אילו הייתם חוזרים במנהרת הזמן 600 שנה אחורה, נעמדים בלב כיכר השוק ההומה של פראג, פריז או קהיר, וצועקים בראש חוצות "אין אלוהים!" – מה לדעתכם היה קורה?
ובכן, במקרה הטוב, המקומיים היו בטוחים שאיבדתם את שפיותכם. במקרה הנפוץ יותר הם היו רוגמים אתכם באבנים. למה? כי לאורך רוב ההיסטוריה, האמונה בכוח עליון הייתה מובנת מאליה ומקובלת ללא ערעור אצל הרוב המוחלט של האנושות. הדיונים הסוערים בעולם העתיק היו בין דעות ואמונות שונות, לא בין מאמינים לאתאיסטים. בספר הכוזרי, למשל, כשמלך כוזר מחפש את האמת, הוא מזמין לשולחנו פילוסוף, נוצרי, מוסלמי וחבר יהודי. הוא לא מעלה על דעתו להזמין אתאיסט. הכפירה כתנועה מאורגנת הראויה להתייחסות לא הייתה קיימת אז במרחב הציבורי.
גם דוד המלך כותב בתהילים: "אמר נבל בליבו אין אלוקים" (תהילים יד, א). הוא אינו מתייחס אל הכופר כאיש חושב שהגיע למסקנה הגיונית שצריך להתמודד איתה בכלים לוגיים. הוא מתאר אותו כמושחת כפוי טובה שקיבל עולם מלא יופי וחיים, אבל בנבלותו בוחר להתכחש למי שבחסדו נתן לו את כל זאת, רק כדי לפטור את עצמו מאחריות מוסרית.
אך בדורות האחרונים התחולל מהפך דרמטי. כדי לרדת לשורשו, כדאי לעשות זום־אין אל תהליך אמוני שעובר על ילד אחד. חשבו על ילד בן חמש השומע בגן "משיב הרוח ומוריד הגשם". מה עובר לו בראש? בדמיונו הוא מצייר סבא גדול וטוב היושב על ענן ומחזיק משפך פלאי שממנו יורדים המים ומשקים את השדות.
אולי יעניין אתכם
הציור הזה מתוק מצד אחד, אלילי מצד שני, אבל לגיטימי לגמרי בגיל חמש. אלא שעם הזמן הילד גדל, נחשף למדע, ולומד כיצד פועלים שקעים ברומטריים ומחזורי מים בטבע. השכל שלו צומח והמושגים משתכללים, אך למרבה הצער, המושגים הרוחניים שלו נשארים ברוב המקרים בגובה של גן הילדים. התוצאה: אלוקים יוצא מהמשוואה ונעלם.
כי גם האמונה היא סוג של בגד. במידה חמש הוא מתאים להפליא לילד בגן, מחמם ומגן עליו. אך אם נדחוק לתוכו נער בן 15 – הבד פשוט ייקרע. הקרע הזה איננו אסון, הוא רק מוכיח שהנער גדל וזקוק לבגד חדש שיהלום את מידותיו.
"אלוקי סתימת החורים"
אם נעשה זום־אאוט ונביט על העולם בכללו – משבר האמונה המודרני לא נולד בגלל שהמדע הפריך את אלוקים. זה קרה מפני שהשכל הבריא פירק בתהליך הדרגתי את הקריקטורה הילדותית שחשבנו שהיא אלוקים. במשך דורות בני האדם הציבו את אלוקים בעיקר ב"חורים" שבהם הידע האנושי נגמר והאדם עמד נרעש מול תופעות טבע אדירות. ההסבר הקבוע שלו היה פשוט: אלוקים אחראי על הכול. על הברקים, הגשמים, המגפות וכל תופעות הטבע הלא מוסברות. אלא שהמנגנון הזה נועד לכישלון: ככל שהמדע התפתח והציע הסברים רציונליים – החורים הלכו והצטמצמו, ואיתם גם מקומו ומעמדו של אלוקים הלכו והתכרסמו.
הדרמה האמיתית התחוללה במאה ה־19. הופיעה אז מתקפה אינטלקטואלית רב־תחומית, שהפכה את הכפירה מתהייה של פילוסופים בודדים לזרם תרבותי ששוטף את העולם. חוקרי המקרא טענו שהתנ"ך נכתב בידי מחברים שונים בתקופות שונות, וערערו על סמכות כתבי הקודש. ארכאולוגים טענו שלא נמצאו בחפירות ראיות לאירועי התנ"ך. דרווין הציג את האבולוציה – מנגנון טבעי להתפתחות העולם ללא צורך בהתערבות אלוקית. פוירבך טען שלא אלוקים ברא את האדם, אלא האדם ברא את אלוקים בצלמו, מתוך פחדיו ותקוותיו. פרויד הגדיר את האמונה כאשליה פסיכולוגית הנובעת מצורך נפשי בדמות אב מגוננת, ומרקס הגדיר את הדת כ"אופיום להמונים" ששומר על יחסי כוחות מעמדיים בלתי צודקים.
