השבוע רק התחיל, ובדיוני ועדת הכנסת כבר הוקדשו שעות רבות לשאלה אם חוק יסוד: לימוד התורה הוא חוק דקלרטיבי בלבד, או שיש לו השלכות מעשיות המרחיקות את הסיכוי שיום אחד יחבור הציבור החרדי לכוחותינו במלחמה על קיומה של מדינת ישראל. היועצת המשפטית לכנסת שגית אפק, הניחה בדיון ביום ראשון את השאלה שעד כה איש לא הצליח לענות עליה: אם נוסח החוק מדבר על מאזני צדק, מה בדיוק מונח על הכף השנייה של המאזניים, מול ערך לימוד התורה? החוק מציע ניסוח עמום של "ערך יסוד", מונח שאינו קיים בחקיקה עד כה ושמהותו המשפטית אינה ברורה, וממילא קשה לנחש למה התכוונו המחוקקים כשאמרו שלימוד התורה עומד מול "ערכי יסוד" אחרים.
אולם האמת היא שלא קשה לנחש. הרי את הנוסח הראשון של החוק כולנו ראינו. נאמר בו מפורשות שמסירותו של לומד התורה תעמוד לו לקבלת הכרה לעניין זכויותיו וחובותיו. נחשו באילו חובות מדובר. חברי מפלגת הציונות הדתית נדרשו ליממה שלמה של זעקות שבר מצד רבני המגזר, בניו ובנותיו, כדי להבין שלא יוכלו לתמוך באמירה שערורייתית ובלתי מוסרית שכזו, והודיעו שידרשו שינוי בנוסח. בחדרי חדרים הם גם הסבירו לנו שאין מה לדאוג: אפשר להעביר את החוק בקריאה טרומית, בהמשך יתוקן הנוסח, והחוק יטופל בוועדה של חבר הכנסת שמחה רוטמן, והוא כבר יפעל להשגיח שלא יעשו לנו פה תרגילים, או לחלופין ימסמס את התהליך.
אלא שחבר הכנסת רוטמן החליט שאין לו זמן לעסוק במסמוסים, או שאינו רוצה ללכלך את ידיו בחוק הבזוי הזה, והחוק הועבר אחר כבוד לוועדת הכנסת בראשות אופיר כץ מהליכוד. זו אינה הוועדה שבה מקובל לחוקק חוקי יסוד, אבל ממתי פרוצדורות מפריעות למי שחייב, בבהילות, רגע לפני פיזור הכנסת, לשלם את האתנן הנדרש כדי לשמר את שלמות הגוש אחרי הבחירות?
וכך שונה נוסח החוק, בתקווה שהציבור ישכח מה הייתה כוונת מנסחיו מלכתחילה, ועתה נותרנו עם שני סעיפים. הראשון מזכיר לכולנו שלימוד תורה הוא ערך יסוד של העם היהודי, עוד מאז ביקש רבן יוחנן בן זכאי, ערב חורבן הבית, מאספסיאנוס הרשע: "תן לי יבנה וחכמיה". מעניין על מה חשבו מנסחי החוק כשראו לנכון להכניס אזכורי חורבן שכאלה לתוך חקיקה בעידן של תקומת ישראל. האם כשהם מבקשים מאיתנו "תנו לנו יבנה וחכמיה", המשמעות היא שכולנו הרומאים, המדינה היא אספסיאנוס הרשע, ורק החרדים הם שיצילו את התורה בחשכת הגלות הנוראה שאנו בדרכנו אליה?!
אולי יעניין אתכם
הסעיף השני מסביר שמטרת החוק היא "גם לתת מענה לסוגיה" מול פסיקת בג"ץ שפסלה בחוק שירות הביטחון את הסעיף המעניק לציבור החרדי פטור רחב מגיוס לצבא. האם גם לכם זה נשמע כעת כמו חוק הרבה פחות דקלרטיבי והרבה יותר מעשי?
כעת מציע הליכוד להחזיר לנוסח החוק סעיף שיבהיר שגם למשרתים בצבא יש זכויות, כך שההעדפה שחוק יסוד זה מעניק לערך לימוד התורה על פני ערכים אחרים לא תתעדף את הלומדים על פני המשרתים (בתקציבים, בהטבות, בוויתור על לימודי ליבה, על שירות צבאי ועל חובות אזרחיות נוספות שאולי מתנגשות עם לוח הזמנים והרוח של הישיבה). לו היה החוק דקלרטיבי בלבד, מפני מה נדרשת התוספת הזאת? האם הייתה הווה אמינא שהחוק הזה יעניק זכויות יתר ללומדים על פני המשרתים?!
ולנו לא נותר אלא לזעוק "אוי להן לבריות מעלבונה של תורה", על כך שכנסת ישראל מעלה על דעתה להניח על מאזני הצדק מצד אחד את לימוד התורה, ומצד שני את מסירות הנפש של הנלחמים להצלת ישראל מיד צר, כאילו אכן יש כאן שני צדדים, ולא צבא יהודי בארץ ישראל, שלראשונה זה אלפיים שנה כל חייל זוטר בו נשבע (או מצהיר) אמונים עם רובה ביד אחת ותנ"ך ביד השנייה.
הכותבת היא ממובילות פורום שותפות לשירות
