הרב יצחק שפירא אוחז בידו סוודר צמר חום עבה, ישן ומהוה, שקצותיו כבר התחילו להיפרם. הטמפרטורות בחוץ מלמדות על קיץ, אבל נראה שהסוודר הזה בשבילו הוא הרבה יותר מבגד מחמם. הרב פחות אוהב להתראיין, אבל כשאני מבקשת סיפורים על אימו ז"ל, הרבנית רבקה שפירא, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 91, הוא ממולל שוב את הסוודר בידו ומבקש לספר.
"למדתי אז ב'שבי חברון', ובשבתות החופשיות נסעתי מחברון לעפרה ובחזרה. הייתי צריך סוודר ולא היה לי, הגיע החורף ואמא רצתה שאקנה סוודר. הגעתי אז הביתה רק שבת אחת בחודש. אמרתי לה: אמא, אין לי זמן לקנות סוודר, מה לעשות. יום שישי אחד הגעתי הביתה, היא מדדה אותי והתחילה לסרוג מהר סוודר. במוצאי השבת היא ישבה כל הלילה והמשיכה לסרוג, אבל לא הספיקה לסיים. הייתי צריך כבר לנסוע לישיבה, וגם היא רצתה שלא אפסיד את הישיבה, אז היא נסעה איתי לירושלים ובדרך המשיכה לסרוג. ירדנו מהאוטובוס אבל היא עדיין לא סיימה לסרוג. היא נכנסה לדודה שלי, ויחד הן ישבו עד שסיימו את הסוודר. לקחתי אותו איתי לישיבה והשארתי אותו אצלי, לבשתי אותו במשך שנים. מאז אני לא יכול להיפרד ממנו".
כשלושים שנה חלפו מאז שקיבל את הסוודר מידיה העמלות והאוהבות של אימו, וכעת, כשהוא יושב עליה שבעה בביתה הוותיק ביישוב עפרה, הוא נאחז בו ובכל אהבת האם ואהבת התורה שטמונים בין קפליו.
יריעות ניילון במקום חלונות
אולי יעניין אתכם
עוד מאת חגית רוזנבאום
זיני, שכחת מה קרה בחוות גלעד?
עוד מאת חגית רוזנבאום
אין מה לראות כאן: השידור הציבורי הפך לתאגיד השידור השמאלני
עוד בהתיישבות
יריחו תחילה: 33 לאחר אוסלו, מדינת ישראל הופכת את הגלגל
עוד בהתיישבות
בעקבות פניית 'חוננו': כתב אישום נגד אריק אשרמן
בנושא 1212b
בחירות 26: מי עבר, מי נשאר, ומי הולך לבד נגד הסיכויים
בנושא 1212b
בשמאל נלחמים על הראש, בימין נאבקים לשרוד
עם הסתלקותה של הרבנית רבקה שפירא ז"ל, רעייתו של הרב משה שפירא, ביום ראשון, הסתיים פרק בחיי המשפחה ואולי גם של המגזר כולו. המהפכה החסידית־לאומית יצאה במידה רבה מהבית שבנו יחד, מהילדים שחינכו, ומהדורות שהמשיכו את הדרך. הרבנית רבקה הקימה את מדרשת 'שובה' בעפרה בזמן שלא היו כמעט מדרשות לנשים, למעט מכון אורה שבו עבדה קודם לכן. 'שובה' העמידה מאות ואלפי בוגרות, שעד היום טבועה השפעתם התורנית והרוחנית של בני הזוג שפירא על חייהן ועל המשפחות שהקימו.
לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, שישה בנים ובת. הבן הבכור אברהם חלה ונפטר בגיל צעיר. ייבדלו לחיים, חלק מהבנים האחרים מהווים כיום מגדלור שממשיך את המהפכה התורנית־חינוכית שהחלו הוריהם. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, סולל כבר עשרות שנים דרך חסידית־לאומית בישיבה שהקים, אשר כבר יצרה אדוות רחבות בדמות ישיבות, מדרשות וקהילות שיונקות מהדרך הזאת. הרב יצחק (איציק) שפירא עומד בראש ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, ומתווה גם הוא דרך חסידית בעבודת ה' והשקפות עצמאיות בסוגיות ציבוריות. הבן מתניה שפירא היה דמות בולטת במשך שנים במועצת יש"ע, ופעיל בקידום ההתיישבות ביהודה ושומרון.
לפני כל מפעלותיה החינוכיים של הרבנית, נמצאת המשפחה. הנכדים מראים לי תמונה משפחתית ענקית מלפני שנה, בחגיגת יום הולדת 90 לסבתא. "יש פה יותר מ־200 צאצאים", מספר לי הנכד אברהם. אבל הנכדים, וגם הנינים, ואפילו החימשים שזכתה להם, פגשו אותה לא רק ביום הולדת עגול. "היא הייתה תמיד זמינה לכל בני המשפחה", מספרת כלתה, "כשנכד היה עובר ודופק אצלה, לא משנה באיזו שעה, גם אם הייתה עייפה, היא קיבלה את פניו. בליל שבת הייתה מברכת את כולם. היא הייתה ממש ראש השבט".
רבקה נולדה במחנה ישראל, ליד עפולה. הניסיון להקים במקום קיבוץ חרדי לא צלח, וכשהייתה בת שנתיים עזבה משפחתה את המקום, אבל החלוציות שלתוכה נולדה לא עזבה אותה עד יומה האחרון. לאחר נישואיה לרב משה, כשגרו בירושלים, ביקשו לעבור להתנחלות הראשונה שקמה אז – קריית ארבע. מחלתו ופטירתו של הבן אברהם עיכבו את המעבר, אבל זמן קצר אחר כך הגיעו לביתם פנחס ולרשטיין, יהודה עציון ועירא רפפורט והציעו להם לעבור ליישוב עפרה, נקודה חדשה בבנימין שהייתה אז בחיתוליה. "שאלו אותם: אתם רוצים לעבור? הם אמרו: כן. שאלו אותם: מתי תוכלו לעבור? הם ענו: עכשיו".
כך התנחלה משפחת שפירא הצעירה בעפרה, בבית שהיו בו יריעות ניילון במקום חלונות. הם גם היו המשפחה הגדולה והמבוגרת ביותר ביישוב הקטן, עם חמישה ילדים ועוד אחד בדרך. במהלך השנים התגייסו הרב משה ורבקה שפירא לכל משימה ארצישראלית: הם עברו לגבעת אסף כשהונפה עליה חרב הפינוי, גרו ליד הבן מתניה בעמונה טרם הריסת היישוב, הספיקו לעבור גם בימית, וחנו ביישוב שא־נור לפני הגירוש, לצד בן ונכד שהתגוררו במקום. עד יומם האחרון התגוררו בני הזוג בעפרה, כשרבים מילדיהם ונכדיהם ממשיכים את הרוח החלוצית בגבעות יהודה ושומרון.
ספרים מלאים בהערות של סבתא
גם בשנות הזקנה שלה לא החמיצה סבתא רבקה אף הזדמנות, והגיעה לכל אירוע משפחתי בלי להתחשב בשאלה לאיזה ג'בל בשומרון נדרשה להיטלטל לשם כך. בחודש האחרון לחייה עוד הספיקה לחתן שלושה צאצאים ולא החמיצה אף חתונה בחווה. אדרבה, היא ספגה מכך הנאה מרובה, ובתקופה האחרונה, עם פריחת מפעל החוות, ביקשה מצאצאיה להכין לה מפה עדכנית שעליה מסומנות כל נקודות ההתיישבות החדשות. הרב יהושע מציג לי את המפה העשירה בסימונים שהוכנה לה, ומספר: "כל פעם היא הייתה יושבת ושואלת ולומדת עוד קצת ועוד קצת, מה המקום הזה, ואיפה זה נמצא, ומה יש שם. זו הייתה הנחת שלה".
אבל רגעי הנחת הלא פחות מופלאים שלה היו מול הספרים. "את רואה את הארון הזה?" מצביעים הבנים והכלות על ארון הספרים הענקי שנמצא בסלון, "את הכול היא למדה, כל מה שיש פה". אני מתקשה להאמין, והרב יהושע קם מכיסאו, מוציא ספר מדרש ומראה לי את סימניות הנייר הממלאות אותו – כולן משל אימו. ואם לא די בזה, הוא פותח ומראה לי את ההערות שכתבה בכתב ידה, את הסימונים, "ככה זה בכל הספרים פה. מדרש רבה, תנא דבי אליהו, זוהר, מהר"ל. אין תנחומא בלי הערות שלה".
הרב מתאר את אהבת הלימוד שבערה בה, לא מטעמים פמיניסטיים כאלה ואחרים, אלא מתוך עמקות וסקרנות שפיעמו בה כל השנים. "היא לא הייתה למדנית, אלא עמוקה, סקרנית, דולה וצוללת עמוק ומוצאת". אחת החוויות האהובות עליה הייתה ללמוד עם בניה, גם כשהפכו כבר לראשי ישיבות. "גם ביום שני האחרון לפני שנפטרה, למדתי איתה, וראיתי שהיא עייפה ונרדמת", מספר הרב יהושע, "אמרתי לה: תנוחי. היא אמרה: לא, אני רוצה ללמוד תורה". בפעם אחרת הם למדו בצוותא, והרב יהושע הפנה לפירוש של אור החיים הקדוש באותו עניין. "היא אמרה: אני רוצה לראות את זה בפנים, תביא. הבאנו את הספר, הכול היה מלא דברים שהיא סימנה בצד. היא אמרה לי: הייתי פה פעם… את יודעת בכמה ספרים היא הייתה פעם?". יחד עם זה, הייתה לה ענווה מופלגת: "היא דיברה עם איציק (בנה, הרב איציק שפירא – ח"ר) כתלמיד בפני רבו כשהיו לומדים ביחד. היא למדה כל הזמן".
החיבור הפשוט והטבעי שלה לתורה הביא אותה להקים את מדרשת 'שובה' שבע שנים לאחר שהשתקעו בעפרה. "אז לא היה דבר כזה שבנות לומדות תורה שנה שלמה רק כדי להיות דבוקות בתורה, ולא בשביל תואר או מלגה. זו הייתה פריצת דרך, ללמוד שנה כדי להידבק באור התורה". במהלך השנים היא לימדה מאות ואלפי נשים, "והכול עם אפס פמיניזם", מדגיש הרב יהושע. "פשוט לא היה לה את זה. כשהייתה שומעת על הפמיניזם שמשתולל בדור הייתה אומרת לי: אתה אל תענה, יגידו שזה בגלל שאתה גבר. אני כבר אענה להן".
פן ייחודי נוסף במדרשה היה שימת דגש על לימוד זוגיות בשפה תורנית, אבל לא כדיונים תאורטיים אלא כתורת חיים שהכשירה את הבנות להקים את בתיהן בפועל. היא הייתה מתבטאת בחריפות כשהרגישה שהבנות מדברות את עצמן לדעת בנושאים אלה, בלי כוונות רציניות למעשה.
החריפות שניחנה בה, והשתלבה בדרכה החינוכית, באה לידי ביטוי גם ביכולת הרגשה דקה לנפשן של הבנות. כלתה מספרת על מקרה קיצון שבו עמדה לרבנית רבקה יכולת ההבנה האנושית שלה עד כדי הצלת נפשות: "היינו פה בבית באירוסין שלנו, עם ההורים משני הצדדים. בדיוק אז התקשרה מדריכה ממכון אורה, שם היא עבדה אז, ואמרה שיש תלמידה מאוד סוערת שעלתה על הגג ומאיימת להתאבד. הרבנית לא נבהלה. תוך כדי מעמד האירוסין, היא אחזה בשפופרת ודיברה עם אותה בחורה באמצעות המדריכה, ריככה אותה והורידה ממנה את הקליפות, עד שזו ירדה למטה. היו לה חושים נכונים, הקשבה והכלה אין־סופית. היא שמרה אצלה בדיסקרטיות מוחלטת המון סודות של תלמידות ששוחחו איתה".
את מאה אחוז המסירות שהעניקה לבנות בשעות המדרשה, העניקה לילדיה בשעות הבית, שם חיכתה להם תמיד בצהריים. כשאני מבקשת טיפ ממי שהוריהם זכו להצלחה חינוכית כה נדירה, מצטטים הילדים את אביהם, הרב משה, שאמר: "95 אחוזים סייעתא דשמיא וחמישה אחוזים תפילות". כשאני מתעקשת בכל זאת על משהו שבידי בשר ודם, מגדיר הרב יהושע: "בשלוש מילים: להט בלי לחץ. כל אחד מהם בדרכו היו לוהטים מאוד, אבל לא היו בלחץ. בכלל, הייתה אצלם המון צעירות ורעננות. לפני שנה הנכדות קנו לסבתא רבקה שעון ליום הולדת 90 וכתבו: לסבתא בת 16 עם 74 שנות ניסיון. וזה באמת היה ככה, לא כל אחד מסוגל במשך 74 שנים להיות בן 16".
"שיאריכו ימיך, שיהיה לך טוב"
פרק מיוחד מאוד בחייה של משפחת שפירא, שיש בו גם השראה לרבים, הוא נושא כיבוד ההורים. במשך 15 שנים, בעקבות האירוע המוחי הקשה שתקף את האב הרב משה, טיפלו ילדיו בו ובאימם במסירות נדירה. על אף עיסוקיהם ותפקידיהם הרבים, התורנות התובענית שכללה נוכחות בכל ימות החול וגם בשבתות, התקיימה על ידם בשמחה, בהשתתפות נכדים ובני משפחה נוספים שנרתמו לסייע ולשהות עם סבא וסבתא בכל עת.
הרב איציק שפירא, שאף צלל לנושא בפן התורני בספר שהוציא בנושא כיבוד הורים, מספר על המסר שקיבלו מההורים. "כשאבא עבר את האירוע לפני 21 שנה, אמא טיפלה בו כמה שנים, אבל היה שלב שהיא לא יכלה לעמוד בזה פיזית. היא קראה לכולנו, ישבנו סביבה בסלון והיא אמרה: בדקתי בהלכה וראיתי שאחריות הטיפול באבא היא עליכם ולא עליי. והמשפט השני שאמרה: אם אתם רוצים שיאריכו ימיי וימיו, אתם מטפלים בו ולא אף אחד אחר". מאז השיחה ההיא, כאמור, טיפלו כל האחים בהורים, עד השבוע, כשסיימו את חובתם בקבורת האם.
אבל אם למישהו הדברים נשמעים כחובה מעיקה, הרי שהרב איציק מבהיר את ההפך: "להיות עם ההורים ולטפל בהם היה גן עדן עלי אדמות. גם בשלבים שהיו סיעודיים, זה היה פשוט תענוג – מאור הפנים שלהם, התודה, פשוט כיף. לא הייתה שום דרישה ושום ביקורת כשבאת אליהם, רק שמחה. אתה עושה כי כיף לך לעשות. את השכר על כיבוד ההורים קיבלנו מהם בעולם הזה".
בעניין זה התחדש לרב איציק חידוש נפלא בכיבוד הורים, שדווקא אימו חידשה לו בעין הטובה שלה. "כשעסקתי בסוגיה של כיבוד הורים, למדתי 'בני יששכר' שאומר שבעשיית המצווה הזאת צריך להתכוון לשם השכר הכתוב בה: 'למען יאריכון ימיך'. התפלאתי, איפה מצאנו שעושים מצווה עם כוונה לשכר המובטח? בשביל אינטרס? היה לי קשה לעכל את זה, והחלטתי לעשות 'טסט' על אמא. בפעם הבאה שהיא ביקשה ממני שאביא לה משהו, אמרתי לה: אמא, אני עושה את זה כדי שיאריכון ימיי ויהיה לי טוב", הוא מחייך ומספר: "אמא פשוט נדלקה: כן! שיאריכו ימיך, שיהיה לך טוב! הייתי בהלם מהתגובה הזאת, לקח לי זמן לעכל, ואז הבנתי: אם אתה לא מאמין שככה ההורים רוצים שיהיה לך טוב, אם אתה חושב שהם ייעלבו כי אתה עושה את זה למען עצמך כביכול – זה אומר שאתה מזלזל בהם. אדרבה, זה באמת מה שהם רוצים בשבילך. הם רוצים את הטוב בשבילך יותר מכוס התה שתביא להם. חזרתי על הרעיון הזה כמה פעמים בפניה, והיא מאוד שמחה בזה".
לתגובות: