מדינת לבנון ניצבת שוב במוקד של ניסיונות הסדרה בין־לאומיים, בניסיון לעצב מחדש את משוואת הכוחות במזרח התיכון. אלא שמי שעוקב אחר הדינמיקה הפנימית של ארץ הארזים מבין שכל ניסיון לכפות מציאות חדשה מבחוץ חייב להילמד מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של המדינה המשוסעת, ובראש ובראשונה מניסיונות העבר של ישראל לייצר בה בריתות.
הניסיון המשמעותי ביותר של ישראל לעצב את המציאות הלבנונית התרחש במהלך מלחמת לבנון הראשונה. התקווה הגדולה נתלתה בנשיא הנבחר, בשיר ג'ומאייל, מנהיג נוצרי כריזמטי שראה בישראל שותפה אסטרטגית לסילוק ההשפעה הפלשתינית והסורית מארצו. אלא שתקוות אלו נגדעו באבחה אחת עם הירצחו של בשיר בספטמבר 1982, טרם הספיק להוביל מהלך מדיני רשמי.
בעקבות הרצח, ותחת צילו הכבד, נחתם ב־17 במאי 1983 הסכם שלום רשמי עם לבנון, הפעם תחת הנהגתו של אחיו, אמין ג'ומאייל. ההסכם קבע את סיום מצב המלחמה בין המדינות והכרה בריבונות הלבנונית, וכלל נספחים ביטחוניים שנועדו להבטיח שישראל לא תותקף משטח לבנון בתמורה לנסיגת צה"ל. המציאות, כפי שאנו יודעים, טפחה על פנינו: ההסכם עורר זעם סורי ומוסלמי עז, לבנון נכנעה ללחצים מדמשק, וההסכם בוטל פחות משנה לאחר מכן, מה שהותיר את ישראל לשקוע בבוץ הלבנוני ללא תמורה מדינית.
הסכם טאיף (1989), שנועד לשים קץ ל־15 שנות מלחמת אזרחים עקובה מדם, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למערבולת ההסכמים הלבנונית. ההסכם אומנם הצליח לעצור את שפיכות הדמים המיידית באמצעות חלוקה מחדש של עוגת השלטון – צמצום סמכויות הנשיא הנוצרי־מרוני לטובת ראש הממשלה הסוני והענקת ייצוג שוויוני (50:50) בפרלמנט – אך זרע את זרעי הפורענות של העשורים הבאים. תוצאתו ההרסנית ביותר הייתה ההחלטה על פירוק המיליציות מנשקן תוך החרגה דה־פקטו של חיזבאללה שהורשה לשמור על ארסנל הנשק שלו תחת האצטלה של התנגדות לישראל. בכך הסכם טאיף קיבע את חולשתה המבנית של לבנון והעניק הכשר חוקי למודל של "מדינה בתוך מדינה".
אולי יעניין אתכם
המדיניות האמריקנית מציגה פיצול אישיות אסטרטגי של ממש. מצד אחד, משרד החוץ האמריקני פעל במרץ לדחוף ולכנס את נציגי ממשלת לבנון ונציגי ישראל כדי לחתום על הסכם. ליבת המהלך הזה שאפתנית וכוללת הכרה הדדית בין לבנון לישראל, לצד הכרזה דרמטית כי כל הנשק בלבנון יהיה מעתה אך ורק בידי המדינה הריבונית. הדגש של משרד החוץ האמריקני היה ברור: פירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו, צעד שרק אחריו תשלים ישראל את נסיגת כוחותיה משטחי דרום לבנון.
אלא שבה בעת הסכים סגן נשיא ארצות הברית למהלך הפוך בתכלית: להכניס אל תוך מסגרת הסכם ז'נבה תביעה איראנית מובהקת: לשמר את חיזבאללה ככוח לגיטימי ולאתגר את ממשלת לבנון. על פי המתווה שהתקבל, תוקם ועדה בין־לאומית שתפקידה להביא לכפיית הפסקת אש ולנסיגה ישראלית. בכך מבטלים את ההכרה בממשלת לבנון, מכניסים את איראן כגורם משפיע במתרחש בלבנון ומכירים בחיזבאללה חמוש כגורם לבנוני לגיטימי.
אחת מהנחות היסוד של האמריקאים היא כי סיוע מאסיבי לצבא לבנון – הכולל תקציבים, אמצעי לחימה, הכשרה מקצועית ופיקוח – יאפשר לו לאכוף את הריבונות ולפרק את חיזבאללה מנשקו. אולם זהו חלום באספמיה. צבא לבנון בנוי על אותו מאזן עדתי עדין ושברירי שעליו בנויה המדינה כולה. שורותיו מלאות בחיילים וקצינים שיעים שרבים מהם רואים בחיזבאללה כוח התנגדות לגיטימי. הבעיה של צבא לבנון אינה מחסור בנשק או באימונים, אלא היעדר לגיטימציה פוליטית ורצון לאומי לצאת למלחמת חורמה נגד ארגון הטרור החזק במדינה. סיוע אמריקני יכול לשפר את יכולות השיטור של הצבא, אך הוא לא יעניק לו את עמוד השדרה הפוליטי הנדרש כדי לעמוד מול כוח האש של יורשי נסראללה.
כיום, השאלה שעומדת על הפרק היא האם דרישה בין־לאומית מעשית (ולא רק הצהרתית) לפירוק חיזבאללה מנשקו תצית מחדש את אש מלחמת האזרחים. חיזבאללה כבר הוכיח בעבר שכאשר נשקו או עצמאותו מאוימים, הוא אינו מהסס להפנות את קני הרובים כלפי פנים. גם בקרב הנוצרים והסונים גוברת התסיסה, ואם ירגישו גיבוי בין־לאומי אמיתי, ייתכן שגם הם לא ישבו בחיבוק ידיים. כללו של דבר: הסכם כפוי שלא ישנה את מאזן הכוחות הפיזי בשטח, ועלול להתברר לא כסוף הסכסוך הישראלי־לבנוני אלא כיריית הפתיחה למלחמת האזרחים הלבנונית השנייה.
סינדרום מערבולת ההסכמים, שבו שוקעת לבנון פעם אחר פעם, מעורר שאלות קשות ונוקבות על ערכו האמיתי של המסמך שנחתם בוושינגטון. האם ניסיון האכיפה שלו לא יוביל במקום לשלום למלחמת אזרחים נוספת בלבנון? המכשול הגדול והעמוק ביותר שניצב בפני ייצוב המצב הפנים־לבנוני היה ונותר המבנה העדתי השברירי של המדינה, אשר מונע כל הסכמה לאומית רחבה ומקדש נאמנויות מגזריות על פני ריבונות. השאלה שרק מגידי עתידות יודעים לענות עליה היא אם החלשתו של חיזבאללה ונטרול שיטתי של יכולותיו הצבאיות יסמנו את קו השבר שיאפשר סוף סוף התקדמות היסטורית לעבר מדינה מתפקדת, או שמא הריק שייווצר ישאב את ארץ הארזים שוב אל תוך הכאוס.
הכותב הוא תת־אלוף במילואים, לשעבר מפקד 8200
