דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
מגזין

שיר קודש, שיר חול

שיר דוד גדסי גאה במראה היהודי שבו הוא מופיע גם על במות חילוניות, ואינו רואה סתירה בין מחויבותו להלכה ובין כתיבת שירי אהבה

"עבודת ה' היא השורש של כל העשייה הציבורית והמוזיקלית שלי". שיר דוד גדסי. צילום: שלומי יוסף
"עבודת ה' היא השורש של כל העשייה הציבורית והמוזיקלית שלי". שיר דוד גדסי. צילום: שלומי יוסף

השנים האחרונות הן תור הזהב של חיבורים במוזיקה הישראלית. קצוות שבעבר נראו רחוקים שנות אור זה מזה, מוצאים את עצמם מנגנים באותו סולם. ובתוך הפסיפס המרתק הזה בולטת דמותו של שיר דוד גדסי. במבט ראשון הנוכחות שלו על הבמה משדרת משהו עתיק, שורשי. הפאות הארוכות שמתבדרות ברוח, המבט העמוק, הגיטרה שמחוברת אליו כמו איבר נוסף בגוף. אבל כשמתחילים לשוחח איתו, מגלים צעיר בן 28, תושב הרצליה, נשוי ואב לילד, שחי ונושם את המציאות הישראלית על כל גווניה. הוא לא מסתגר בדל"ת אמות, אלא יוצא החוצה, אל הלב הפועם של תל אביב, אל מועדוני ההופעות, ומביא איתו מטען רוחני של לימוד קבלה, חסידות, טבילה יומיומית במקווה ותפילות.

הוא נצר למשפחה מוזיקלית במיוחד שזכתה להצלחה על הבמות. אביו הוא היוצר והזמר יאיר גדסי, מי שהלחין את הלחן המוכר ביותר לפיוט "לך א־לי תשוקתי". דודו הוא זמר הנשמה הוותיק אבנר גדסי, וכל אחיו שרים ומנגנים בכלים שונים. הבית שבו גדל באלעד היה בית שספוג בניגונים, בתפילות ובחיבור בלתי־אמצעי לקדוש ברוך הוא. אולם שיר דוד סולל לעצמו את דרכו הייחודית, דרך שמשלבת את המסורת מבית אבא עם השפעות עכשוויות, כשהוא משתף פעולה עם אומנים בולטים בסצנה, ובה בעת מקפיד על סדר יום רוחני שלא היה מבייש אף אברך ירא שמיים.

בימים אלה הוא נמצא בתקופה של פריחה מרגשת. אחרי שהוציא כ־15 סינגלים ומיני־אלבום (EP) שזכו להצלחה גדולה ברשתות ולחיבוק חם מהקהל, הוא מתכונן להוצאת אלבום הבכורה המלא שלו, שיכלול עשרה שירים חדשים. אחד משיאי התקופה הנוכחית יהיה במופע שיתקיים ב־23 בדצמבר במועדון רדינג 3 בתל אביב, שבו יארח אומנים שונים, חלקם חברים קרובים לדרך ולמוזיקה.

גדסי חי בתפיסה שאין סתירה בין העולמות. בשבילו, עולם החומר ועולם הרוח אינם אויבים שצריכים להילחם זה בזה, אלא שני כוחות שצריך לדעת איך לחבר. "האלבום החדש מדבר בדיוק על ההתמודדות הזאת. אני כותב על הסיפור האישי שלי, סיפור שמתכתב עם העולם. מצד אחד, אני אדם שלומד תורה ואוהב את ה' אהבת נפש, מצד שני אני מאוד אוהב את החיות של העולם הזה, את האנשים השונים. יש לי חברים מכל הקשת החברתית והסקאלה הדתית, ואני אוהב אותם אהבת אמת. מתוקף היותי מוזיקאי, אני מוצא את עצמי לא פעם במקומות כמו תל אביב, בהופעות ובמועדונים. אני לא חושב שיהודי דתי או חרדי צריך להתנתק מהעולם. להפך, הוא צריך להתקרב, להביא את האור למקומות האלה, הכול על פי ההלכה והדרכת רבנים".

אולי יעניין אתכם

ההיפסטרים התרגשו מהפיוטים

הדוגמה הטובה ביותר לגישה הזאת התרחשה בחג הסוכות האחרון. גדסי הגיע ל'תדר', מתחם בילויים תל־אביבי שוקק בבית רומנו, המזוהה יותר מכול עם התרבות החילונית־היפסטרית. הוא הגיע לשם כי חברו הטוב ושותפו ליצירה, המוזיקאי והמפיק עטר מיינר, תקלט בסוכה שהוקמה במקום. "זה היה ספונטני לחלוטין", הוא משחזר. "הגעתי לשם עם אשתי, פתחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן. זו הייתה אווירה אינטימית. שרנו ביחד ניגונים, שירים שלי, פיוטים עתיקים ועוד. הקהל שם היה מורכב אולי מ־70 אחוז חילונים גמורים, ואתה רואה איך אנשים ניגשים, שומעים את הניגונים האלה, ופשוט נגנבים. זה נגע בהם במקום הכי עמוק שיש.

"אני חושב שברגעים ההם הייתי סוג של שגריר. שגריר של היהדות, של מה שמייצג את ה' יתברך בעולם. אחרי הניגונים ניגשו אליי אנשים שם בסוכה ואמרו לי: 'מה זה הדבר הזה? מעולם לא שמענו דבר כזה'. שרתי להם פיוטים שהם בחיים לא שמעו קודם, מילים שהם לא הכירו, אבל הנשמה שלהם זיהתה את זה מיד. זה נגע בהם בזכות המילים, בזכות האווירה, ובזכות האור העצום של מצוות הסוכה. אני אוהב את החיבור הזה לכל קצוות האוכלוסייה. זה הסיפור האמיתי של עם ישראל – אנחנו פשוט צריכים להתחבר".

היכולת לקחת טקסטים מהמקורות או ניגוני נשמה ולגעת בעזרתם בלבבות של אנשים שרחוקים לכאורה מחיי תורה ומצוות, שואבת השראה ישירה מתורתו של רבי נחמן מברסלב, דמות שנוכחת בחייו של גדסי באופן יומיומי ואינטנסיבי. "כשאומרים לי שיש מלחמה בין החומר לרוח, אני מסביר שאני לא מרגיש במלחמה. אני מחפש את הנקודות המחברות ומטפח אותן. רבי נחמן עשה את זה בצורה גאונית. קח למשל את סיפורי המעשיות שלו. הוא יכול לספר סיפור על בת מלך שנשבית, או על רומן בין עני לבת עשירים שהלכו לאיבוד. בקריאה ראשונה, במבט שטחי, זה נראה כמו סיפור הרפתקאות או סיפור אהבה פשוט. אבל מי שמעמיק, מבין שזה משל עצום ורב הוד. הוא קולט שבת המלך היא למעשה השכינה הקדושה, וסיפור האהבה הוא בעצם הסיפור שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל.

"רבי נחמן לקח סודות עצומים מתורת הקבלה, מהזוהר, והלביש אותם בשפה שכל אחד יכול להבין. נערה מתבגרת יכולה לפתוח היום ליקוטי מוהר"ן, ואומנם היא לא תבין את כל המושגים הקבליים של 'אריך אנפין' ו'זעיר אנפין', אבל היא תבין את המסרים העיקריים – למשל שצריך לדון כל אדם לכף זכות, שאסור להתייאש וכדומה. וזה היופי. שום דבר בעולם הזה הוא לא חול מוחלט, גם לאנשים ולדברים שנראים לנו חילוניים מאוד יש שורש רוחני שאפשר וצריך לחשוף".

פרגונים באלעד ובתל אביב

התפיסה הזאת, שרואה את הקודש מסתתר בתוך החול, מנחה את גדסי גם ביצירה. כשהוא נשאל על שירים שלו שנשמעים כמו שירי אהבה רגילים בין בני זוג, הוא מחייך. "המקור של כל שירי האהבה נמצא בשיר השירים. במבט שטחי זה נראה כמו שיר בין גבר לאישה, אבל חז"ל לימדו אותנו שזה קודש קודשים – שיר אהבה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. חנן בן ארי למשל כתב את השיר 'שמש'. הוא שר שם: 'ואז אני אהיה כמו שמש לעולם'. על מי הוא כתב את זה? אני מניח שעל הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. מי זה באמת 'שמש לעולם'? זה הקדוש ברוך הוא. זה להוריד את אור ה' לעולם. השכינה שרה לקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא עונה לשכינה. אלה רבדים עמוקים שקיימים בתוך היצירה המוזיקלית.

"מבחינתי, זו השליחות שלי. אני עף על זה שחרדים מהשכונה, שלא יודעים בכלל מי האומנים החילונים המובילים כיום, אוהבים את המוזיקה שלי ומאזינים לה. מצד שני, אני מאושר כשחילונים בתל אביב עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: 'היינו בהופעה שלך, היה מדהים'. אני אומר תודה לקדוש ברוך הוא על הזכות לכתוב מוזיקה שהיא מצד אחד מאוד אישית ופנימית שלי, ומצד שני מצליחה לגעת בכל כך הרבה סוגים של אנשים. בסופו של דבר, עבודת ה' היא השורש של כל העשייה הציבורית והמוזיקלית שלי. היצירה נובעת מתוך עבודת ה', מתוך חיים של תורה, מתוך הלימוד".

וכששיר דוד מדבר על לימוד, הוא לא מתכוון לשיעור דף יומי חטוף בין הופעה להקלטה. סדר היום שלו גדוש בעניינים הקשורים לעבודת ה'. יום שגרתי בחייו של הזמר הצעיר נראה כמו מסע רוחני אינטנסיבי. "אני קם בבוקר לתפילת שחרית, ומיד אחריה יש לי חברותא קבועה. אנחנו לומדים את הספר 'אוצרות חיים' של רבי חיים ויטאל, שזה בעצם כתבי האר"י ז"ל. זה ספר שעוסק בסודות בריאת העולם, בהשתלשלות העולמות העליונים. מגיל צעיר נמשכתי לעולם הרוח והקבלה, להבין את שורשי העולם. זו אפילו לא הייתה בחירה מודעת, פשוט נמשכתי לזה מצד הנשמה שלי. לפני שנה וחצי החלטתי שאני רוצה ללמוד את זה בצורה מסודרת, מההתחלה, בלי חורים ובלי פערי ידע, אז אנחנו יושבים ולומדים את תורת האר"י על הסדר".

כידוע ליודעי ח"ן, את לימוד סתרי התורה ראוי ללוות בטבילה במקווה, ומתברר שזה עניין גדול בחייו של גדסי. "ברוך ה' כמעט לא קרה שעבר עליי יום בלי טבילה במקווה כבר שנים ארוכות", הוא מצהיר. "לפני התפילה והלימוד אני הולך לטבול, וזה תענוג גדול בשבילי. יש לי פה בהרצליה מקווה מסודר שפתוח כל הלילה. גם במוצאי יום כיפור, מיד אחרי סוף הצום, הדבר הראשון שאני עושה זה ללכת למקווה כדי להיטהר. בצום עצמו אסור לטבול, אז אני עושה את זה מיד אחריו. אני לא מצליח להבין לעומק איך אפשר להיות יהודי בלי מקווה".

כשאני שואל מדוע הטבילה במקווה כה חשובה לו, התשובה, כצפוי, מחזירה אותנו אל תורת החסידות. "רבי נחמן מסביר את העניין של המקווה בצורה מופלאה. הוא אומר שאם אדם חטא, קשה לו מאוד להתחיל מההתחלה. הוא מרגיש שקוע, מיואש. אבל כשאדם נכנס למקווה, הוא בעצם נכנס לתוך מים, ממש כמו עובר בבטן אימו. כשאתה טובל, אתה נולד מחדש. זה כלי רוחני ופסיכולוגי עצום. כשנחשפתי לזה בגיל 16 או 17, בגיל שיש בו הרבה ניסיונות של יצר הרע וקדושה, זה הציל אותי. הייתי אומר לעצמי: 'אוקיי, אתמול נפלתי, אבל עכשיו נולדתי מחדש'. זה נתן לי כוח להמשיך. מאוחר יותר למדתי בספרי הסוד שמי שעוסק בתורת הקבלה חייב לטבול במקווה כדי להיטהר, וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהמהות שלי".

לאחר תפילת שחרית ולימוד, גדסי חוזר הביתה. הוא מקדיש את שעות הבוקר המאוחרות לעשייה מוזיקלית – חזרות עם הלהקה, הקלטות באולפן הביתי או כתיבה. בצהריים הוא הולך לתפילת מנחה, ולאחר מכן אוסף את בנו הקטן, לחן מאיר, ונמצא איתו עד שאשתו הילה שבה מעבודתה. "הילה היא מוזיקאית בזכות עצמה", הוא מספר. "היא מורה למוזיקה, אבל היא גם כותבת, מלחינה ושרה. יש לה עמוד אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים שבו היא מעלה ביצועים לפיוטים שנוגעים באנשים גם בארץ וגם בקהילות בחו"ל. בקרוב היא מוציאה אלבום של פיוטים ושירים מקוריים שלה. הבית שלנו מאוד יצירתי, כולנו חיים ונושמים את המוזיקה ואת היצירה".

מקווה, התבודדות וכתבי האר"י

כשהילה חוזרת הביתה, שיר דוד ממשיך בלוח הזמנים הרוחני שלו. "יש לי עוד חברותא אחר הצהריים. אנחנו לומדים חצי שעה ליקוטי מוהר"ן, ואז חצי שעה גמרא. בעבר היה לי קשה עם גמרא, לא התחברתי ללימוד הזה כל כך. אבל לפני שנה וחצי החלטתי שאני רוצה להיכנס לזה באמת, וה' פתח לי. סיימנו כבר את מסכת ברכות ועכשיו אנחנו בסוף מסכת שבת".

החלק המפתיע ביותר בסדר היום שלו מגיע לאחר מכן. "אחרי הלימוד אני הולך להתבודד. יש פה בהרצליה שדות, ואפילו יער קטן ליד הבית שלי. אני נכנס לשם למשך חצי שעה עד ארבעים דקות כל יום. מה שדחף אותי לזה היה משפט שראיתי שכתב החלבן, המקובל הרב חיים כהן זצ"ל, בשם אליהו הנביא. הוא כתב שמי שלא מתבודד חצי שעה ביום, אפילו לא התחיל בעניין של שמירת הקדושה והעיניים. כשקראתי את זה נבהלתי. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את זה. רבי נחמן מדבר על שעה של התבודדות ביום, אז החלטתי להתחיל לפחות מחצי שעה, שזה יעד אפשרי בשבילי".

בערבים מתפנה גדסי שוב לעולם המוזיקה: הופעות, חופות, שעות ארוכות של סשנים באולפן והכנות לקראת הפסטיבלים שהוא נוטל בהם חלק, כשאל ההרכב שלו – הכולל מתופף, קלידן, נגן עוּד, גיטריסט ובסיסט – מצטרפים אומנים נוספים. ב־1.12 ייצא לאור אלבום הבכורה שלו, 'למה שכחתני', וב־23.12 יקיים גדסי הופעה גדולה וחגיגית לכבוד צאת האלבום, בהשתתפות זמרים אורחים.

סימן ההיכר הבולט ביותר שלו כיום, הפאות הארוכות, הוא עניין חדש יחסית. "היו לי פאות לפני חמש שנים, לפני שהתחלתי להוציא מוזיקה בצורה מקצועית, אבל הורדתי אותן כי לא הרגשתי שלם עם זה. לאחרונה החלטתי לגדל אותן שוב, משתי סיבות. הסיבה הראשונה והעיקרית היא יראת שמיים. הבנתי שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, וזה באמת חיזק לי את היראת שמיים. הרפרנס שלי היה הרב שלי, הרב חיים סינואני זצ"ל, שהיה ענק רוח עטור פאות ובעל פנים של מלאך אלוקים. תמיד רציתי להיראות ככה, עד שאזרתי אומץ.

"לפעמים הפאות גם משמשות כשומר ראש רוחני. לפני כמה זמן הייתי במועדון אחרי הופעה, ופתאום התחילה שם מוזיקה שלא התאימה וריקודים. רציתי להישאר, אבל כשנזכרתי שיש לי פאות ארוכות גלויות, הבנתי שזה פשוט לא מתאים שיראו אותי בסיטואציה כזאת. זה הציל אותי. אספתי את עצמי ויצאתי משם מיד. הסיבה השנייה", הוא מוסיף בכנות אופיינית, "היא שזה פשוט סטייל. בעיניי זה מגניב. אני לא מסתיר את היהדות שלי, אלא גאה בה".

היו מקרים שבהם הנוכחות שלו בלב מקומות הבילוי החילוניים יצרה גם רגעי קסם רוחניים. "אחרי הופעה במועדון הבארבי בתל אביב, נשארתי בחדר האומנים. אחד החברים שלי, שהיה אמור לבוא, לא רצה להיכנס למועדון מטעמי צניעות ודת. בסוף הוא כן נכנס לחדר האחורי. לקחתי שם את הגיטרה והתחלתי לשיר. היו סביבנו אנשים חילונים לגמרי. לא תכננתי את זה, לא הזמנתי אותם לשמוע תורה או ניגונים חסידיים, אבל שרנו את ניגון הבעל שם טוב וניגון הצמח צדק, ופשוט הרגשנו אור עצום בחדר. החבר'ה החילונים שהיו שם פשוט התמגנטו והתחברו לסיטואציה. לפעמים הקדוש ברוך הוא מוריד אותך למקומות האלה לא כדי שתיפול, אלא כדי שתאיר לאחרים.

"או למשל, לפני כמה שבועות הופעתי בפסטיבל 'צבעים של שירה' בירושלים. מדובר בפסטיבל מבית היוצר של גלריה 'המקלט', והוא למעשה פסטיבל פרינג' של מוזיקה יהודית מקורית. במסגרת הפסטיבל התקיימו אירועים רבים, וגם ההופעה שלי שם, שבה אירחתי את חברי הטוב עטר מיינר, הייתה מיוחדת מאוד. היה שם ערבוב חזק מאוד של אנשים מכל הסקאלה הדתית, מחרדים דרך בעלי תשובה ועד חילונים, וזה היה מאוד מרגש".

החיבור בין מוזיקה לרוחניות אצל גדסי אינו מסתכם רק במילים ובמנגינות אלא ניכר גם בקשרים האישיים והמקצועיים שלו. אחד הקשרים הבולטים הוא חברותו הקרובה עם עטר מיינר, מוזיקאי אהוב ומוכשר. "הקשר שלנו מאוד עמוק וחברי", מספר גדסי. "עטר היה המלווה שלי ביום החתונה, וזה אומר הכול. הקשר המיוחד הזה כולל נסיעות משותפות לקברי צדיקים ויצירה משותפת של מוזיקה. אני יכול להגיד שאנחנו עוברים מסעות רוחניים יחד".

כשגדסי מדבר על מסע רוחני, הוא לא משתמש בקלישאה. על אף גילו הצעיר, הוא באמת הספיק לעשות מסע שהביא אותו לנקודה שבה הוא נמצא כיום. "נולדתי בשכונת התקווה. הוריי חזרו בתשובה, וגדלנו בבית דתי באלעד עם הרבה מוזיקה ואווירה של אברהם אבינו. בית מאוד מארח. מבחינה מוזיקלית, אבא שלי היה לוקח אותי להופיע איתו מגיל שש. היינו מופיעים יחד בחתונות ובהקפות שניות. אנחנו חמישה אחים, כולם מוזיקליים, ולפעמים אנחנו מופיעים יחד תחת השם 'הגדסים' – אבא שלי, הדוד אבנר וכל האחים שלי.

"למרות שגדלתי בבית ירא שמיים, סביב גיל 18-17 הייתה תקופה שבה פחות שמרתי שבת ולא ממש הקפדתי על הנחת תפילין. הייתי מחובר, נסעתי לאומן, שמעתי שיעורי תורה, אבל לא הבנתי את המהות. רק מאוחר יותר הגיע האור האמיתי, הבחירה המודעת, ההבנה העמוקה של מה אני עושה ולמה".

גדסי מספר גם על חיבורו לקברי צדיקים. "יש קטע בזוהר שמדבר על כך שלולא תפילת המתים על החיים, העולם לא היה מתקיים. יש לנו צדיקים ענקיים שקבורים ממש מתחת לאף, ולא רק בצפון הארץ. כאן לידנו ברעננה למשל קבור הרב חיים שלום זצ"ל, שהיה תלמיד מובהק של הרב סינואני. מדובר בצדיק שהבבא סאלי בכבודו ובעצמו היה נוסע אליו כשהיה שרוי בעצבות. אנשים לא יודעים שיש להם לפעמים קברים של צדיקים גדולים חמש דקות מהבית. אני הולך לעיתים קרובות לקברי צדיקים, מתפלל שם לקדוש ברוך הוא, וזה מאוד מחזק ומרגיע אותי".

הלהיט שחיבר הרב עדס

אחד השירים שהביאו לגדסי חשיפה גדולה במגזר החרדי והדתי היה 'לדבקה בך', שיר שביצע ביחד עם יאיר אלייצור. "השיר הזה הגיע אליי בהפתעה גמורה", הוא מספר. "המנהל של אלייצור התקשר אליי יום אחד ואמר: 'יש לנו שיר שהרב יעקב עדס כתב ברוח הקודש, והוא מבקש שזה ייצא מחר'. הם שלחו לי את השיר, וראיתי שהמילים שלו רוחניות בצורה בלתי רגילה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הקלטתי אותו מיד, ושלחתי להם את ההקלטה. כשאלייצור והצוות עבדו על השיר באולפן, הם שמו לב שאין בשיר פזמון ראשון, רק שני, אז הם הוסיפו פזמון משלהם.

"פתאום תוך כדי ההקלטות באולפן הרב עדס התקשר אליהם ושאל: 'למה אתם משנים את הסדר שכתבתי?'. הם הבינו מיד עם מי יש להם עסק, ומחקו את התוספת כדי להישאר נאמנים לטקסט המדויק של הרב. זה נדיר מאוד שאני שר טקסטים של אחרים ומוציא אותם לראשונה, אבל במקרה של הרב עדס אמרתי לעצמי 'אני עפר ואפר' ופשוט שרתי. השיר הזה פתח אותי לקהל של בחורי ישיבות שגילו אותי דרכו, ומאוד שמחתי בכך".

באלבומו הראשון של גדסי, לצד שירים מקוריים, הוא שילב גם כמה גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, בהם 'אהבת חיי' ו'שובי אליי', שזכו להצלחה גדולה. "ניגנתי את השירים בגיטרה והעליתי לטיקטוק, והם פשוט עפו", הוא נזכר. התגובות החיוביות דחפו אותו להקליט את השירים באופן רשמי. בנוסף לכך, הקליט גדסי ביצוע מחודש לפיוט המרגש 'לך א־לי תשוקתי' שהלחין אביו.

"ברוך ה' השירים הללו ואחרים זכו להצלחה גדולה, אבל אני לא מחפש את הפרסום לשם הפרסום, אני רק רוצה שהמוזיקה שלי תצליח ותגיע ללבבות. יש רגעים שבהם היצר גובר ואני מנסה לדחוק את הקץ, להעלות סרטונים בלחץ ולהיסחף, אבל אז הקדוש ברוך הוא מזכיר לי שהוא מוליך אותי בדרך מיוחדת שהוא מתכנן לי מראש. ראיתי מספיק אנשים שהצליחו בבום אחד גדול, ומיד אחר כך נפלו או שדעתם נטרפה עליהם. אור הפרסום הוא אור מסנוור, וקשה להכיל אותו. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה איך הקדוש ברוך הוא העלה אותי שלב אחרי שלב, כדי שאכין את הכלים הרוחניים שיוכלו להכיל את ההצלחה. על כך, ועל דברים רבים נוספים, ההודיה שלי אליו היא אין־סופית, ואני מתפלל מעומק ליבי שיזכה אותי עוד שנים רבות להיות שליח נאמן, למען שמו באהבה".

 

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו