מקובל לחשוב על אנשים דתיים ככאלה הנוטים לשמרנות. כל דת עברה תהליך ארוך של הטמעת חוקים ומנהגים, והתפשטותם של נוהגים חברתיים חדשים או טכנולוגיות מודרניות עלולה לאיים עליהם. דוגמה אופיינית היא הסילבוס המפורסם שפרסם האפיפיור פיוס התשיעי בשנת 1864: במסמך זה הכחיש את האפשרות שהכנסייה תתפשר אי פעם עם "הקִדמה, הליברליזם והציוויליזציה המודרנית", ומכוח זאת שלל את ההסתמכות על התבונה, את חופש הדת, את הלאומיות ואת הסוציאליזם. בקיצור, האפיפיור דחה בשתי ידיים את כל מה שהיה אופנתי אצל האליטות האירופאיות בתקופתו. עמדות כאלה אפיינו מנהיגי דת עד לתקופה האחרונה ממש.
והנה, בימינו התהפכה המגמה, לפחות אצל חלק ממנהיגי הדת. "הרב הראשי" של הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי, אמר ב־2008 שיש מקום להכיר באספקטים מסוימים של השריעה המוסלמית במסגרת החוק הבריטי. הכנסייה האנגליקנית העלתה על ראש שמחתה את משבר האקלים, ויש לה עמדות תואמות גם בשאלות של להט"ב וטרנסג'נדרים, כולל האפשרות לציין מעבר בין המינים בטקס דתי. דברים דומים נשמעים מכנסיות רבות וממוסדות דת מכובדים בארצות הברית. אנו מגלים את בעלי הדת בחזית ה־woke, בניגוד גמור לציפיותינו ולמצב בעבר. מדוע?
להערכתי פועלים כאן שני תהליכים, שאולי אף מזינים זה את זה. שניהם נובעים מאובדן אמונה, אך אובדן אמונה מסוגים שונים. הראשון הוא אובדן אמונה של הקהל. כתוצאה מהביקורת הרציונלית על הדת, המעמדות המשכילים מתרחקים מהחשיבה ומאורח החיים הדתיים. הדת ומנהגיה אינם קוסמים להם יותר כפי שהם קסמו בעבר, ומנהיגים דתיים חשים בבעיה של שימור לקוחות. כשהכנסייה מתרוקנת, ראשיה שואלים את עצמם "כיצד אהפוך לרלוונטי לקהל הרחב?". הדרך הקלה והזולה ביותר היא להתלבש על הטרנדים החמים של הציבור הנאור ולצעוד בראש ההפגנות המצטלמות היטב. ואם צריך לדרוש את פסוקי כתבי הקודש כך שיתברר כי נישואים חד־מיניים הם הערך הדתי החשוב ביותר, בהחלט אפשר לסמוך על המנהיגים הללו שיספקו את הסחורה. זה מקצועם, לא?
אך כאן המנהיג עדיין מאמין, הוא רק מחזר אחרי הקהל. התהליך השני עמוק יותר, ובו אובדן האמונה הוא של שכבת המנהיגות עצמה. בדומה לכהנים הגדולים שהובילו את ההתייוונות בימי אנטיוכוס, בעלי הדרגות הגבוהות בכהונה הפרוטסטנטית באים לא פעם מרקע חברתי, כלכלי והשכלתי זהה לזה של הקבוצה המתחלנת. גם הם, ניתן לשער, הציצו וככל הנראה אף נפגעו מדארווין, מוולהאוזן, ממרקס ומניטשה. כיצד יוסיפו לנהל את הטקסים כאשר אמונתם אינה שלמה?
אולי יעניין אתכם
מסופר על וולטר שאמר פעם: "הדת היא שקר, אבל אל תספרו זאת למשרת שלי, אחרת הוא ירצח אותי בלילה וישדוד את כספי". זהו, דומני, הלך מחשבה של רבים הנחשפים לביקורת על הדת אך מבקשים להישאר בתוכה. הם מצדיקים את העמדת הפנים שלהם בתפיסתו של דוסטויבסקי, "אם אין אלוהים, הכול מותר". מכאן הם מסיקים שגם אם לאמונה אין בסיס, היא מרכיב הכרחי בניהול חברה אנושית מוסרית. כך אוכלים את עוגת הכפירה ומשאירים את הדת שלמה, מנהלים טקסים בפנים רציניות מתוך מחשבה שהדבר מחזיק את פשוטי העם במסגרת ומונע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו".
אלא שברגע שעוברים להלך המחשבה הזה, המוסר שמדובר בו אינו נובע מהדת ואף אין לו יחס אליה. הוא בהגדרה הסטנדרט המקובל אצל האליטות החילוניות. וכך אין למנהיגים כאלה שום אינרציה שמרנית הנובעת מדתיותם. להפך, תפיסתם את הדת כקונסטרוקציה סוציולוגית עם מטרות סוציולוגיות גרידא גורמת להם לראות כערך דתי דווקא את האימוץ המהיר של כל אופנה מוסרית חדשה. דתיותם נמדדת, בעיניהם, ביכולת להיות הראשונים שיזהו את המגמה העתידה להשתלט ולצעוד בראש התובעים שינוי רדיקלי בכיוון המקובל על האליטות.
המסקנה שלנו, על רגל אחת, היא שאף כי איננו נוצרים, המגמה המתוארת משפיעה גם עלינו ופועלת בקרבנו. סוף כל סוף אנחנו רואים את עצמנו במובנים רבים כחלק מהתרבות המערבית. והיות שהנצרות היא הדת המרכזית של העולם המערבי, גם התרבות אצלנו שותפה למגמה הנ"ל, כולל התרבות הדתית. על כך יש עוד הרבה להרחיב, ואידך זיל גמור.
הכותב הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן
