המדרגה הגבוהה ביותר של קידוש השם היא מסירות נפש. יסוד זה נלמד מעקדת יצחק, המשמשת ללימוד זכות על עם ישראל לדורותיו, בתפילות, בתקיעת שופר בראש השנה ועוד. בתפילות ראש השנה אנו אומרים מחד: "ועקדת יצחק ברחמים תזכור", ומאידך: "ותיראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח".
במעמד זה אנו מוצאים שני סוגים של מסירות נפש: האחד, מסירות הנפש של יצחק – הנכונות של האדם עצמו, ברגע אחד של התעלות עצומה, למסור את כל חיותו וישותו על קידוש השם. והסוג השני, מסירות הנפש של אברהם, האב, להקריב את בנו יחידו על פי ציווי הבורא, ולחיות עם תחושת ההקרבה הזאת לאורך כל חייו.
החיים בגוש קטיף היו חיים של מסירות נפש יומיומית ממש, הן של ההורים והן של ילדיהם. להלן מעט נתונים הממחישים זאת: במהלך 18 שנים של מלחמה וטרור, שילם הגוש מחיר דמים כבד של כחצי אחוז מהאוכלוסייה שנרצחו ונפלו. כמו כן היישובים ספגו כ־6,000(!) פצמ"רים, בתקופה שבה לא היו מרחבים מוגנים ולא הייתה מערכת 'צבע אדום' שתזהיר מפניהם. בנוסף, במשך תקופות ארוכות הדרכים היו בחזקת סכנת חיים ממשית מפני ירי ומטעני צד. ולמרות כל זאת, כמעט ולא היו משפחות שעזבו את גוש קטיף מסיבות ביטחוניות.
אנקדוטה קטנה, אחת המשפחות שבה ברכבה לגוש ממרכז הארץ, ובציר כיסופים נקלעה למארב ירי. הרכב כולו חורר בכדורים וזגוגיותיו נופצו, אך בנס גדול האב, האם ושלושת ילדיהם יצאו ללא פגע. בהגיעם לגוש, הודיעה האם כי היא בטראומה ושהם חייבים לעזוב, וכך עשו. הם עברו ליישוב קהילתי במרכז הארץ. וראו זה פלא: כעבור שנה בלבד הם חזרו לגוש קטיף. לשאלת חבריהם לפשר התפנית, השיבו פשוט: "לא יכולנו לחיות ללא גוש קטיף".
אולי יעניין אתכם
לא רק למות על קידוש השם, אלא לחיות עליו
אומנם בגוש קטיף גם מתו על קידוש השם, אך בעיקר חיו על קדושת שמו. הגוש היה מופת של ציונות, התיישבות, הפרחת השממה, ערבות הדדית וחומה ומגן למדינת ישראל. הציבור בחבל ארץ זה היווה פסיפס אנושי מרהיב של עם ישראל: עולים מכ־20 מדינות שונות – ארצות הברית, צרפת, ברית המועצות לשעבר, אתיופיה, בני מנשה שעלו מהודו ועוד; ציבור גדול שהגיע מהדרום ומהמרכז, ובני מושבי עולים של 'הפועל המזרחי' לצד אנשי תורה מישיבת 'מרכז הרב' ומוסדות נוספים. וציבור זה חי בשלום ורעות, ומתוך תודעה עמוקה של זהות יהודית, משמעות ואידיאלים של עם הנצח (כולל אלו שכיפת השמיים היא לראשם).
גוש קטיף היה מיקרוקוסמוס של מדינה יהודית, ודווקא בשל כך היו מי שראו בו איום. יאיר לפיד היטיב לבטא זאת במאמר שכתב בעיתון 'ידיעות אחרונות' ב־13.10.2006 (כשנה לאחר הגירוש), תחת הכותרת 'דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות':
"ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב), המניע היה אחר לגמרי. הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הדמוקרטיה הישראלית הבינה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מנוהלת בידי קבוצת מיעוט מיליטנטית. לאמיתו של דבר, איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".
החיים בגוש קטיף הצריכו התמודדות מתמדת גם עם תחושת חוסר הלגיטימיות הציבורית. בניגוד לרמת הגולן, שהייתה בקונצנזוס רחב בשל נופיה ויתרונותיה הביטחוניים, או יהודה ושומרון שבהם דרכו רגלי נביאינו ואבותינו, גוש קטיף היה בשיא האי־קונצנזוס. התושבים חיו תחת תחושה מתמדת של ניכור ובדידות, כאשר איום הגירוש ריחף באוויר כמעט לאורך כל שנות קיומו של הגוש, וכלי התקשורת עמלו להמאיס אותו על הציבור הרחב (לעיתים תוך סילוף האמת ההיסטורית).
ראשית ההתיישבות בגוש הייתה מלווה בקשיים פיזיים גדולים. בחורף השתוללו סופות חול נוראיות שהרסו את החממות וכיסו את כבישי הגישה בשכבות חול עבות. אך איש לא אמר נואש. בעינינו ראינו כיצד מתגשם חזון "הקץ המגולה" של הנביא יחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופרייכם תישאו לעמי ישראל…".
בטקס חנוכת היישוב נצר חזני, שבו השתתף ראש הממשלה יצחק רבין, נכח גם המוכתר של דיר אל־בלח. הוא פנה למתיישבים ואמר: "לנו, הערבים, החולות הללו לא צימחו דבר. אבל אני בטוח שהקרקע הזו, ששייכת לכם, תצמיח לכם הכול". וכך אכן היה.
מסירות הנפש גם במלחמה הנוכחית
גם במלחמה הנוכחית אנו עדים למסירות נפש עצומה של חיילינו, הנלחמים בגבורה עילאית שמעוררת השתאות בעולם כולו. סיפר לי הרב יגאל לוינשטיין כי יום אחד הגיעו לביקור במכינה בעלי נספח צבאי ממדינה אירופית ועיתונאים מגרמניה. הם הסבירו שנוכח המתיחות מול רוסיה, מדינותיהם נדרשות להקים ולהגדיל מחדש את צבאותיהן, אך הנוער מסרב להתגייס. הם באו ללמוד כיצד מגדלים ומחנכים לוחמים גיבורים ועוצמתיים כל כך. הרב יגאל לקח אותם לבית המדרש ואמר להם: "כאן הם גדלים". האורחים הופתעו ושאלו בתמיהה: "היכן המשקולות? היכן מתקני המתח ומסלולי המכשולים?", והרב יגאל השיב שכדי להצמיח חיילים גיבורים באמת, זקוקים בראש ובראשונה לרוח גדולה, שהיא היסוד לכול (הוא אמר לי בחיוך: "התהפכו היוצרות, עשיו בא ללמוד מיעקב כיצד נלחמים").
כל דור יונק את מסירות הנפש שלו מהדורות שקדמו לו. מסירות הנפש של אנשי גוש קטיף ינקה מזו של חלוצי המולדת ומקימי המדינה, והדור הנוכחי יונק את עוצמתו מאנשי גוש קטיף ומכל שרשרת הדורות. גבורת הרוח הזאת נובעת מחיבור עמוק לנשמת ישראל, לאמונה בנצח ישראל ובתורה הקדושה.
לעניות דעתי, מסירות הנפש של הדור הנוכחי וקידוש השם שהוא מחולל, גדולים מכל מה שהכרנו לאורך ההיסטוריה. כדי להבין זאת, נתבונן במדרגות קידוש השם שמעמידים חז"ל (מהדרגה התחתונה לעליונה):
הראשונה, אדם שנהרג רק בשל היותו יהודי, אפילו היה רשע גמור במהלך חייו (כמו ירבעם בן נבט, כפי שכותב הרמב"ם באיגרת תימן).
השנייה, יהודי פשוט שנהרג על יהדותו – מדרגת "הרוגי מלכות".
השלישית, מי שנמנע מלעבור על אחת משלוש העבירות החמורות, ועומד בדין "ייהרג ואל יעבור" (הרמב"ם, הלכות יסודי התורה). שלוש דרגות אלו הן בגדר "שב ואל תעשה" – קידוש השם פסיבי.
הרביעית, פפוס ולוליאנוס, שמסרו את עצמם בפועל (אך מיתתם הייתה באופן פסיבי) כדי להציל את אחיהם שבעיר לוד. עליהם נאמר בגמרא: "אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם".
החמישית, מי שקם להגן על כלל ישראל בפועל ב"קום ועשה" ממש.
השישית, הנלחם על כלל ישראל לשם שמיים – מדרגת "כי מלחמות ה' אדוני נלחם".
השביעית, "גדול קידוש השם הבא מתוך חילול השם". ככל שחילול השם עמוק, כואב ומשפיל יותר, כך גדול ועוצמתי קידוש השם שמגיע בעקבותיו ומתקן אותו.
במתקפת הפתע בשמחת תורה, חווינו את אחד מרגעי חילול השם הקשים ביותר בתולדותינו. לא עוד יהודים חסרי מגן בגולה, אלא מדינה ריבונית עם צבא מהחזקים בעולם, מעצמת הייטק וטכנולוגיה, חיל אוויר אדיר ויכולות מודיעין מתקדמות, ובכל זאת, מחבלי מרצחים שחטו, בזזו וחיללו את כבודנו לעיני כל העולם.
ודווקא בשל כך, כאשר מתוך תהום הנפילה הזאת קמים לוחמינו, ומתוך מסירות נפש עילאית משיבים מלחמה שערה ומקדשים שם שמיים וארץ, קידוש השם שלהם הוא הגדול והמפואר ביותר בהיסטוריה היהודית.
הכותב הוא הרב האזורי של מועצה אזורית חוף עזה לשעבר (גוש קטיף) וראש מכון תורה ומדינה בניצן
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
