בגבול הארוך ביותר: חוות חקלאיות ועיבוי היישובים היהודים

אין ספק כי אירועי שבעה באוקטובר שינו כמעט לחלוטין את הדרך שבה מדינת ישראל מנתחת את מרחבי קו התפר שלה. התקפת הפתע בדרום המחישה את מצבם של הגבולות הארוכים של המדינה – המזרחיים והמערביים כאחד – והבהירה כי המצב בהם דורש שינוי יסודי, כדי למנוע מהיישובים הללו להישאר מבודדים ופגיעים.

רצועת הגבול המדוברת משתרעת על פני מרחב עצום: החל ממבוא חמה שבדרום רמת הגולן, דרך הבקעה והערבה ועד אילת בגבול המזרחי, ומשם חזרה מאילת ועד פאתי עזה במערב. בכל המרחב הזה קיימת אומנם התיישבות, אך היישובים מרוחקים מאוד זה מזה והאוכלוסייה בהם דלילה יחסית. קווי הגבול הללו סובלים כיום ממחסור נרחב, הן בהיבט של הנוכחות הצבאית והן בהיבט של המענה האזרחי והקהילתי בשטח.

בימים אלה מובילים משרד ההתיישבות והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית מהלך אסטרטגי לאורך הגבולות הללו, במטרה להכפיל את קצב הצמיחה הדמוגרפית ולחצות את רף 100 אלף התושבים. כיום ישנם כ־43 אלף תושבים במרחב הכפרי. החטיבה מתרגמת כעת את החלטת הקבינט לפעילות מהירה בשטח, עם תקציב מאושר של 80 מיליון שקלים. תקציב זה מופנה לפיתוח תשתיות, שיפוץ מבנים, חיזוק חמש חוות אחיזה והקמת 11 מתחמי מגורי ביניים לקליטה מיידית. במקביל, מערך הביצוע של החטיבה מלווה 27 מוקדים של משימה לאומית, מהם כפרי סטודנטים וגרעיני נח"ל, בחמש הרשויות המקומיות השותפות למהלך.

את מימוש התוכניות הללו בשטח מוביל ראש החטיבה להתיישבות ישי מרלינג. בשיחה עם 'בשבע' הוא מסביר כי הבסיס לשינוי המצב לאורך קווי הגבול נשען על שילוב הדוק בין התיישבות לביטחון. "המטרה שלנו היא להביא לאזורים הללו אוכלוסייה צעירה שתוכל, בין השאר, גם להחזיק נשק ולחזק את כיתות הכוננות ביישובים", אומר מרלינג, "הנוכחות הזאת לא מחליפה את הצבא, אלא מעניקה לו גיבוי אזרחי חיוני. אנחנו פועלים להבאת מכינות, ישיבות הסדר, מדרשות, גרעיני נח"ל ומתיישבים חדשים. המהלך הזה נועד ליצור רצף הדוק יותר שיצמצם את המרחקים בין היישובים, ובה בעת להגדיל את האוכלוסייה ולפתח את כל התוספות הנדרשות לחיים אזרחיים – תעסוקה, מסחר, תרבות ותחבורה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

הצורך ברצף התיישבותי כזה מתקשר באופן ישיר גם לניסיונות ההברחה הרבים לאורך הגבול המזרחי, שעולים לכותרות לעיתים קרובות. מרלינג משוכנע כי עיבוי השטח באזרחים הוא המפתח לשינוי המצב הביטחוני. "אין ספק שנוכחות אזרחית, חקלאית וביטחונית משנה לחלוטין את פני המרחב, והיא אמורה למנוע את הדברים האלה. כשיש רצף טריטוריאלי משמעותי של נוכחות אנושית בשטח, היכולת של המדינה לשלוט במרחב גדלה באופן דרמטי".

מכיוון שהקמת יישובים חדשים מאפס היא פרוצדורה ממושכת שנמשכת שנים, התוכנית הנוכחית מתמקדת בעיבוי וחיזוק של נקודות קיימות, לצד מימוש תוכניות בנייה שכבר אושרו בעבר בערבה ובבקעת הירדן. ואולם לצד עיבוי היישובים, במשרד ההתיישבות והחטיבה מציגים בשורה של ממש דווקא במוצבים צבאיים נטושים ששכנו בעבר בדיוק על הגבול. "יש לנו בשורה מדהימה בעיניי, והיא מוצבי קו המים בגאון הירדן. מדובר במוצבים שבתקופה שלפני הסכם השלום עם ירדן שלטו על כל החלק הנמוך, במקום שהגבול עובר בו ממש. היום, בהובלת פיקוד מרכז, נכנסו לשם חמש חוות אחיזה שנמצאות בדיוק על קו המים ומחזיקות את השטח".

כדי להניע את כל הפרויקטים הללו בשטח, נשענים במשרד ההתיישבות וה

חטיבה להתיישבות על כוחות צעירים ומשימתיים, שהם חלק בלתי נפרד מגרעין התוכנית הלאומית. "הרעיון הוא להביא פרויקטים מחוללי שינוי שישפיעו על האזור כולו", מחדד מרלינג, "מדובר על מערך רחב שכולל מכינות, שנות שירות, קומונות, כפרי סטודנטים וגרעינים משימתיים. זה לא פרויקט בנייה רגיל, אלא מהלך כולל שנועד לשנות את המציאות במרחב, והקבוצות הצעירות הללו הן המנוע שמפיח חיים חדשים בהתיישבות הזאת".

מה באשר ללוחות הזמנים וקצב התקדמות התוכנית בשטח?

"התחלנו לעבוד, ודברים כבר זזים", אומר מרלינג, "חשוב לי מאוד לציין את ההובלה המורגשת של שרת ההתיישבות, אורית סטרוק, יחד עם צוות המשרד שלה. הם היוזמים והמובילים של המהלך הזה, ואנחנו גוף הביצוע בשטח. המשרד כבר הביא לאישור את החלטת הפיילוט על סך 80 מיליון שקלים, ואנחנו נמצאים כעת בעיצומם של הביצוע והתכנון. הפיילוט כבר הוכיח שהמודל הזה עובד בשטח".

עם זאת, כדי לחולל את התפנית הדמוגרפית האמיתית לאורך קווי הגבול, הפיילוט הנוכחי הוא רק שלב ראשון בדרך לתוכנית ענק תקציבית שנרקמת בימים אלו מאחורי הקלעים. "בשביל לחולל את השינוי הגדול והמשמעותי, צריך את החלטת הממשלה הרחבה. במשרד ההתיישבות עובדים כיום קשה מאוד, יחד עם משרד ראש הממשלה ואיתנו, כדי לקדם החלטה על תקציב של מיליארד שקלים בשנה למשך שלוש שנים, כלומר שלושה מיליארד שקלים בסך הכול. מדובר בפרויקט בקנה מידה אחר, שאמור להביא את מחוללי הצמיחה האמיתיים לשטח. ברגע שמחוללי הצמיחה האלה יהיו די חזקים, הם ייצרו תנופה עצמאית שתביא איתה אנשים, תרבות וחוזקות שונות. התפקיד שלנו הוא להעניק להם את העוגנים ואת הכלים כדי שהם יוכלו לפתח ולקדם את המרחב הזה".

המלחמה יצרה תחושת שליחות

מרלינג (37), נשוי לדקלה ואב לארבעה, גדל באלעזר ומתגורר כיום באפרת. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בחטיבת הנח"ל, ובמהלך השנים השתתף כלוחם מילואים במבצעים 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. גם כיום, במקביל לניהול מערך ההתיישבות, הוא ממשיך לשרת כלוחם פעיל במילואים. לתפקיד ראש החטיבה להתיישבות נכנס לראשונה בשנת 2020 וכיהן בו במשך כשלוש שנים וחצי, עד לשנת 2024. לאחר תקופת רוטציה חזר לתפקידו פעם נוספת בשלהי השנה שעברה. הקדנציות שלו בחטיבה להתיישבות נעו בין כמה מהתקופות המאתגרות ביותר שידעה מדינת ישראל בעשורים האחרונים, החל ממשבר הקורונה העולמי ועד לפרוץ מלחמת חרבות ברזל.

לדבריו, דווקא המשברים הגדולים הללו הולידו תפניות מפתיעות ביחס של הציבור לפריפריה. "להתחיל את התפקיד בשיא הקורונה היה אירוע מורכב", נזכר מרלינג, "במקום שבו תמיד היה קושי לגייס אנשים להגיע לאזורים הרחוקים, הקורונה חוללה את השינוי הראשון. אנשים שהיו סגורים בבניינים עם מרפסת, הרגישו שאין להם קהילה מחבקת סביבם. אחרי התקופה הזאת הם התחילו לחפש מקומות עם גינה וקהילה חזקה, וזה יצר ביקוש חסר תקדים לאזורים המרוחקים שאנחנו מטפלים בהם. ראינו עלייה גדולה מאוד בביקושים, שלא תמיד ידענו לענות עליהם, וראינו איך הקהילות החזקות בשטח יודעות לתת מענה ולשמש רוח גבית למשפחות".

אלא שהאתגר של משבר הקורונה היה רק קדימון לטלטלה הגדולה שהגיעה עם פרוץ המלחמה. בזמן שרבים מעובדי החטיבה להתיישבות עצמם גויסו ונלחמו בחזיתות השונות, נדרשה החטיבה לספק פתרונות חירום מיידיים לכל חלקי הארץ. "כל אחד מאיתנו נושא איתו את החוויה האישית שלו מהמלחמה, מהמילואים או מהמשפחה, אבל בהיבט החטיבתי הצלחנו להביא מענים דרמטיים להתיישבות תוך כדי קרב", מעדכן מרלינג, "נתנו מענה מיידי לעוטף עזה, לכל המחנות הזמניים ולטיפול הקהילתי במפונים; פעלנו בצפון, שנמצא במשבר עמוק, וביהודה ושומרון, שם היישובים נשארו ריקים מגברים שגויסו בהמוניהם למילואים. החטיבה להתיישבות נכנסה לכל המקומות האלה עם פתרונות מהירים, ועד היום אנחנו נמצאים בטיפול עומק רוחבי בשטח".

מבחינתו, המבחן האמיתי של החטיבה לא נמדד רק בתגובת החירום המהירה, אלא דווקא ביום שאחרי, כשהכותרות יתחלפו והזרקור הציבורי יופנה למקומות אחרים. "אמירת המפתח שלנו היא שאנחנו לא הולכים לשום מקום אחרי המלחמה", הוא מבהיר, "אנחנו נישאר בשטח גם ביום שאחרי, גם כשזה יהיה קצת פחות מעניין בתקשורת. האזורים הללו הם הלב של העבודה שלנו. זו המשימה שלנו, זה החזון שלנו, ושם אנחנו נמצאים – בפיתוח של הצפון, של הדרום ושל יהודה ושומרון".

ההשוואה בין שני המשברים הללו כמעט מתבקשת: אם ימי הקורונה שלחו את הישראלים לחפש מרחבים בפריפריה הרחוקה, הרי שהמלחמה הנוכחית הפכה את אותם אזורים בדיוק לזירות המאוימות ביותר במדינה. על רקע המציאות הביטחונית הזאת, עולה השאלה אם הביקוש הציבורי למעבר ליישובי הגבול עדיין קיים, או שמא החשש הכריע את הכף.

"להערכתי המלחמה עוררה אצל אנשים בעיקר תחושת שליחות מוגברת", משיב מרלינג, "הם רוצים להיות חלק מהסיפור הציוני ומהסיפור של העם הזה, ואנחנו בהחלט רואים את זה בביקושים בשטח. יחד עם זאת, ברור שיש כאן אתגרים אובייקטיביים מורכבים. כך למשל הטופוגרפיה ביישובי קו העימות בצפון קשה מאוד, ואנחנו עובדים קשה כדי להצליח להקים שם שכונות חדשות. מעבר לכך, זוג צעיר שמגיע לאזור כזה צריך למצוא פתרונות תעסוקה ומגורים, ואנחנו מנסים לתת מענה לכל הצרכים הללו יחד עם המועצות המקומיות ומשרד ההתיישבות. התמונה הכללית מראה שהרצון לקחת חלק במעשה הציוני חזק מהקשיים, וזה משהו שחוזר על עצמו".

שינוי מגמה ביהודה ושומרון

נושא מורכב נוסף שמלווה את החטיבה לאורך השנים הוא התדמית הציבורית שלה. בעיני חלקים נרחבים בציבור, פעילותה של החטיבה להתיישבות מזוהה כמעט לחלוטין עם אזור יהודה ושומרון, ואילו הנוכחות שלה בגליל, בנגב או בעוטף עזה נתפסת לעיתים ככזו שנולדה רק בעקבות צורכי המלחמה. מרלינג מבקש להפריך את התפיסה הזאת מהיסוד. "יש לאנשים נטייה להיגרר אחרי כותרות מסוימות, אבל גם לפני המלחמה היינו עסוקים מאוד בצפון ובדרום", הוא מבהיר.

"די אם אספר שערב המלחמה כבר החזקנו בהצעת מחליטים מוכנה לממשלה, שנועדה להביא 3,000 משפחות לקו העימות בצפון", הוא חושף, "התוכנית הזאת הייתה אמורה לעלות לאישור שבועות ספורים אחרי אוקטובר, ונעצרה בגלל המצב. יש לחטיבה תדמית שלפיה היא פועלת רק ביהודה ושומרון, וזה פשוט לא נכון".

לצד זאת, מרלינג מדגיש כי הפעילות בפריפריה אינה באה על חשבון מפעל החיים ההיסטורי של הגוף שבראשו הוא עומד. "למען הסר ספק, אנחנו גאים מאוד בהובלה שלנו ביהודה ושומרון, במשמעות שלנו שם ובאחריות שקיבלנו לבניית היישובים החדשים. אבל זה לא סותר את העובדה שאנחנו משקיעים משאבים גדולים לא פחות בצפון ובדרום – בערבה התיכונה, ברמת הנגב, במעלה יוסף ובגליל העליון. המבנה הארגוני שלנו מחולק לשלושה מרחבים: צפון, דרום, ומרכז שמטפל ביהודה ושומרון. המרחבים בצפון ובדרום הם מבצעיים ופעילים לא פחות. התפיסה כאילו אנחנו נמצאים רק במקום אחד נוחה למי שמחפש כותרות, אבל בסופו של דבר, הקרוואנים והתקציבים של החטיבה פרוסים בצפון ובדרום בדיוק כפי שהם פרוסים ביהודה ושומרון".

האם אפשר לומר שאת מודל העבודה המוצלח ביהודה ושומרון אתם מעתיקים לנגב ולגליל?

"הלוואי שהיינו יכולים להעתיק את המודל הזה, אבל המציאות בשטח לא מאפשרת זאת", הוא נאנח, "הקמת יישוב במדינת ישראל כיום היא תהליך שנמשך שנים ארוכות, ואנחנו נתקלים בקשיים עצומים. זה אולי יישמע ציני, אבל הלוואי שהיינו יכולים לבנות יישוב בגליל ובנגב באותה מהירות שבה אנחנו בונים ביהודה ושומרון. הסטטוטוריקה והבירוקרטיה פשוט עוצרות את השטח".

כהמחשה לדבריו מביא מרלינג את סיפורו של היישוב מבואות ערד בנגב. "החלטת הממשלה הראשונה בעניינו התקבלה בשנת 2011, המועצה הארצית אישרה אותו ב־2014, והחלטת קבינט נוספת עברה במרץ 2022. למרות גיוס חיובי של כל הגורמים השותפים, רק בשנה הבאה אנחנו צפויים לעלות סוף סוף על הקרקע. גם כאן, השרה סטרוק מובילה קו ברור לקיצור לוחות הזמנים הללו מתוך הבנה שחייבים לייצר מדיניות אחרת, וזו משימה לאומית חשובה שצריך לתת לה גיבוי מלא".

מרלינג מציין כי המדיניות והרוח הגבית של שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, מתורגמות בימים אלו למהלכי עומק חסרי תקדים שמשנים את פני ההתיישבות מקצה לקצה – בצפון, בדרום וביהודה ושומרון. שיתוף הפעולה ההדוק בין החטיבה לשרה ולמשרדה מייצר את החלטות הממשלה הגדולות בקו העימות ובאזורי המפתח הלאומיים, ומאפשר את מימושן המיידי. "הדחיפה האדירה של השרה, לצד היכולת התקציבית והפוליטית שהיא מעניקה, מאפשרים לנו לעוף קדימה, לעקוף חסמים בירוקרטיים ארוכי שנים ולתרגם החלטות קבינט לתנופת פיתוח חסרת תקדים בנקודות הקצה המשמעותיות ביותר של מדינת ישראל", מסבירים בחטיבה.

גם ביהודה ושומרון נאלצים להתמודד עם מגבלות בירוקרטיות. אחת מהן, שבוטלה לאחרונה בהחלטה פנימית של החטיבה, היא האיסור ההיסטורי על תושבים להחזיק ביותר ממעמד של "בר רשות" אחד. לדברי מרלינג, הצעד הזה נולד מתוך רצון להתאים את הכללים למציאות החדשה בשטח. "אנחנו שמחים מאוד על הצעד הזה, אבל זה לא היה מהלך פשוט", מדגיש מרלינג.

"להערכתי, מאז שנת 2010 אנחנו מזהים שינוי מגמה מובהק ביהודה ושומרון, שהופכת ליותר ויותר נדל"נית. התפיסה והשיווקים כיום הם נדל"ניים לחלוטין, ורואים את זה היטב בפרסומות. התפקיד שלנו הוא לאזן בין כוחות השוק, שאנחנו בהחלט בעדם, לבין היישובים הקטנים, המרוחקים והחלשים יותר שעדיין זקוקים לחיזוק. היישובים הגדולים ביהודה ושומרון, אלו שעברו מזמן את רף 400 המשפחות והפכו ליישובי וילות פרווריים וחזקים, הם כבר יישובים של קהילות מגוונות ולא יישוב קהילתי הומוגני אחד".

לדבריו, ביטול המגבלה על מספר הנכסים לבר־רשות נועד לפתור מצוקה מוחשית של הדור הצעיר באותם יישובים מבוקשים. "הרעיון מאחורי שינוי המדיניות הוא כפול: ראשית, לאפשר לכוחות השוק לפעול ביישובים המבוססים. שנית, וזה העיקר, לתת מענה לזוגות צעירים. כיום, צעירים רבים מתחילים את דרכם בשכונת קרוונים או בדירה שכורה וקטנה של 50 מטרים, אך כשהם רוצים לעבור לשלב הבא ולהרחיב את המשפחה, הם לא מוצאים פתרונות דיור מתאימים ביישוב. פתיחת האפשרות להחזקת מספר נכסים תעודד בנייה והשכרה של דירות גדולות יותר. המגמה הזאת תאפשר לדור הוותיק, שחלקו בוחר לעבור למקומות מרכזיים יותר, להשכיר את הנכסים לזוגות עם ילדים שזקוקים למרחב, ותעניק להם את העוגן להישאר ולהשתלב ביישוב".

לצד תפקידו המקצועי בחטיבה להתיישבות, מרלינג פעיל מאוד גם במערכת הפוליטית ומוביל את פורום המטה הלאומי בליכוד. על רקע הצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו על כוונתו להקים ממשלה רחבה בקדנציה הבאה, עולה החשש שמא הקצב הדרמטי של קידום התוכניות הנוכחיות עלול להאט או להיעצר. "אני מודע לכך שיש על הממשלה הזאת ביקורת רבה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, וקשה לשים אותה בצד, אבל בהיבט המקצועי שלנו – לא הייתה ממשלה שעשתה כל כך הרבה לטובת ההתיישבות כמו הממשלה הזאת", אומר מרלינג נחרצות.

"לא ראינו בהיסטוריה המדינית ממשלה שמבינה כך את הצרכים ואת הפעולות הנדרשות בכל הצירים המקבילים: בביטחון, בהתיישבות ובהסרת חסמים בירוקרטיים וסטטוטוריים. מה שקורה פה כיום הוא דרמטי, ואני בהחלט חושש ממה שעלול לקרות בממשלה הבאה. אני לא יושב מהצד ומסתכל, אנחנו פועלים ונשארים חלק מהעשייה הזאת", מסכם מרלינג, "נפעל בכל כוחנו כדי להבטיח את היכולת להמשיך את התנופה הזאת גם בעתיד, כי את המהלך הזה אסור לעצור".