבאים".

כאמור, הפרויקט רחב ההיקף נמצא בעיצומו. הוא מתכנס תחת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ודרכה הוא קורם עור וגידים. עמרי שלמון, המנכ"ל היוצא של המועצה, מספר כי הרעיון צמח במשרד המורשת בראשות השר עמיחי אליהו, יחד עם שותפים במשרד האוצר שהעמידו את התקציב הנדרש למימוש מה שהוא מגדיר "חלום ישן". "הכוונה הייתה להגיע בהיקף גדול למייסדי היישוב היהודי ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, ברמת הגולן ובגליל", הוא מסביר, "המטרה היא לשמוע את סיפורם האישי והלאומי כל עוד הם במיטבם, ולהבין איך הסיפור הפרטי הקרין על הכלל".

לשיטתו, החשיבות ההיסטורית של התיעוד הנוכחי היא חסרת תקדים. "זה כמעט כמו סיפורי התנ"ך של חלוציות, ראשוניות והגשמת חלומות. תאר לך שהיו לנו הקלטות וצילומים מהרצל או מימי העלייה הראשונה. העדות מכלי ראשון היא נדבך יקר מפז, והיא אמינה וחשובה יותר מכל מחקר בדיעבד". כדי להגיע לכלל המייסדים נעזרה המועצה לשימור אתרים ברשויות המקומיות ובמידע מהשטח, ובחרה בגורמים מקצועיים לצילום הראיונות באיכות הגבוהה ביותר.

לדברי שלמון, התוצר הגולמי ישמש בשנים הקרובות בסיס לפעילות נרחבת: החל ממחקרים אקדמיים וכינוסי עיון, דרך סרטים והרצאות, ועד למערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות. כמי שגדל בקיבוץ חילוני בצפון, שלמון מדגיש כי הערכים הללו משותפים לחברה הישראלית כולה, ללא קשר לשיוך מגזרי או פוליטי. "לא הופתעתי מעוצמת הסיפורים, כי ידעתי שגלום באנשים האלה סיפור ענק של פרטי פרטים. לנגד עיניך אתה רואה איך חלום, רעיון ואמונה מעמיקים שורש בקרקע והופכים לבית וליישוב הארץ. בכולם עוברים כחוט השני החלום, החתירה, הקשיים, ובסופו של דבר העמידה במטרה והקמת הבית במובן הגרעיני שלו – עם הילדים, הנכדים והנינים".

מבחינתו, המניע העיקרי מאחורי המיזם הוא האחריות הכבדה לזמן שחולף. "בגובה העיניים, אין דבר חשוב מזה. בגלל אפקט הזמן אנשים מזדקנים ושוכחים, ועל כן הייתה לנו מחויבות גדולה לבצע את הפרויקט בהיקף עצום כזה, שממנו ניתן יהיה לחקור ולברור בעתיד. זו זכות גדולה שנפלה בחלקנו".

להכיר טובה לדור המייסדים

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' רואה בתיעוד הנוכחי נדבך חיוני לבניית העתיד של מפעל ההתיישבות, מתוך חיבור עמוק לקומת המסד שלו. "אנחנו תמיד בונים את כל מה שאנחנו עושים על גבי הקומות שבנו קודמינו", הוא מדגיש בשיחה עם 'בשבע', "במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון וברמת הגולן יש קומות מסד יוצאות מן הכלל, שנבנו על ידי אנשים מיוחדים, עם ערכים, מסירות ואחריות לאומית. כדור צעיר יותר, שזוכה להמשיך את המפעל הזה ולבנות קומה מפוארת, חשוב קודם כול לזכור מהם היסודות שעליהם אנחנו נשענים, ופרויקט התיעוד עושה בדיוק את זה".

מעבר להיבט החינוכי, סמוטריץ' מסמן את המאבק על כתיבת ההיסטוריה והנרטיב כייעוד מרכזי של הפרויקט, במטרה לתקן עוול היסטורי ארוך שנים. "מי שכותב את ההיסטוריה, בסוף מעצב את הנרטיב. אני לא רוצה לחזור אחורה לימים שבהם מחקו את התפקיד של הציונות הדתית בהקמת המדינה. מבשרי הציונות, מרבותיהם כמו הרב קלישר ואחרים, ועד לחלוצים שעלו ובנו את הארץ, היו שותפים בבניין הארץ לא פחות מהקיבוצניקים. החלק שלהם נמחק, ופה צריך לומר את האמת ולשמר אותה לדורות. התיעוד הזה ישפיע על התודעה ועל האופן שבו המפעל הזה ייזכר – עולם ערכים של תורה, מצוות יישוב הארץ, אמונה, זקיפות קומה והבנה שהעשייה הזאת נעשית כשליחות של עם ישראל כולו".

מבחינתו, המבט מכוון באופן ישיר אל המשכיות הדורות הבאים במשפחתו ובחברה הישראלית. "אני רוצה שהנכדים והנינים שלי יגדלו לאור המורשת הזאת – דור של חיבור תורה ועבודה, תורה וארץ ישראל, ואחריות לאומית וכלל־ישראלית. בכל אירוע אני מקפיד להכיר טובה לדור המייסדים שבזכותם אנחנו פה. פריצת הדרך המדהימה שאנו חווים כיום בהתיישבות לא הייתה קורית ללא מסירות הנפש והיסודות האיתנים, היצוקים מבטון, שבנו לנו המייסדים. הפרויקט הזה חיוני כדי להכיר את היסודות הללו, לבנות עליהם נכון, להביע הכרת הטוב, ולמצב תודעתית את האדנים שעליהם קם הבניין המפואר של ההתיישבות".

שותפה נוספת להרמת המיזם היא שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, הרואה במרואיינים דמויות שפשוטו כמשמעו עשו היסטוריה. "לולי האנשים האלה, שהובילו תהליכים שנראו לפעמים חסרי סיכוי, דברים לא היו קורמים עור וגידים", היא אומרת, "הביטוי 'עשו היסטוריה' נכתב עליהם, ואי אפשר להבין אותה בלי לדעת מה הם הרגישו, עם אילו דילמות התמודדו ומה היה החזון שהניע אותם".

סטרוק מדגישה כי אף שמשרדה אינו מעורב בפן המעשי של הפרויקט, המנוהל באחריות משרד המורשת, ישנו קשר ישיר בין העדויות לעשייה הנוכחית בשטח, שאותה היא מגדירה כשלב השני של המפעל. "השלב הראשון קבע את העובדות בשטח מאפס למשהו קיים. אחרי כ־30 שנה שבהן דברים כמעט לא זזו, מגיע השלב השני שבו אנו זוכים להוביל מהלכים היסטוריים בכל רחבי ההתיישבות".

ההמשכיות הזאת, לדבריה, נשענת כולה על התשתית שהניח דור המייסדים. "בכל מהלך שאני זוכה להשלים, ברור לי שאני דורכת על העקבות שלהם ועומדת על קרקע שהם היו הראשונים ליישר. אולי אבנה עליה בניין פאר שהם היו רחוקים מלהגיע אליו, אך לא הייתי יכולה לעשות שום צעד לולי הם, שהניחו את המסד. לכן בכל אירוע או גזירת סרט, אני מקפידה להזכיר את הראשונים. חלק גדול מהם הגיעו מבית המדרש של הציונות הדתית ומבית גידולם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק קוק ובנו הרב צבי יהודה. משם הם ינקו את תחושת השליחות שקוראים לה, בשפתו של הרב דרוקמן, 'הנני'. כשמקשיבים להם, מבינים שמדובר בתורה גדולה שמולידה מעשים גדולים".