תוכנית ההתחברות

"כשבנינו את הבית כאן, בבני נצרים, ביום שיצקנו את היסודות, לקחתי את שתי שקיות החול – זו מימית וזו מנצרים – ואמרתי לילדים שלי: 'אומנם אמרתי לכם שאנחנו לא פותחים את שקיות החול ולא מפזרים אותן, אבל היום אני פותחת אותן'. וככה שמנו חול מימית וחול מנצרים ביסודות הבית החדש שלנו בבני נצרים, כי הבית שלנו קם על יסודות של אמונה, של מאבק ומסירות נפש על ארץ ישראל". מילותיה אלה של צורית ירחי, מתמצתות את מסע חייה, מסע של עשרות שנים שבהן ראתה יותר מפעם אחת חורבן ובניין, והמשיכה בכל פעם בשליחות שאליה נקראה.

לרגל ציון 21 שנים לגירוש מגוש קטיף, וכמעט שלוש שנים לפרוץ המלחמה בעזה בעקבות הטבח בעוטף, אנחנו פוגשים את צורית, שסיפורה מקפל בתוכו את כל האירועים הללו כשהיא מצליחה ליצור גשר שמחבר בין כולם. אחרי שעברה פינויים בחברון, בימית, בנצרים וגם מלחמה על הבית בחבל שלום, היא מבקשת להאיר את הכול בראייה אופטימית, שמבטיחה לנו שאנחנו בעיצומה של גאולה.

"כל מקום בארץ הוא הבית"

"הסיפור שלי מתחיל בחברון", היא פותחת. "הוריי היו ממתנחלי חברון, מהראשונים שהגיעו למלון פארק. הם גרו שלוש שנים בממשל הצבאי בחברון, שם נולדתי. אחר כך היו ממקימי קריית ארבע. כשהייתי בת שלוש הם החליטו לעזוב את קריית ארבע ולעלות למושב הקטן רמת מגשימים ברמת הגולן, שהיה עוד בהקמה, ושם עברה עליי ילדותי".

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

למרות שגדלה ברמת מגשימים, הזהות של מתיישבי חברון בפרט וההתיישבות החלוצית ברחבי יש"ע בכלל הייתה טבועה בה עמוק: "ההורים שלי לקחו אותנו לחברון וסיפרו לנו על חברון, והחברים שלהם עוד היו משם, אז היה לנו קשר מאוד חזק לעיר האבות". אחרי הפיגוע שבו נרצחו שישה בחורים, החליטו הוריה לעבור לבית הדסה בחברון. "כשהייתי בכיתה ה' או ו', במשך שנה שלמה, גרנו בבית הדסה בחברון, מה שמאוד חיזק את השייכות שלי למקום הזה. אחרי השנה בחברון הייתה הנסיגה מימית. ההורים שלי כמובן היו פעילים בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני, ובכלל בגוש אמונים. בתור ילדת קטנה הם סחבו אותי לעליות לסבסטיה ולעוד פעילויות".

"שתי החוויות האלה – השנה שהיינו בבית הדסה בחברון והתקופה הקצרה שהיינו בימית לקראת הפינוי – הותירו בי חותם", היא משתפת וממשיכה לספר: "כשגרנו בבית הדסה, הכוונה הייתה להרחיב את היישוב היהודי בחברון. בימים ההם, בית שניאורסון שליד בית הדסה היה נטוש. המתנחלים של בית הדסה פלשו לבית שניאורסון, והספקנו לגור שם יום או יומיים עד שהצבא החליט לפנות אותנו. בזמן הפינוי שישה חיילים סחבו את הרב לוינגר מחוץ לבית שניאורסון, והוא אמר להם: 'אתם לא תוציאו אותי מהבית שלי, למה אתם מוציאים אותי מהבית שלי?' ואני למדתי שכל מקום בארץ ישראל שאנחנו נאבקים עליו הוא הבית שלנו".

"בעיר ימית נקשרתי לנוף של הים והחול, וקיוויתי מאוד שלא יפנו אותה", מתארת ירחי את ימי הגירוש של העיר היהודית בחצי האי סיני. "הייתה שם מין אווירה כזאת של ביחד, והחוויה של הפינוי הייתה לי קשה מאוד. הייתי כבר ילדה בוגרת בכיתה ז'. בימית עבדו בשיטה של רחוב־רחוב. בכל פעם פינו רחוב אחד, ואז הרסו אותו. כילדה שראתה את הבולדוזרים שהורסים את הבתים, שלפני רגע גרו בהם אנשים, היה לי קשה מאוד".

"בימית היה איזה קטע שאנשים לקחו שקיות חול, אז גם אני לקחתי. ביום של פינוי ימית בכיתי. הייתי כל כך עצובה על העקירה הזאת, וזה נחרט לי בלב עד היום. החלטתי שלכל מקום שאגיע אליו – אקח איתי את שקית החול. ובאמת, הלכתי ללמוד באולפנה בכפר פינס – ולקחתי איתי את שקית החול. הלכתי לעשות שירות לאומי באולפנת בית בלומה בפתח תקווה – ולקחתי איתי את שקית החול", היא מתארת בהתרגשות.

היא נישאה לאסף, תלמיד ישיבת אור עציון, והם התגוררו עם עוד אברכים בקריית מלאכי הסמוכה. שם נולדה בתם הבכורה, תרצה. "יום אחד קיבלנו טלפון מאנשים מגוש קטיף שהציעו לנו לבוא לגור בנצרים. עד השיחה ההיא לא זכרתי שיש מקום כזה בכלל. בדקנו במפה וראינו שנצרים, שהיה אז קיבוץ דתי, הוא היישוב היהודי הקרוב ביותר לעזה".

בני הזוג לא רצו להתחייב לאורח חיים שיתופי הנהוג בקיבוץ, אבל הסכימו לבוא לשבת קליטה. קיבוץ נצרים של אז, בשנת 1990, היה "כמו תחנת רכבת", כלשונה. משפחות באו ועזבו, עד שהגיע שלב שכל המשפחות מלבד הרב ביקשו לעזוב. הרעיון היה להקים גרעין משפחות חדש שיישב את נצרים, ומשפחת ירחי הבינה את גודל השעה ונרתמה לעניין. "הבנו שזה מקום חשוב מאוד מבחינה אסטרטגית, ושאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו שהקיבוץ הזה יתפרק ולא יהיה שם כלום".

השנה הראשונה שלהם בנצרים הייתה קשה מבחינת קליטה, ובמקום היו בעיקר צעירים ומתנדבים. לבסוף הקימה המועצה האזורית סמוך לקיבוץ אתר קרוואנים שאליו עברו המשפחות, וכך התפרק הקיבוץ וקם היישוב נצרים. היישוב החדש הוקם בעזרת גרעין מהכולל בעצמונה שהצטרפו אליהם: "הבנו שזו משימת חיים. ואז הגיעו הסכמי אוסלו, ופתאום קלטנו שנהפוך למובלעת, כי צה"ל יוצא מהעיר עזה ומכל הסביבה. כך הפכנו למה שמכונה 'מסדרון נצרים', הכביש מנחל עוז עד נצרים היה מה שנקרא שטח C והיינו מוקפים בשטח A של העיר עזה ומחנה הפליטים נוסייראת".

לידה במסוק צבאי

עם פרוץ הסכמי אוסלו, החלה לחלחל ההבנה איזה אסון הם המיטו על ההתיישבות: "צה"ל יצא מעזה בחג השבועות, ולמחרת בעלי יצא לעבודה בכפר מימון. כשהוא חזר מהעבודה ירו על הרכב שלו – ואז הבנו מה הולך להיות. נצרים הפך להיות יישוב מבודד, וההתמודדות הביטחונית הייתה ממש בלתי אפשרית. הכביש היה מוקף בערבים ומותקף מכל הכיוונים. זה התחיל מאבנים ובקבוקי תבערה ואחר כך הגיע לירי ומטעני חבלה".

"מלחמת אוסלו התחילה בשנת 2000, ואנחנו היינו עסוקים בלבנות את נצרים", היא מספרת על התקופה המדממת, "לבנות את הבית הפרטי שלנו, להקים את הגן הראשון, מעון, בית כנסת, מרפאה וישיבה. בינתיים הילדים גדלו, אז היה צריך להקים את בית הספר ולבנות בריכה. הקמנו גם את המדרשה, והיינו עסוקים לגמרי בעשייה הציונית. בכל שנה קלטנו עוד ועוד משפחות, וב־14 השנים בין אוסלו לגירוש הגיעו 60 משפחות ליישוב מבודד במציאות ביטחונית בלתי אפשרית. זה היה רק מתוך אידיאליזם טהור".

סכנת הפינוי כל הזמן ריחפה מעליהם, "אבל בגלל שהיינו מובלעת, לא חשבנו בדמיונות הכי פרועים שזה יקרה לגוש קטיף כולו. חשבנו שאולי זה יכול לקרות רק לנצרים. עשינו אז קמפיין, והוצאנו חולצות עם הכיתוב 'בנצרים ישראל תנצח' – מה שהוכח ביתר שאת במערכה הנוכחית בעזה, שההחזקה של ציר נצרים היא החזקת רצועת עזה. היום זה ברור לצה"ל שמי ששולט בציר נצרים שולט ברצועת עזה".

ביום שבו נולד בנה החמישי, הפגינו הערבים בצומת נצרים והציר נסגר. "אסף בעלי היה בחוץ, אני הייתי בפנים, וככה התחילו הצירים. בסוף פינו אותי במסוק של 669, ואת חיים נסעתי ללדת במסוק. המראנו בנצרים בנוהל קרב, בחושך, וטסנו משם לסורוקה. זאת באמת הייתה חוויה יוצאת דופן", היא אומרת בשעשוע.

בראש השנה תשס"א, ספטמבר 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה. הערבים התפרעו בצומת נצרים, הכביש נסגר ונצרים הייתה נצורה. "אי אפשר היה להיכנס או לצאת מנצרים, רק במסוקים. כשאני אומרת שהייתה לחימה, אני מתכוונת ללחימה עצימה עם מסק"רים ועם מאגים, עד שהגיעו הטנקים לנצרים בערב סוכות. היינו נצורים ביישוב במשך שבועיים שלמים, עם שבעה ילדים קטנים".

"אני זוכרת איך שמחנו כשאריק שרון עלה לשלטון", מספרת ירחי על התחושות, ועל מערכת היחסים של היישוב עם ראש הממשלה שגירש אותם, זה שאמר "דין נצרים כדין תל אביב". "הרגשנו שהוא ידיד היישוב. הוא אמר לנו: 'כל דבר שאתם צריכים, אני אעזור לכם'. פעם הזמינו אותו לאיזו מסיבה ביישוב, והוא לא הצליח להגיע אז הוא שלח מכתב. הוא כתב: 'אנשי נצרים, אתם הלפיד ההולך לפני המחנה, חוד החנית של ההתיישבות בארץ ישראל'. כשהודיעו על תוכנית ההתנתקות, פשוט לא האמנו שזה יכול להיות".

כחברת ליכוד שהתפקדה במטרה להשפיע מבפנים, היא עברה מבית לבית במשאל המתפקדים, אבל למרבה האכזבה הניצחון במשאל זכה להתעלמות מצידו של ראש הממשלה, שהמשיך לקדם את תוכנית ההתנתקות. כשהיא אמא לשבעה, הצטרפה לשלב הבא במאבק. "בחודש תמוז ירדנו כל היישוב, אנשים, נשים וטף, לחממות כדי לשתול עגבניות ולהראות שאנחנו ממשיכים להאמין. פשוט המשכנו את החיים כאילו שלא תהיה התנתקות", היא מספרת. "אני זוכרת שהבת שלי, רחלי, הייתה בכיתה ו' לפני הגירוש. שנה אחר כך הייתה צריכה להיות לה בת מצווה בחנוכה, ובאו עיתונאים ששאלו 'איפה תהיה בת המצווה שלך?' והיא אמרה להם בפשטות ובביטחון: בנצרים. לא ידענו משהו אחר. הייתה לנו אמונה חזקה שאנחנו פה ולא הולכים לשום מקום. מצד שני, ראינו מה קורה, וראינו את ההיערכות של הצבא, וראינו שההפגנות לא עוזרות, וזה היה להחזיק שני עולמות".

בזמן שהם מחכים בנצרים לגירוש, הגיע משלוח מפתיע: "אחותי, שגרה ברמת הגולן, שלחה לי תוף וכתבה: 'אחותי היקרה, החלטתי לשלוח לך תוף זה, שיהיה מוכן ומתוקן לך מבעוד מועד לזמן שישלח השם לכם ניסים ונפלאות. כשם שהכינו אימותינו תופים ומחולות בזמן חשכת מצרים, וזכו להשתמש בהם בזמן הישועה, כן תזכו גם אתם בנצרים לצאת בשירה ובמחול בעזרת השם, כשיתבטלו הגזרות הקשות'. הילדים כמובן מיד רצו לנגן בתוף, אמרתי להם: 'אני קושרת לו סרט כתום, התוף הזה לא ינגן עד שתתבטל הגזרה' – ובאמת לא ניגנו בו עד היום".

"ביום של הגירוש לקחנו שקית חול מנצרים. יש בתוכה גם את הצמיד הכתום שהיה על היד שלי בכל תקופת המאבק", היא מראה לי את שקית החול השנייה. "אמרתי לילדים שלי שאנחנו יוצאים מנצרים עם שתי שקיות של חול: החול מימית והחול מנצרים. השעון של האמונה שלנו לא נעצר, הוא רק מתאפס. עד היום האמנו שלא נעזוב את נצרים, ומהיום אנחנו מאמינים שנחזור".

ביום הגירוש הם יצאו מנצרים בבכי. "אני זוכרת שהסתכלתי על נצרים בפעם האחרונה ואמרתי שאני אדאג שאף אחד לא ישכח את נצרים. מאז העברתי מאות הרצאות באולפנות, בישיבות תיכוניות, במכינות קדם־צבאיות, בפני חיילים ובפני כל מי שהסכים לשמוע. תמיד הייתי אומרת בהרצאות שהיום של העקירה מנצרים היה היום הקשה בחיי. ולעצמי הייתי אומרת: 'נו מה, החיים שלי דבש. אני נשואה באושר, הילדים שלי בריאים, חוץ מהלידה השקטה שעברתי בחודש שמיני לא קרה לי שום דבר רע, אז בטח שזה היה היום הכי גרוע'. ואז הגיע היום שבו אבא שלי נפטר, לפני עשר שנים. מאז שאבא שלי נפטר יכולתי להשוות, ואמרתי: באמת היום של הגירוש מנצרים היה לי הרבה יותר קשה מהיום שבו אבא שלי נפטר. כי כשאבא נפטר, עם כל הצער ושברון הלב, זה טבעי, הילדים קוברים את אבא שלהם, אבל היום של הגירוש מנצרים היה עקירה של דבר משגשג ופורח".

"ואז הגיע שבעה באוקטובר, שמחת תורה תשפ"ד", היא אומרת בכאב, "בשמחת תורה עוד לא הבנתי עד כמה זה באמת היה היום הנורא בחיי. מאז אני אומרת שהיום הקשה בחיי הוא שמחת תורה תשפ"ד, ולא יום הגירוש".

השמו"צניקים דנים על בית הכנסת

לפני 15 שנה הקימה קבוצת משפחות מעקורי נצרים את היישוב בני נצרים בחבל שלום, סמוך לגבול עזה-מצרים. החבל, שהוקם במקור למגורשי חבל ימית, הפך למרבה האבסורד בחסות ממשלות ישראל למקום מקלט גם למגורשי גוש קטיף, מהם גם כאלה שעברו את פינוי ימית. לצד בני נצרים הוקמו שלומית ונווה, שקלטו את מגורשי עצמונה ויישובים נוספים. "התחלנו 47 משפחות מנצרים, והיום אנחנו יותר מ־150 משפחות, חצי מהן במקור מכל מיני יישובים בגוש קטיף וחצי מהן סתם אנשים שפשוט רצו להצטרף אלינו".

במפגש הראשון של אנשי נצרים עם נציגי מועצת אשכול, הם ביקשו לשמוע למה זקוקים התושבים החדשים במועצה. "הייתה שם עובדת סוציאלית שהתפקיד שלה היה לקלוט אותנו, ואז היא אמרה: 'אנחנו מבינים שעברתם את הטראומה של העקירה, תגידו לנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לכם'. אחת החברות מנצרים ענתה: 'השאלה היא לא מה אתם יכולים לעשות למעננו, אלא מה אנחנו יכולים לעשות למענכם'. העו"סית אמרה שבעקבות ההתנתקות הם צריכים להקים צוותי חירום יישוביים, צח"י, ואמרו להם שבגוש קטיף היה צח"י ממש טוב. אולי אפשר לעזור להם בהקמה של הצוותים הללו בעוטף".

ירחי הרימה את הכפפה והחלה לעבוד במרץ על הקמת הצח"י ביישובי המועצה האזורית אשכול: "זה היה מפגש מדהים. הייתי באחד הקיבוצים של השומר הצעיר פה במועצה, ועל השומר־מסך בלפטופ שלי הייתה תמונה של בית הכנסת שלנו בנצרים. אחת מחברות הצח"י שם אמרה: 'וואי, אני זוכרת את המבנה הזה, זה היה בית הכנסת שלכם בנצרים. מה תעשו עכשיו בבני נצרים? תקימו את אותו בית כנסת או משהו אחר?' ואמרתי לה: את נופלת בדיוק על ויכוח שיש אצלנו עכשיו ביישוב. היא אמרה שהיא חושבת שצריכים לבנות בדיוק את אותו הדבר. פתאום הרבש"ץ של הקיבוץ התערב ואמר: 'לא, מה פתאום? בני נצרים הוא לא נצרים. זה יישוב חדש, תבנו בית כנסת אחר – יותר גדול ויותר יפה'. ככה הם התחילו להתווכח ואמרתי להם: והיה זה שכרי, בקיבוץ הזה, השמאלני, שאין בו בית כנסת, מתווכחים על השאלה איזה בית כנסת לבנות בבני נצרים".

"היה לי נורא כיף להכיר את היישובים באשכול, זה היה ממש ריפוי בשבילי. גם להקים את היישוב, גם להתערב בקהילה של אשכול ולעזור להם", היא אומרת בחיוך, וממשיכה לתאר את התקופה בעוטף עזה לאחר הגירוש: "זמן קצר אחרי הגירוש התחילו לירות לכאן קסאמים. בעקבות מבצע עופרת יצוקה התעורר הצורך, וכך נכנסתי לעבוד במועצה. עבדתי בשני תחומים, בקליטה וכרכזת צוותי חירום יישוביים בכל המועצה. אלו היו עשר שנים נפלאות. זה גרם לי להכיר היטב את היישובים מסביב. יצרתי קשרים עם הרבש"צים, עם הצח"י ביישובים ועם העובדות הסוציאליות, ואחת מהן, רינת שגב אבן, נהייתה חברה טובה שלי. היא מבארי והיא נרצחה בבארי. בזמן הקורונה עזבתי את העבודה במועצה בגלל כל מיני שינויים שהיו, וגם לא אהבתי את כל הפוליטיקות של המועצה. לא הייתי טובה בזה. הפכתי לעובדת סוציאלית עצמאית, והמשכתי לעבוד עם הקהילה של יישובי העוטף. עבדתי עם מטופלים מנחל עוז, מכפר עזה ומכל חבל אשכול".

החברות שנגדעה בטבח

בשמחת תורה תשפ"ד התארחו בבית ירחי בבני נצרים ארבעה זוגות צעירים עם שבעה תינוקות, חבורה של בנה עמיאל מישיבת מעלה אליהו בתל אביב. "כל הבית היה עגלות ומוצצים", היא אומרת בחיוך של סבתא ותיקה. "רקדנו, פתחנו פה שולחן גדול וישבנו עד שעה מאוחרת לשוחח. בבוקר החג בעלי ואני החלטנו שנלך להתפלל ותיקין. אנחנו מתחילים להתפלל, הספקנו אפילו לשיר 'א־ל אדון על כל המעשים', ופתאום התחלנו לשמוע אזעקות ונפילות. עוד אזעקה ועוד אזעקה", היא חוזרת לאירועי היום ההוא.

"יש לי אוזן טובה, ואני שומעת שהאזעקות גם מנווה ושלומית, אני שומעת שהאזור כולו מלא אזעקות ובומים. אני ראש צח"י, והסגן היה גם בוותיקין, הוא קצין בדרגה גבוהה בצבא. אני מסתכלת עליו ואנחנו ממש מבינים שהפעם זה משהו אחר", היא מתארת את רגעי האימה.

צורית שלחה את בעלה הביתה כדי לוודא שכולם בסדר, ורצה לחמ"ל. בנה, שכבר הוקפץ לצבא, מביא לה לשם את הטלפון הנייד: "אני מדליקה את הטלפון ומסתכלת בקבוצת ראשי צח"י אשכול. זה היה נורא. לאט לאט הבנו שיש מחבלים בכל האזור, שיש מלחמה והמחבלים בדרך אלינו, ואז הגיעו אלינו הגופות של החבר'ה משלומית שיצאו להילחם בפרי גן". היא עוצרת ומספרת על המעורבות העמוקה שהייתה לה בקידום ההקמה של היישובים שלומית, פרי גן וכרם שלום, שכעת היו בלב הסערה. "אני מכירה שם את כולם".

"פתאום מתקשרת אליי גאולה רבי מכרם שלום ואומרת לי: 'עמיחי שינדלר נפצע'. באותו הרגע נפל לי הלב. הם משפחה שכולה, יש להם כבר בן שנהרג בפיגוע, והכרתי אותם כשהיו משפחה מאמצת שלי בשירות הלאומי. היא אמרה לי: 'צורית, אסור שהוא ימות פה. אתם חייבים לעזור לנו להוציא אותו'. ואני אמרתי לה: גאולה, את יודעת מה הולך? כביש 232 כבוש, אנחנו לא יכולים להגיע אליכם. והיא התעקשה: חייבים להוציא אותו. באיזשהו שלב יצאתי מהחמ"ל וראיתי שמגיע ג'יפ צבאי והם צועקים 'יש לנו פה פצוע, איפה המרפאה?' ואני קולטת שזה עמיחי שינדלר ואני שומעת את הצעקה שלו. הוא היה בהכרה עד שפינו אותו מכאן למסוק".

היום הזה הביא איתו גם אובדן אישי שחוותה צורית מכיוון מפתיע. עוד לפני המלחמה היא יצרה קשר עם קבוצת שמאל קיצונית בשם 'נשים עושות שלום'. "כשהתחיל כל הסיפור של הרפורמה והן הלכו להפגנות, זה היה לי קשה. באיזשהו שלב התקשרתי לאחת מהן ואמרתי לה: 'אתן נשים עושות שלום, בואו נעשה שלום קודם כול בינינו'. בעשרת ימי תשובה הזמנתי אותן אליי הביתה לפגישה עם נשים מבני נצרים, ישבנו פה מעשר בבוקר עד שלוש וחצי אחר הצהריים ושוחחנו. אחת מהפעילות הכי קיצוניות הייתה ויויאן סילבר מבארי. כל הזמן התווכחנו. היא אמרה: 'אתם צריכים להאמין, יש אנשים טובים בעזה, הם רוצים שלום. למה אתם חושבים שכולם חמאס?' אני מתווכחת איתה, היא מתווכחת איתי, ואנחנו מסיימות את היום בחיבוק. אמרתי לה: 'תשמעי ויויאן, נשים עושות שלום זה מכל הארץ, אבל את מבארי ואני מבני נצרים. בואי נמשיך את השיח הזה, אנחנו חושבות על הכול הפוך – אבל את נכנסת לי ללב'. ויויאן התלהבה מהרעיון והציעה שבפעם הבאה הן תיפגשנה אצלה בבית, בבארי".

צורית אמרה לויויאן שבתקופת החגים היא לא תהיה פנויה, אז הן כתבו לעצמן תזכורת לשוחח ב־8.10, למחרת חג שמחת תורה, ולקבוע פגישה. אך למרבה הצער למציאות היו תוכניות אחרות. ויויאן נרצחה בביתה שבקיבוץ בארי. בתחילה היא הוגדרה כחטופה, אחר כך כנעדרת, ורק לאחר 38 ימים שרידי גופתה זוהו בביתה שבבארי. "כששמעתי שזיהו את שרידי גופתה, פשוט התחלתי לבכות", מתארת צורית בכאב, "ישבתי על האספלט בחנייה של המנהלת והתייפחתי".

המתנחלת ששיקמה את העוטף

שבוע וחצי אחרי פרוץ המלחמה, מתקשר אל צורית חבר שעבד איתה ביישובים באשכול ואומר שהם מקימים מנהלת לשיקום עוטף עזה ומחפשים אנשים. "הסכמתי להצטרף. בהתחלה הייתי היחידה מעוטף עזה, אחר כך נוספה עוד מישהי מכפר מימון", היא מספרת. כמי שמכירה את האזור ואת תושביו, נפל עליה עומס רב. "נתניהו הגיע לביקור שם ואמר: 'אני אתן לכם כמה כסף שצריך, תשקמו לי את העוטף'. נהייתי פקידה, כל היום מול המחשב עם האקסלים של מנהלת תקומה, בעצם מלמדת אותם את האזור. מצד שני, אני עובדת סוציאלית, אז קיבלתי את התחום של רווחה וקהילה. אמרתי להם שרווחה פחות מעניין עכשיו, מעניין הקהילות. להחזיק את היישובים כיישובים, כדי שהם גם יחזרו הביתה כיישובים, שלא יתפרקו". לאחר ארבעה חודשי עבודה סביב השעון, ולאחר שדאגה להכניס את כל הסעיפים החשובים לשיקום הקהילות, עזבה צורית את המנהלת וחזרה לעבודתה כעובדת סוציאלית.

בוקר אחד, ארבעה חודשים לאחר תחילת המלחמה, היא מקבלת בווטסאפ תמונה מבן של חברים מהיישוב: שלט העץ שהיה תלוי בכניסה לביתם בנצרים. השלט היה תלוי הפוך במשך 19 שנה על פרגולה של משפחה ערבית. "כל כך שמחתי כשהגיע השלט הזה. כל אמצעי התקשורת רצו לראיין אותי, אבל כשהוא הגיע אני עוד עבדתי במנהלת והם לא נתנו לי להתראיין", נזכרת ירחי ומספרת מה ביקשה מהבן עמיאל, כיום כתב הכנסת של i24news ואז עיתונאי ב'מקור ראשון': "אמרתי לו: 'עמיאל, תעשה בליץ תקשורתי. השלט הזה צריך להגיע לכל הערוצים', וכך היה. המסר היה: לא רק אנחנו חיכינו לחזור לעזה, עזה חיכתה לנו. השלט חיכה לנו בעזה כדי שנחזור אליה".

"אנחנו חיים במציאות ניסית", היא אומרת בהתרגשות בהתייחס למלחמה בחזיתות השונות. "70 אחוזים מרצועת עזה בידי צה"ל, חזרנו לרצועת הביטחון בלבנון, ההישגים בסוריה וכמובן מול איראן ב'עם כלביא'. אני נמצאת בתחושה של הודיה מאוד גדולה, ואני חושבת שהדבר הזה לא מדובר מספיק. כל מה שסיפרתי לך עד עכשיו, לא מעניין אותי שתכתבי בכתבה. מה שמעניין זה שנבין באיזו תקופה אנחנו חיים, באיזו מציאות ניסית אנחנו חיים, שנראה את פעמי הגאולה. אנחנו בתוך נס ואנחנו בתוך התרחשות שלא הייתה כמותה. ה־7.10 היה יכול להיות יום השמדתה של מדינת ישראל, זאת הרי הייתה התוכנית – מתקפת פתע מצפון ומדרום והתקוממות פנימית של הערבים. אני אומרת ש־7.10 היה היום הנורא בחיי, והוא באמת כזה בחיי הפרטיים ובחייהם של עוד המוני אנשים פה, אבל ברמה הלאומית, עם כל הכאב, קרה לנו נס עצום. השגחה מופלאה ותהליך מדהים של שינוי פני כל המזרח התיכון וגאולת עם ישראל בארצו".