בשבוע שעבר פרסם יוני רוטנברג כתבה מעניינת על כפר ורדים, ועל הפעילות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ לטובת היישוב שאפשרה לו לקבל את המגיע לו ולהתגבר על המשוכות הבירוקרטיות. שמחתי לקרוא על כך, כי הבנתי דבר חשוב: כששר האוצר רוצה לקדם משהו שחשוב לו, הוא יודע לעבוד. הוא יודע להזיז מערכות, להתגבר על חסמים, למצוא פתרונות ולגרום לדברים לקרות.
ראינו את זה גם בחודש שעבר, כאשר הטבות המס ליישובים ביהודה ושומרון קודמו במהירות והועברו בחקיקה בכנסת. גם שם היו מורכבויות, צורך להתגבר על בירוקרטיה ודיונים חוזרים ונשנים בוועדות על נוסח החוק, על התקציב ועל התאמות משפטיות. אבל כאשר היה רצון פוליטי ברור, נמצא הנתיב.
ובדיוק כאן מתחילה מבחינתנו, אנשי הצפון, הבעיה. כי גם לגבי הצפון לא חסרה הבנה. לא חסרה הצדקה. לא חסרה החלטה. אפילו לא חסר מקור תקציבי. הממשלה התכנסה, הבינה ואישרה. מה שחסר הוא הדבר היחיד שהופך הבטחה ממשלתית למציאות בחשבון הבנק של התושב שמבקשים לחזק: חוק.
הטבת מס איננה עוד מענק שהמדינה מעבירה לרשות מקומית. זה לא צ׳ק שמשרד האוצר שולח למועצה כדי לשפר בה דבר מה. כדי שתושבי קריית שמונה, מטולה, שלומי, וכן תושבי הקיבוצים והמושבים על גבול לבנון יראו את ההטבה בתלוש השכר שלהם, צריך לתקן פקודת מס הכנסה. בלי תיקון חקיקה, אין לרשות המיסים על מה להסתמך ואת מה ליישם. בלי חוק, הכסף מהסעיף התקציבי יישאר על הנייר. וזה בדיוק המקום שבו הסיפור תקוע. בהחלטת הממשלה נקבע ששר האוצר יקדם הצעת חוק ממשלתית לעדכון הטבות מס ליישובי גבול לבנון שתשווה אותם לרף של יישובי עוטף עזה. זאת על בסיס קריטריונים אובייקטיביים ושוויוניים, כהוראת שעה. הממשלה הקצתה לכך כאמור גם מקור תקציבי, בסך הכול 300 מיליון שקלים. כלומר, הדרג המדיני כבר אמר כן. התקציב כבר סומן. האחריות כבר הוטלה.
אולי יעניין אתכם
אלא ששר האוצר, שהוא לכל הדעות אדם פעיל ועסוק, עדיין לא הניח על השולחן הצעת חוק שתוציא את ההחלטת הממשלה מהכוח אל הפועל. זה כל הסיפור. לא חסרה עוד הצהרה. לא חסר עוד סיור בצפון. לא חסרה עוד הזדהות עם התושבים. חסרה פעולה אחת ברורה: שמשרד האוצר יניח על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית, יקדם אותה בוועדת השרים ובכנסת, ויביא אותה לקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. בדיוק כפי שנעשה ביהודה ושומרון.
ביהודה ושומרון היה מסלול ביצוע, הייתה הצעת חוק, הייתה ועדת כספים, היו קריאות בכנסת. בסוף היה חוק. בצפון יש החלטת ממשלה, יש תקציב, יש הבטחה – אבל אין חוק. ולכן אין הטבה.
ההבדל הזה הוא לא טכני. הוא כל ההבדל בין ממשלה שמבצעת לבין ממשלה שמדברת. מאז תחילת יוני נשמעה ביקורת ציבורית רחבה על כך שבעוד הממשלה קידמה במהירות הטבות מס ליהודה ושומרון, תושבי גבול הצפון – שנמצאים כבר כמעט שלוש שנים בחזית הביטחונית – נשארו מאחור. הביקורת לא באה רק מהאופוזיציה. גם חברי כנסת מהקואליציה אמרו שלא ייתכן לקדם את יהודה ושומרון בלי לתת מענה מקביל לצפון. מי שמחזיק את המפתח הוא שר האוצר. הוא צריך להפעיל את משרדו, להביא נוסח חוק, להגן עליו פוליטית, ולוודא שהוא עובר בזמן. אלא שבמקום זה, תושבי הצפון מקבלים שוב את אותה תשובה מוכרת: זה מורכב, זה בטיפול, זה בדרך, זה יקרה. אבל אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, פינוי, פגיעה בעסקים, שחיקה קהילתית וחוסר ודאות, "זה בדרך" כבר לא מספיק.
אשר על כן נראה שהסיפור של כפר ורדים הוא אומנם סיפור מעודד, אך בראייה הרחבה הוא מפספס את הסיפור העיקרי. נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל מתכוונת לעמוד מאחורי התחייבותה לעשרות יישובי גבול הצפון? האם מי שפונו, חיו תחת אש ונושאים על גבם את גבול המדינה זכאים לאותה נחישות ממשלתית שהופגנה בהצלחה כה מרשימה כלפי יישובים אחרים? זו אינה שאלה של ימין או שמאל. זו שאלה של סדר עדיפויות לאומי ושל אמינות שלטונית.
לסיכום: כאשר מדובר ביהודה ושומרון, הממשלה ידעה להפוך רצון פוליטי לחוק. כאשר מדובר בגבול הצפון, היא עדיין משאירה את התושבים עם החלטה יפה, תקציב תאורטי ואפס ביצוע. ההחלטה התקבלה, התקציב הוקצה, שר האוצר הוסמך. עכשיו מוטל עליו לסיים את המהלך ולעשות לצפון את מה שידע לעשות ליהודה ושומרון: לגבש חוק, להעביר אותו ולתת לתושבים את מה שהממשלה כבר התחייבה לתת.
הכותב הוא מנהל קהילה בקיבוץ להבות הבשן