אולם הגילויים הללו לא היו מתפשטים בקרב ההמונים ללא מצע נוח. הרושם המוסרי השלילי של הדת באירופה – בעיקר הדת הנוצרית, שהייתה נגועה בשחיתות פנימית, ברדיפת אנשי מדע, במלחמות דם ובאידיאל של קדושה המבוסס על עוינות קיצונית לגוף – שימש כר פורה, כמו צלחת פטרי, שעליה תרבית החיידקים של הכפירה יכלה להתרבות במהירות. ברגע שהופיעו הטיעונים המדעיים של המאה ה־19, הם מצאו דור שלם שכבר נגעל מהקריקטורה המוסרית של הדת, ומיהר לאמץ את הלבוש המדעי־אינטלקטואלי החדש כדי למרוד בה.
חובת הזיכוך של דור התחייה
לניתוח העמוק הזה, שאותו מביא הרב קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומורה הדרך הגדול של דור התחייה, הוא מוסיף היבט חשוב: המשבר קיבל תפנית ייחודית עם השיבה של עם ישראל לארצו. במשך אלפיים שנות גלות חיינו בתנאי מעבדה קהילתיים, כצוללת רוחנית המנותקת מהעולם הריאלי. כדי לשמור שבת וכשרות בקהילה סגורה הספיקה אמונה מצומצמת, פסיבית, של המתנה לנס וחוסר אונים מעשי.
אבל ברגע שחזרנו הביתה לציון והתחלנו לבנות מדינה ריבונית, הכול השתנה. ניהול צבא, כלכלה, חקלאות ומשפט דורשים אקטיביות, יוזמה וקבלת אחריות לאומית. אמונה שיכולה להחזיק בית יהודי בגלות, לא יכולה להנהיג מדינה יהודית מתקדמת. וכאן התרחש הפיצוץ הבלתי נמנע: עולם החול – החומר, הגוף, האדמה – שהוזנח דורות בגלות, התקומם ותבע את זכותו מהקודש. החלוצים שמרדו בדת, אומר הרב קוק, לא נלחמו באלוקים האמיתי, אלא בקריקטורה של דת חלשה ומנותקת מהחיים שפגשו בגלות. החילוניות הציונית תבעה בחזרה, ובצדק, את חלקי החיים שהוזנחו וכעת מבקשים את גאולתם.
איפה עמד עולם התורה ביחס לזה? מה המענה שנתנו גדולי הדור לתביעה הצודקת של החלוצים? הרב קוק, באיגרת אישית מטלטלת (איגרת רע"ד), חושף שהוא אינו מוצא שפה משותפת עם רוב גדולי דורו, המתעקשים ללכת רק ב"מסלול הישן" ולהתרחק מכל תנועה של חיים. הוא מצביע על כשל מבני עמוק: במשך דורות התמקד עולם הישיבות בגמרא ובהלכה המעשית, ונזנח העיסוק המעמיק בפנימיות התורה ובאמונה. התוצאה: גם למדנים מובהקים נותרו עם מושגי אמונה ילדותיים, וכשהם ניצבו מול שאלות הדור, לא הייתה בפיהם תשובה. ובמילותיו הנוקבות: הנוער שהתפקר אינו אשם כלל, "כיוון שאין מי שיראה להם דרך ישרה בחיבור קדושת התורה והאמונה עם החיים".
הכפירה כאקונומיקה רוחנית
בעוד הגישה המקובלת בעולם התורה מול הכפירה הייתה להיבהל, להסתגר ולהגביה עוד יותר את החומות, הרב קוק הביט עליה אחרת: כעל אקונומיקה רוחנית חריפה, שתפקידה למרק את "האמונות הנפולות". לפרום את בגדי האמונה הקטנים והמיושנים, ולאלץ את בית המדרש לפתוח את האוצרות העמוקים של התורה, כדי להלביש מחדש את כנסת ישראל המתנערת לתחייה.
מהן בדיוק אותן "אמונות נפולות"? דת המכבה את השכל ודורשת אמונה עיוורת. אמונה שמציגה את התורה כספר מדע המתחרה בדרווין. דת שמואסת בחיים עצמם – בגוף, בשמחה, בעולם הזה – ומקדשת פרישות וסבל. אמונה שמשמשת כסות לגזענות, להדרת נשים ולפגיעה בכבוד הבריות. אם אלו אכן פני הדת – גם אנחנו היינו חייבים להתנגד לה. אבל אלו בדיוק הקריקטורות שהכפירה יוצאת נגדן, ובצדק – ולעיתים קרובות דווקא אנשי הדת עצמם הם שסיפקו לה את הדחליל הזה להילחם בו.
מספרים על יהודי שבא אל הרב והכריז: "אני אתאיסט. אני לא מאמין באלוקים!". הרב לא נבהל ושאל בנחת: "מדוע?" והאיש החל לשטוח בלהט את כל טענותיו כלפי הדת והאמונה. הרב חייך ואמר: "אתה צודק!". "מה, הרב אומר שאני צודק?" התפלא האיש. "כן", הייתה התשובה, "באלוקים שאתה לא מאמין – גם אני לא מאמין. אני מאמין באלוקים אחר לגמרי…"
אם אנחנו נעשה את המוטל עלינו, אומר הרב קוק, ובמקום להתגונן ולהסתגר נוסיף אמונה – גדולה, עמוקה, חיה ומשמעותית, כזו שמחוברת לחיים, לקִדמה ולתחייה – לא יהיה עוד צורך להילחם בכפירה. היא פשוט תהיה מיותרת.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
