הסיסמה הידועה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" מבטאת יסוד עמוק ברוח היהודית. היא קיבלה השראה מדברי מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "ואנחנו, כדרכנו שלא להתיירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאיטנו את הדרך הזה אשר החילונו מימות עולם שלנו לסלול אותו" (אורות התחיה, ד). שנים רבות הלכנו עם המוטו הזה מול הנצרות והמערב: איננו מפחדים מתהליכים, איננו נבהלים מהזמן, ויש לנו סבלנות היסטורית – ולכן גם ננצח. המערב הוא תרבות של "עכשוויזם": מזון מהיר, טכנולוגיה מהירה, הישגים מהירים. התרבות הזאת מתחילה בעשו, שמוכן למכור את עתידו תמורת נזיד עדשים "עכשיו", ונמשכת באמונה הנוצרית שהמשיח שלה כבר הגיע, כדי שלא יהיה צורך להמתין עוד, כמו ביהדות.
ואולם מבלי משים התחלף האויב שלנו, וכיום ניצב מולנו אויב אסלאמיסטי שאף הוא איננו מפחד מדרך ארוכה. אי הבנה של האתגר החדש עלולה להיות עבורנו סכנה קיומית. כדי להבין זאת צריך להכיר את אויבינו, במיוחד את האחים המוסלמים (כחמאס), ואת איראן השיעית ושלוחותיה (כחיזבאללה). בשנת 2015 אמר עלי ח'אמנאי יימח שמו כי ישראל לא תתקיים בעוד 25 שנה, ומאז הוצב בטהרן שעון סמלי שסופר לאחור עד 2040. הנקודה המכרעת איננה רק האיום עצמו, אלא עצם צורת החשיבה: יעד אידאולוגי ארוך טווח, בן דור שלם, שמי שמכריז עליו אינו מצפה בהכרח לראותו בעיניו. זו איננה תודעה מערבית של קדנציה אחת, סבב בחירות או רווח מיידי; זו תודעה של מאבק דתי־היסטורי ממושך, סבלני, כמעט משיחי.
סבלנות זו מושרשת בשני מושגי מפתח של אמונת האסלאם הראשון הוא 'סַבְּר' – לא רק סבלנות במובן הרך, אלא לפי המסורת האסלאמית עמידה ממושכת, חוסן, כושר לשאת קושי ולא להישבר, לא להיבהל מדרך ארוכה. המושג השני שייך לעולם השיעי: 'אִנְתִזָאר' – ציפייה והמתנה להופעתו המחודשת של האימאם הנעלם, ה'מהדי' – המשיח של השיעים. לפי האמונה הזאת, האימאם ה־12, שנעלם בסוף המאה התשיעית, עתיד לשוב באחרית הימים. כשחברה חיה עם סַבְּר ועם אִנְתִזָאר, היא מסוגלת לספוג כישלונות וקורבנות, לחטוף מכות, ובכל זאת להמשיך. ישראל והמערב מתקשים להבין זאת. אנחנו שואלים: איך ייתכן שהאיראנים ושלוחיהם סופגים מכות מוות ועודם ממשיכים? אלא שזו בדיוק הנקודה – האסלאמיזם איננו עכשוויסטי, הוא חושב במונחי דורות. האיראנים רואים את עמידתם האיתנה במלחמה כניצחון דתי וכהוכחה משמיים לצדקת דרכם, כפי שכתוב בקוראן: "הו אלה אשר האמינו, היעזרו בסבלנות ובתפילה, אכן אללה עם הסבלניים" (סורת אל בקרה, 153).
עם ישראל חזר לארצו מכוח דבקותו בעיקר האמונה שניסח הרמב"ם: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו״, ובגרסתו הציונית: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים". ה'אני מאמין' של הרמב"ם ו'התקווה' חולקות רעיון משותף: היכולת לצפות, להמתין, לשאת היסטוריה קשה, למודת סבל – באורך רוח. כדי לשרוד בארצו, כדי לבנותה ולהכריע את אויביו, עם ישראל חייב להחזיק היום באותה תכונה דתית של סבלנות ואמונה. בספרי 'על שפת הברית', היוצא לאור בימים אלה, אני מרחיב על הכשל המובנה בשיתוף הפעולה שלנו עם אמריקה של טראמפ, בגלל העיוורון ה'עכשוויסטי' שזלג לתפיסתה האסטרטגית.
אולי יעניין אתכם
נודה על האמת, גם אנחנו מערביים במידה לא קטנה, וגם בנו דבק העכשוויזם המערבי בגרסאותיו שונות, ומכל צדדי הקשת האידאולוגית: "שלום עכשיו" – כלומר נכונות לדמיין שהסכם מדיני מסוכן הוא שלום, רק כדי להשיג שקט רגעי – עכשיו. גם "משיח עכשיו" עלול להיות ויתור על תכונת הציפייה לישועה, במיוחד כשאמונה זו מבטאת חוסר סבלנות כלפי תהליכי תיקון רוחניים ורצון לדלג על הדרך. "חטופים עכשיו" הייתה סיסמה שוויתרה על הכרעה וניצחון, ומנגד: "ניצחון מוחלט עכשיו". ההכרזות הללו אינן רק טעות; הן יוצרות ייאוש, שחיקה ואובדן אמון. כשמוכרים לציבור תמונת ניצחון אינסטנט מדומיינת, ואז המציאות דופקת בדלת, החברה נחלשת. לכן האמת המורכבת, פקוחת העיניים – עדיפה!
חובת הזהירות המוטלת על רבנים, מנהיגי ציבור ומנהיגי המדינה גדולה מאוד. אסור להשלות את הציבור בדיבורי 'עכשיו' דמיוניים. אסור למכור שקט מדומה וניצחון אשלייתי. צריך לדבר אמת: על תהליכים, על שלבים, על התקדמות ונסיגה, על המחירים, ועל מאמץ מצטבר שיביא לשינוי עתידי. צריך לתת אמון בעם ישראל – שיש בו בינה, בגרות וסבלנות. עם הנצח חייב לדבר בשפה של דרך ארוכה. שפת אמת כזאת מחזקת אותנו; שפת אשליה עכשוויסטית מחלישה ומייאשת, בין כשהיא מתארת ניצחון מדומיין, ובין כשהיא מתארת שלום או שקט מדומיין.
לבסוף יצוין שיש הבדל עצום בין האמונה הסבלנית שלנו לזו של אויבינו. הסבלנות האסלאמיסטית כרוכה באהדת המוות ובשלילה של ערך החיים בעולם הזה. בשנות ה־80 שלח חומייני כ־40 אלף נערים להתפוצץ בשדות המוקשים כדי לנצח את עיראק. אנחנו גם אוהבים את החיים וגם יודעים את סוד האמונה והתקווה הסבלנית. אם נדע להחזיק יחד את שני היסודות – גם אורך רוח וגם אהבת חיים, גם סבלנות היסטורית וגם אחריות להווה – נהיה חזקים מן המערב שאין לו דרך ארוכה, וחזקים מן האסלאמיזם שיש לו דרך ארוכה אך אין בו אהבת חיים. זהו הדי־אן־איי היהודי: לא לוותר על העתיד, אבל גם לא לוותר על ההווה; לא להיבהל מן הדרך הארוכה, אבל גם לא לבגוד בחיים בשם העתיד. ובכוח השילוב הזה, בעזרת השם, ננצח.
הכותב הוא ראש ישיבת אורות שאול בתל אביב
