תם זמן ההתנתקות, הגיע זמן ההתחברות

לפני 21 שנה הייתי ילדה בכיתה ג'. ההתנתקות הייתה בשבילי לא אירוע היסטורי – אלא זיכרון ילדות. אמא שלי הייתה ממנהלות מערך "פנים אל פנים". לפחות שלוש פעמים בשבוע עלינו, אני ואחיי, על הסעות שיצאו למרכז הארץ. עברנו מבית לבית, דיברנו עם אנשים, ניסינו לפתוח לבבות. הסברנו שאם עם ישראל ייצא מחבל עזה – הביטחון, שגם כך נפגע מאז אוסלו, ייפגע עוד יותר.

אבל למרות כל המאמצים- הגירוש יצא לפועל.

שלושה שבועות לפני החורבן עברנו לגוש קטיף כדי להיות עם אחינו. אני זוכרת את הרגע שבו החיילים נכנסו לנווה דקלים. התושבים יצאו לדבר איתם, ואני, ילדה קטנה, פשוט נפלתי על הרצפה מרוב בכי. לא הצלחתי לקום.

אחר כך חזרנו לעלי. עליתי לכיתה ד'. הטראומה הייתה עצומה. במשך שנה שלמה הבית שלנו היה בעשייה. לא הייתה ארוחת צהריים חמה, לא היה אפילו שולחן סלון. מגזר שלם יצא מגדרו – להסביר, לזעוק, להתפלל, לחבר את עם ישראל – ובכל זאת הגזירה נגזרה.

אולי יעניין אתכם

עוד בהתיישבות העיניים של יהודה ושומרון: חמ"ל JSR יוצא למלחמה בפייק ניוז

עוד בהתיישבות חוואים יצוידו במצלמות גוף: "לראות בעיניים מה באמת קורה"

שלושה מהדודים שלי, שגרו בגוש קטיף, איבדו את פרנסתם. במשך שנים כמעט שלא חשבתי על גוש קטיף ולא על חבל עזה.

לתת מקום לגעגוע

עברו השנים. בגיל 21 אייל ואני התחתנו וקבענו את ביתנו בעלי. בכל לידה היה בינינו אותו דיאלוג. "איילי, אני רוצה לעבור דירה" הייתי אומרת. "אבל לאן?" הוא השיב ולא הייתה לי תשובה. לא לצפון. לא למרכז. לא לדרום. אף אחד מהמקומות הללו לא היה המקום שרציתי לעבור אליו.

ואז הגיעה שנת תשפ"ד, והאסון בשמחת תורה.

כחודש לאחר תחילת המלחמה אייל חזר מהכנס של תנועת נחלה בבנייני האומה, שם הוקמו גרעיני ההתיישבות. הוא שאל אותי: "רעות, מה את אומרת לגור בחבל עזה?" עניתי בלי להסס: "כן!". באותו רגע משהו שהיה רדום בי שנים התעורר. זה המקום שבו אני רוצה לגור. בשנה שלאחר מכן עברנו לעוטף עזה- הכי קרוב שאפשר לעזה שלנו.

תנועת נחלה, שפועלת ללא לאות למען חידוש ההתיישבות, הייתה עבורנו בית. פתאום הייתה דרך לתת מקום לגעגוע, לאמונה ולרצון לפעול. אייל הצטרף למזכירות שחיפשה אתר זמני למשפחות שמוכנות לגור בקרוואנים שיוכלו, בבוא היום, להיכנס לחבל עזה. במקביל התגבשו כעשרים משפחות מכל רחבי הארץ.

אחרי אינספור תשובות שליליות, ראש מועצת מרחבים פתח בפנינו את הדלת. ביישוב שבי דרום, סמוך למפוני כפר דרום, נמצא המקום שבו יקום האתר הזמני.

הדרך לעשות היסטוריה

הדרך הייתה רצופה קשיים. חודש לפני המעבר עדיין אמרו שהטרקטור "עוד מעט" יעלה לשטח. בפועל הוא עלה רק ביום שישי, יומיים לפני שהמשפחות נכנסו. אנחנו עברנו עוד לפני שהגיעו הקרוואנים. כל הרהיטים שלנו עמדו יממה שלמה תחת כיפת השמיים.

בז' באלול תשפ"ה עלו שבע משפחות לאתר הזמני בשבי דרום. שבע משפחות שהחזיקו מעמד בתוך ים של חוסר ודאות. הקרוואנים הגיעו לפני שהתשתיות היו מוכנות. בעזרת משפחות מדהימות שרדנו שבועות בלי חשמל, בלי מים ובלי ביוב. בשבת הראשונה שבה סוף סוף היה חשמל נשארתי בבית עם חמשת ילדינו, בזמן שאייל היה במילואים- בתוך עזה. יש בזה סמליות שאי אפשר להתעלם ממנה.

כבר שנה שלמה שגרעין חלוצי עזה ותנועת נחלה נפגשים מדי שבוע. עובדים, מתכננים, מארחים, מסיירים, מקיימים כנסים, שיחות ופעילויות – וכל הזמן מתקדמים. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים בתוך ההיסטוריה, ורואים אותה נכתבת מול העיניים. ובעיקר – מודים על הזכות להיות חלק ממנה.

בעוד כשבועיים, בה' באב, תתקיים צעדת המונים. היא לא רק צעדה. היא אמירה וקריאה. תם זמן ההתנתקות, הגיע זמן ההתחברות. אנחנו מאמינים שעם ישראל מוכן לכך.

כל אדם שיגיע יהיה שותף לעשייה שמקדמת את ההיסטוריה. אנחנו נמצאים כאן, באתר הזמני של חלוצי עזה, בשם כל מי שמאמין בעתיד הזה. כל הודעה, כל ביקור, כל תפילה, כל שותפות – מחזקת אותנו.

אנחנו מזמינים אתכם לבוא ולהיות חלק. כי רק ביחד נוכל לשנות את המציאות ולהוביל להתיישבות יהודית בכל חבל עזה.