לחימה עם נשמה

אני יושבת עם נדב צדוק יאיר ב"סלון" ביתו, שהוא בעצם אוהל גדול שנבנה במשך השנים, טלאי אחרי טלאי. הגבעה של נדב נמצאת אי שם, סמוך ליישוב כפר תפוח שבשומרון. ניסיתי לשחק אותה רמבו ולהגיע לבד לבית של נדב, אבל הטויוטה קורולה שלי קצת נתקעה בסלעים. התקשרתי אליו בהיסטריה, והוא הגיע חיש מהר לחלץ אותי. חניתי בגבעת טל בנימין הסמוכה, והמשכתי עם נדב ב־4X4 שלו. האוהל של נדב פתוח מכל הכיוונים לארבע רוחות השמיים, בלי דלתות – רק פתחים עם מזוזות. "פעם ערבים ניסו לעלות לפה", הוא עונה לשאלתי בטרם הספיקה להישאל. "זה נגמר בחבלות, שלהם, ואני קיבלתי צו הרחקה ועבודות שירות", הוא מציין בחיוך שובב ומוסיף: "מאז הם לא ניסו שוב".

שיחות עם הבורא ביער

האיש הצבעוני, שהיום הוא חלק אינטגרלי מאדמת השומרון, נולד בכלל בהוואי לפני 72 שנה. "האי שאני מגיע ממנו נקרא קוואיי. היו בו הרבה כפרים. לא היה לנו חשמל ולא מים זורמים בברזים, רק מים ישירות מהנחל בכפר. חיינו חיים מאוד פשוטים". נדב, שנקרא אז נוי, שפירושו סקרן בשפה ההוואית, חי בכפר אצל הסבא והסבתא. הוריו נפרדו כשהיה קטן, ואימו התגוררה בבירה הונולולו עם ארבע אחיותיו. לסבא היה רק ספר אחד בבית – התנ"ך, והוא ישב מדי יום עם נוי הקטן וסיפר לו על בריאת העולם, על אברהם שגילה את הבורא, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני. "בעבר תושבי הוואי היו עובדי אלילים", נדב מסביר, "באיזשהו שלב לפני מאות שנים הם התחילו להאמין בא־ל אחד, סבא שלי היה קורא לו 'הבורא'".

כשהיה בן תשע, אימו הגיעה לכפר יחד עם אביו החורג ולקחה אותו לגור איתם, יחד עם ארבע אחיותיו ועוד אחות חורגת. כך הגיע הילד מהכפר לעיר הבירה הונולולו, וגילה את הציוויליזציה והתרבות המערבית לראשונה בחייו. "התושבים המקומיים גאים בעצמם, בזהות ובמסורת שלהם, והאמריקאים לא אהבו את זה. כשהוואי הצטרפה לארצות הברית הם ניסו למחוק את התרבות הזאת, שנחשבה בעיניהם לנחותה", נדב מספר. "רצו שלא נדבר בהוואית, אלא רק באנגלית. כך גם היה האבא החורג שלי. הוא היה אמריקאי טיפוסי, בלונדיני, שני מטרים גובה. היה לו חלום לגדל בן אמריקאי, ואני פשוט לא התאמתי לתבנית הזאת. במשך שנים חייתי בתחושה שאני האכזבה שלו. הוא רצה שאשחק פוטבול, ופשוט לא ידעתי איך, למרות שהוא ניסה ללמד אותי. הוא הכריח אותי להסתפר ולהתלבש כמו אמריקאי, עם מכנסיים ארוכים ונעליים סגורות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

"בניגוד לכפר, בעיר הייתה חובה ללכת לבית הספר, ולא השתלבתי טוב בגלל שהיו צריכים לדבר שם רק באנגלית. כל הילדים צחקו עליי בגלל השיער הקצוץ והלבוש, בהוואי הרי הילדים לובשים מכנסיים קצרים ונועלים כפכפים". למרות הכול, האב החורג לא היה מרוצה מהילד הכפרי.

נדב מספר על מערכת היחסים האלימה עם האב החורג, שהיה מכה אותו קשות: "יום אחד הוא אמר לי: 'תגיד לי שאתה אוהב אותי'. הייתי בהלם, עניתי לו: 'אבל אני בכלל לא מכיר אותך', אז הוא נתן לי סטירה. הוא הרים אותי מהרצפה, ושוב אמר: 'תגיד לי שאתה אוהב אותי', אז שוב עניתי: 'אני לא מכיר אותך'. עוד סטירה. אמא שלי בכתה והתחננה: 'רק תגיד לו'. הייתי בן תשע, לא הבנתי בכלל למה לשקר לו, זה הפוך מכל התרבות שגדלתי עליה.

"כשחייתי בכפר, על כל שאלה שהייתה לי בנושא אי צדק או מדוע דברים מסוימים קורים, סבא היה עונה לי: 'תשאל את הבורא', וככה עשיתי. הייתי מסתובב ביערות ושואל את הבורא. מעולם לא קיבלתי תשובה, אבל ככה עשיתי מתוך הרגל. אחרי שבועיים בבית של האב החורג שלי, ישבתי בלילה בחדר ושאלתי את הבורא: 'למה אתה עושה לי את זה? למה זה מגיע לי?', ופתאום אני שומע דפיקות על החלון", נדב מתאר את נקודת המפנה ששינתה את חייו, ומספר: "בתמימותי חשבתי שאולי זה הבורא, אבל זה היה דוד שלי, אח של סבא. הוא עבר לגור בשכונה לידנו. הוא פתח את החלון והוציא אותי החוצה. הוא לא אמר כלום על הפנס שהיה לי בעין, על הסימנים הכחולים, הנפיחות והראש המגולח, רק משך אותי החוצה והמשיך לאמן וללמד אותי את לימודי הלוחמה שהתחלתי בכפר. בכפרים בהוואי לימדו את הבנים מגיל תשע עד גיל 21 לוחמה הוואית שנקראת 'לואה'. בגיל תשע, כשהתחלתי ללמוד את זה בכפר, הם התלהבו מההתקדמות שלי באימונים, אז הוועדה החליטה לשלוח את דוד שלי להמשיך לאמן אותי".

כשנדב הצטרף לאימונים בכפר, הקפיצו אותו בשלושה מחזורים לקבוצה של בני 12, כיוון שידע את כל התשובות והפריע לשאר הילדים: "הסיבה שידעתי הכול הייתה סבא. אני זוכר שכשהייתי בן שלוש הוא היה לוקח אותי ליערות על הכתפיים שלו, שם הוא היה מאמן גם נוער וגם ותיקים בלוחמה. לכן סקרן אותם לראות איך אני מתקדם, אז שלחו את הדוד שלי להמשיך איתי את האימונים, ופעם בשנה היו מטיסים אותי בחזרה לכפר, לראות איך אני משתלב עם החבר'ה.

"בבוקר של טקס הסיום של כיתה י"ב, לפני שהאבא החורג שלי יצא לעבודה, הוא אמר לי: 'תעשה גלח'. עניתי לו שאני לא רוצה, אז הוא איים שהוא יעשה מהומה בטקס הסיום. הוא היה חגורה שחורה בקראטה ואייקידו, והדבר הטוב היחיד שקיבלתי ממנו זה שמהשבוע השני אצלו בבית, הוא שלח אותי גם ללמוד. גם אני כבר הייתי חזק ולא פחדתי ממנו. עניתי לו: 'אתה לא מפחיד אותי, תעשה'. האחיות שלי שמעו את זה והתחננו בפניי שאסתפר קצוץ ולא אגיע ככה לטקס, כי זה יעשה להן בושות. החלטתי לעזוב, ופספסתי את טקס הסיום שכולם חיכו לו. לא הייתי מוכן שהוא שוב יכריח אותי לעשות משהו. כיוון שעל פי חוק כבר סיימתי תיכון, היה מותר לי חוקית לעזוב".

"ישראל? בום בלב"

לאחר שעזב, נדב המשיך לחפש את עצמו. כשהיה בן 25, שני חבריו הטובים מצוות הלוחמה בכפר נהרגו במבצע: "היינו 11 חבר'ה בצוות, וזה היה קשה לכולנו, אבל לי במיוחד. הם היו כמו אחים שלי, היינו דבוקים יחד שלושתנו, באימונים, על הגלים ובכל מקום", הוא מתאר ומספר על נקודת השבר: "אחרי הלוויה החלטתי שאני מצטרף אליהם. עליתי על אוטוסטרדה ודהרתי כמו משוגע לכיוון הצוק. פתאום נזכרתי במה שסבא אמר לי בגיל 15. הייתי בכלא נוער, כי חבר שלי גנב רכב והייתי איתו ברכב. סבא הגיע לבקר אותי ואמר לי להגיד תודה. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, והוא ענה: 'החוכמה היא לומר תודה גם כשקורים לך דברים רעים, לא רק על הדברים הטובים'. באותו רגע אמרתי תודה, והרגשתי שמחה גדולה שיצאה מתוך הנשמה שלי. עצרתי את הנסיעה הפרועה והבנתי שזה הבורא, שהוא מדבר איתי והוא הציל לי את החיים באותו יום".

נדב בנה לעצמו חיים טובים. היה לו בית משלו, והוא הרוויח הרבה כסף בתור סוכן של 'club med' – תאגיד צרפתי שמשווק חופשות לתיירים ברחבי העולם, ובין השאר בהוואי. למרות ההצלחה, הוא המשיך להרגיש שמשהו חסר ושהקב"ה קורא לו להמשיך הלאה. "יום אחד, בסוף המשמרת בעבודה, אני מקפל את השולחן ורואה עוד זוג תיירים. אני אומר להם: 'אלוהה, מאיפה אתם?', והם ענו שהם מישראל. פתאום הרגשתי בום בלב. ישראל. האנשים האלה הגיעו מארץ התנ"ך, מהסיפורים של סבא. רציתי לשמוע מהם איך החיים בישראל. הם אמרו לי: 'מה, לא שמעת על ארץ זבת חלב ודבש?'. השיחה התגלגלה, והם שאלו מה אני בעצם מחפש. עניתי שאני מחפש מקום שבו כולם יחד, עובדים ביחד, חקלאות, הכסף הוא של כולם וחיים בפשטות. הם אמרו שאני צריך ללכת לקיבוץ".

נדב קיבל את העצה והתחיל בסידורים הדרושים לעזיבה. הוא עלה על מטוס לניו יורק, ולאחר כמה חודשים עם חברים במנהטן הוא עלה שוב על מטוס ונחת בארץ. כהמלצת זוג הישראלים, הוא ניגש למרכז שיבוץ המתנדבים לקיבוצים וביקש להגיע לקיבוץ גינוסר. "הפקידה צחקה וענתה שכל המתנדבים מאירופה מבקשים את גינוסר, כי הקיבוץ על הכנרת. ואז היא שאלה: 'מאיפה אתה בא עם העיניים המלוכסנות האלה?'. עניתי שמהוואי. היא התלהבה ואמרה: 'תשמע, אני אעשה לך פרוטקציה ואכניס אותך לגינוסר, אני בת משק'. הגעתי לגינוסר והייתי שם שנה וחצי. אחרי שנה וחצי חיפשתי אולפן ללימוד עברית. האמא המאמצת שלי מהקיבוץ אמרה שמצאה לי אולפן בקיבוץ דתי. היא אמרה שקיבוץ דתי זה שונה, והיא מרגישה שאם אני אלך לשם אני לא אחזור".

בקיבוץ טירת צבי הייתה תוכנית שכללה חצי שנה אולפן עברית וחצי שנה אולפן גיור, "אבל אחרי היום הראשון, הבנתי שהם לא מלמדים לקרוא ולכתוב, רק לדבר". נדב כבר ידע לדבר עברית, והחליט לחזור לגינוסר ולחפש אולפן שמלמד לקרוא ולכתוב, אבל שוב התנ"ך שינה את התוכניות: "רציתי לעזוב כבר למחרת, אבל איכשהו נשארתי עד יום רביעי. ביום רביעי הייתה שעה אחת של לימודי יהדות. פתאום אני שומע את סיפורי התנ"ך שוב, אותם סיפורים שסבא סיפר לי כשהייתי ילד בכפר. מנהל האולפן, שראה שאני מתעניין בלימודי יהדות, שאל אותי אם אני נשאר לשבת. הוא נתן לי סידור מתורגם לאנגלית וכיפה, ואמר לי להגיע בערב שבת לבית הכנסת. פתחתי את הסידור, ופתאום הרגשתי שנתנו לי קו ישיר לקדוש ברוך הוא. ואז קבלת שבת, כולם לבושים בלבן, שרים יחד בבית הכנסת. בכפר בהוואי היה טקס קבוע לקראת כניסת שבת, שבו שני לוחמים עולים על הצוק, מסתכלים מערבה על השמש השוקעת ותוקעים בקונכיות. כאשר נשמעת התקיעה, שני לוחמים רצים מהקצה של הכפר ומדליקים לפידים עד לכניסה, ואז פוצחים בשירה וריקודים, כדי להודות להשם על כל מה שקיבלו במהלך השבוע. במהלך כל השבת משאירים תנורים עם האוכל, ומהשקיעה עד השקיעה לא עובדים, רק נחים וחוגגים. כשראיתי את השבת בטירת צבי, הבנתי שלזה אני שייך. נשארתי שם במשך כל השנה, ולמדתי הכול בהתלהבות. בית הדין בקיבוץ פעל תחת הרב גורן זצ"ל. במהלך הגיור למדתי שהרבה דברים שעושים בכפרים בהוואי הם בעצם במקור מהיהדות: שמירת שבת, ברית מילה בגיל שמונה ימים, שבע ברכות לחתן וכלה, טהרת המשפחה, עיר מקלט – כל הדברים האלה ישנם בהוואי. בהמשך פגשתי את הרב אביחיל זצ"ל, שחקר על צאצאי עשרת השבטים, ודיברנו על זה".

הרב"ט שאימן את הקצינים

אחרי הגיור, נדב הפך לאזרח מן המניין והתגייס לצה"ל. הוא היה מחויב לשירות של ארבעה חודשים, אבל אחרי חודשיים החליט להתגייס לשירות מלא של שלוש שנים, בגיל 31. את שירותו הצבאי התחיל בקורס מדריכי קרב מגע במכון וינגייט. כשסיים את הקורס, המפקד קרא לו והודיע שסגן אלוף אמיר מי טל, מפקד פלס"ר גולני, מעוניין למשוך אותו אליו, אבל הוא רוצה שיישאר בווינגייט כדי להכשיר את המדריכים הבאים. "הוא חשב שאישאר, כי התנאים היו הרבה יותר טובים בווינגייט, ומי ירצה בגיל 31 לעבור טירונות בסיירת גולני. הוא היה מופתע שבחרתי בסיירת, ללא היסוס", מספר נדב.

"אמיר סיפר לי מה התנאים ביחידה שלו. זו יחידה קרבית, 90 קילומטר למסע כומתה, 120 קילומטר לסוף מסלול, ולמרות שאני מבוגר יותר – אני צריך לעשות כמו כולם. הסכמתי. אחרי חודש וחצי אמיר ביקש שאהיה בתרגיל של הוותיקים שמדמה אויב. שאלתי אותו מה זה אומר, והוא ענה שאני כאילו האויב שמחזיק בחטוף, וצריך לדווח בסיכום אם זיהיתי את הכוח בתנועה. 'כל מה שאתה רואה או שומע, תגיד לנו בסיכום ונרשום', הוא ביקש. בסוף התרגיל נתתי לו סיכום, הסברתי שחשפתי אותם בקלות בגלל תנועה, רעש ודיבור. שבוע לאחר מכן, הוא משך אותי מהצוות לעשות שוב את אותו התרגיל. אחרי חמישה שבועות הוא שוב לוקח אותי לשיחה ואומר: 'דיברתי עם וינגייט, וכל ההערות שאתה נתת, הם לא מלמדים אצלם. מאיפה אתה יודע את כל זה? איפה למדת על התגנבות בתנועה?' עניתי: 'מהמסלול בהוואי'".

נדב סיפר לסגן אלוף מי טל את כל קורותיו, ואת אופי המסלול בהוואי שעוברים כל הנערים בכפרים מגיל 9 עד גיל 21. כשסיים לספר, אמר לו מי טל: "זה הקצין של הצוות הצעיר, אני רוצה שתאמן את הצוות שלו, 18 לוחמים, על כל הדברים שרשמתי כאן בנושא התגנבות. תוכל לעשות את זה בחמישה שבועות?".

"אחרי חמישה שבועות, ביום חמישי, התחלתי להתארגן איתם לקראת תרגיל", מספר נדב, "למרות שהיה לי זמן עד יום ראשון, אמרתי לאמיר שהם מוכנים למבחן. הוא ענה לי שיש זמן עד יום ראשון, ושאמשיך לאמן אותם, אבל אני התעקשתי שהם מוכנים. הוא ענה שאי אפשר, כי יש תרגיל לוותיקים. הצעתי שנכניס אותם לתוך התרגיל, והוא הסכים. הראיתי לו ששומעים את הוותיקים ורואים את החוליה שלהם בתנועה מהירה. אחר כך עברנו לצעירים, והוא מתחיל להתבלבל. 'איפה הם?' הוא שאל, ועניתי שיעלה מולם בקשר. הם מסבירים לו איפה הם נמצאים, הוא מזהה את המיקום אבל לא רואה אותם. כל הצוות הצעיר הצליחו להגיע בלי חשיפה. הוא סגר את התרגיל ללא סיכום, ואמר בעצבים: 'כולם במשרד שלי בשעה עשר בבוקר, כולל אותך, נדב יאיר'. הוא כעס על הוותיקים שלא יישמו את ההערות מלפני חמישה שבועות, ואמר לקצינים: 'ממחר אתם מתחילים אימונים עם נדב יאיר, כל מה שהוא אומר אתם עונים אמן'. זה היה הזוי, כולם שם היו קצינים, ואני רב"ט".

במשך חמישה ימים לימד נדב את הקצינים את מה שלמדו הלוחמים הצעירים במשך חמישה שבועות. סגן אלוף מי טל התלהב, ומאז במשך כל שירותו, מ־85' עד 88', הוא אימן את כל חיילי סיירת גולני, שבילו באותן שנים הרבה בלבנון, שם נפל מי טל בקרבות בסוף 88'. כשנדב השתחרר, הוא היה תחת פיקודו של תת־אלוף ארז גרשטיין ז"ל, שנפל גם הוא בדרום לבנון. גרשטיין ניסה למשוך את נדב למילואים ביחידה אבל לא הצליח, וביקש שלוחמי הסיירת יגיעו לקיבוץ ושם נדב יאמן אותם כאזרח. בטירת צבי הסכימו, ואף אפשרו לחיילים לישון בבית הילדים ולאכול בחדר האוכל בכל הארוחות. "הם ראו בזה שליחות", קובע נדב, ומתאר את המשך השתלשלות הקריירה הצבאית: "איתן בלחסן זיכרונו לברכה, שנפל בפברואר 99' בלבנון, היה אז מפקד סיירת צנחנים. הוא התקשר אליי וביקש שאלמד את החיילים שלו התגנבות ותנועת לילה, כמו שעשיתי עם סיירת גולני. כשהוא הגיע לראות, הוא התלהב וביקש שאאמן את כל היחידה. אימנתי אותם שבוע אחרי שבוע, חמישה ימים לכל צוות, עד שכל היחידה הייתה כשירה. ואז הגיעו דובדבן, פלס"ר נח"ל, פלס"ר גבעתי, שלדג, גם המסתערבים של עזה, מה שהיה נקרא שמשון. בקיצור, כל היחידות המובחרות בצה"ל היו מגיעות לטירת צבי ללמוד אצלי את תורת הלחימה של ההתגנבות והשדאות, מ־88' עד 99', והכול היה בחינם, בהתנדבות.

"לא היה שבוע שלא התאמנתי עם איזושהי יחידה. ב־99' הקיבוץ החליט לעשות מזה עסק. קיבלתי מספר ספק והפכתי ליועץ חיצוני מטעם משרד הביטחון. ככה שמעו עליי בבית הספר נגד גרילה באליקים. הקצינים שם הסתקרנו מאוד מה אני יכול ללמד את החיילים שלהם, שאומנם הם לא מיחידות מובחרות, אבל בכל זאת גם הם עולים ללבנון. הם היו צמאים ללמוד כמו ספוגים יבשים. שבוע אחרי זה הגיע גבע ראפ, שהיה הקצין שאחראי לכל הנהלים בצה"ל. הוא אמר לי: 'נדב, זה נגד כל הנהלים'. אמרתי לו שיבוא בערב, ויראה בעצמו מה זה.

"פעם תנועה מהירה נחשבה כדרך לעבור מנקודה לנקודה בלילה", מסביר נדב, "בגלל ההרגשה שאתה חשוף וגלוי. אבל מצד שני, יש מה שנקרא 'גורמי גילוי', שאלה כל הגורמים שחושפים לוחם בשטח. רעש ותנועה הם גורמים שחושפים, והנוהל שהיה קיים אז, של ריצה ממקום למקום בלילה, סותר את זה. גבע ראפ הגיע בערב וראה את השטח, את התוצאות, ואמר: 'תמשיך, אני אגיע שוב לבחון את זה בשבוע הבא'. ככה הוא בחן אותי במשך שנה שלמה, והציג את הממצאים לאהוד ברק, אפי איתם, יאיר נווה וגבי אשכנזי. לבסוף היה דיון עם כל הגנרלים מה לעשות. הם החליטו לפתוח מדור שדאות חדש ולשנות את כל הנהלים והפרוטוקולים שהיו מקום המדינה". נדב בנה תוכנית של חמש שנים, ועבר בכל בסיסי חטיבות החי"ר ללמד את המפקדים את הנהלים החדשים.

"זו הייתה משימה קשוחה ביותר", הוא מתאר ומוסיף: "אבל הצלחנו. כל מה שלומדים עכשיו – הליכת סכין, הליכת חתול, סימן סכנה, נוהל סכנה, נוהל נתק – כל אלה הם דברים שאני הכנסתי לצה"ל. יש אפילו כתבה מצולמת עם גבי אשכנזי מימיו כרמטכ"ל, שהוא אומר שמזל שהתגיירתי ולא התאסלמתי, אחרת המידע הזה היה מגיע לאויב", הוא אומר בחיוך משועשע.

"מה אתה, סבא גבעות?"

כשלבן הבכור מלאו 11 שנים, החליטו נדב ואשתו לשעבר לעזוב את הקיבוץ ולעבור למושב גמזו, שם נולדה להם בת אחרי חמישה בנים. נדב הקים סושייה מהראשונות בישראל, והיה נוסע מדי יום למכור מגשי סושי בדיזנגוף בתל אביב. העסק שגשג וזכה לשם 'סושי שוס'. בהמשך הוא מכר 50 אחוזים מהעסק למי שהפך לשותפו, שביקש להקים סניף כשר למהדרין עבור הציבור החרדי בירושלים. לסניף החדש הוא קרא 'אוסקה'. לאחר שנה נדב ואשתו דאז התגרשו, והוא מכר לשותף גם את החצי השני של העסק.

"אחרי הגירושין גיליתי את השומרון. למרות שעברתי פה במשך שנים בדרך לבסיסי צה"ל, לא באמת הכרתי את המקום – עד שחבר הזמין אותי לשבת בגבעות עולם, ליד איתמר. התלהבתי מהמקום והוא הביא אותי להיות אחראי אבטחה שם. באותה תקופה התרחש הרצח של משפחת פוגל", הוא מספר.

"גרתי שם במשך שנה עד שפינו את הגבעה, ואז הגעתי לפה. הקמתי את האוהל, ומאז אני גר כאן. בשנים האחרונות אני מאמן פה גם חבר'ה מהגבעות לשדאות והגנה עצמית. גם יחידת פלס"ר גולן של יוצאי הגבעות, מה שנקרא בעבר 'ספר המדבר', מגיעים לפה להתאמן. גם חטיבת חשמונאים היו פה לאחרונה, במשך שלושה ימים. הם ישנים פה, קמים בבוקר, מתפללים ומתחילים באימונים".

אדם בן 72 שמאמן נערי גבעות על בסיס יומיומי זה לא דבר טריוויאלי, ואפילו הילדים שלו הרימו גבה בהתחלה: "הבן שלי אמר לי פעם: 'מה אתה עושה עם נוער הגבעות? מה אתה, סבא גבעות?'. אני תמיד עונה שהם לא פחות מחיילים, הם שומרים על ארץ ישראל. הנערים האלה הם חוד החנית של מדינת ישראל, ואני מחויב ללמד אותם להגן על עצמם".

לנדב יש עוד דרך להוכיח מדוע דווקא ההתיישבות היא החץ אל הגאולה: "אנחנו מזכירים בכל מקום את יציאת מצרים, זו בעצם הגאולה הראשונה של עם ישראל. אבל רק חומש זכו לצאת ממצרים. למה? כי הקב"ה ציווה את בני ישראל במשך ארבעה ימים לקשור שה לרגל של המיטה. השה היה אליל של המצרים, והם לחצו על בני ישראל לשחרר את השה. מי שהצליח להשאיר את השה עד הסוף, ולבסוף שחט אותו ומרח את הדם על המשקוף, זכה להיגאל – בגלל כוח האמונה בקב"ה, למרות שזה עצבן את המצרים. הרבה זמן חשבתי מה השה הזה היום, מה הדבר שמעצבן את אומות העולם, ובזה נבחנת האמונה שלנו בקב"ה בגאולה הנוכחית. ואז לפני ארבע שנים שמעתי במקרה נאום של נשיא האו"ם, שבו הוא קורא בזעם לראש הממשלה ולמדינת ישראל להפסיק לבנות ביהודה ושומרון. ואז אמרתי לעצמי – ואללה, אם זה מה שהכי מעצבן את העולם, זה השה שלנו. זה מה שצריך לעשות, ודרך זה תצמח הגאולה השלמה".