מנהיגי הציבור החרדי בדור הנוכחי במדינת ישראל דבקים בהתנגדותם לעצם השירות הצבאי, גם בלי קשר להתנגשות שלו עם חובת לימוד התורה. לפעמים נדמה שזו הייתה עמדת ההנהגה החרדית מאז ומעולם, אך למעשה גדולי הדור הקודם התייחסו לעניין הגיוס באופן שונה ממה שמתייחסים לו היום. במהלך הדיונים בבית המשפט העליון על חוק מעצרי בחורי הישיבות, טען בבית המשפט העליון עורך דין חרדי ואמר לשופטים שכל גדולי ישראל אסרו את הגיוס לבחורי ישיבות. אחד השופטים התפלא ושאל "כל גדולי ישראל"?! ועורך הדין עמד על דעתו.
מן הראוי להזכיר היום, שלפני שנים לא רבות היו גדולי ישראל שחשבו אחרת ממה שחושבים היום. בספר פאר הדור על חיי החזון אי"ש נכתב שהוא התנגד לשחרורם של אלו שאינם לומדים תורה. על פי שמועה אחת המליץ על גיוס לצה"ל למי "שאין תורתו אומנותו" (פאר הדור חלק ד, עמודים רסב-רסד).
הרב יצחק מאיר, ששירת כקצין ברבנות הצבאית, מספר שלאחר שהוזמנו לישיבה מטעם הצבא באחד הקיבוצים והאוכל שחולק שם לא היה כשר, החליטו רבים מסגל הרבנות להתפטר מהצבא (וכך גם מספר הרב כהן, הרב הצבאי הראשון של חיל האוויר, שלאחר שנים מרובות של לימוד בישיבת חברון, עוד בהיותה בעיר חברון שבה ניצל מפרעות תרפ"ט, יצא עם כמה מחבריו, והיו הרבנים הצבאיים הראשונים). כשבאו לחזון אי"ש לספר לו על כך, הורה להם לא להתפטר, ואף לא לאיים בהתפטרות. הוא גם הבהיר להם ביוזמתו כי הוא מתנגד להקמת פלוגות דתיות מיוחדות לחיילים הדתיים המשרתים בצבא, והוא מעדיף שיישארו ביחידות הרגילות, המעורבות. הדבר היה הפתעה גדולה בשבילם, שכן הם סברו שעדיף לשרת ביחידות נפרדות. בזמנו התעקש הרב גורן זצ"ל שלא יהיו יחידות נפרדות לדתיים, בעוד ראשי השמאל דרשו שלא יהיו יחידות מעורבות כדי שהחיילים החילונים לא יהיו כבולים לחוקי ההלכה. אך בן גוריון הכריע כדעתו של הרב גורן כי צה"ל חייב להיות צבא יהודי, כדי שכל חייל יוכל לשרת בו ללא חשש.
בספרו 'חזון איש' כתב על הפטור של שבט לוי ממלחמה: "נראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכים לניצחון במלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבים, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים (וכן היו רוב מלחמותיהם…) היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין לחוזרים שום זכות במלחמת מצווה. וכן במלחמת רשות אינן פטורין אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש מבלעדן, אבל אם יש צורך בהן לניצחון המלחמה, אפילו חתן מחדרו יוצא, אף שנכנסו מתחילה למלחמת רשות" (חזון איש עירובין, ליקוטים סימן קיד, אות ג).
אולי יעניין אתכם
וכן כתב הגרי"ז מבריסק זצ"ל בעניין החוזרים ממערכות המלחמה, שאחד מהם הוא מי שנשא אישה. הרמב"ם פוסק שמי שנשא אישה באיסור, כגון אלמנה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט אינו חוזר, ומוכח אפוא מדבריו שכהנים יוצאים למלחמה. ותמהו האחרונים, הרי הרמב"ם פוסק ששבט לוי אינו מעורכי המלחמה, מפני שהובדלו לעבוד את ה', כלשונו: "לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, מפני שהובדלו לעבוד את ה' לשרתו ולכך לא היו יוצאים למלחמה", וכיצד זה מתיישב עם פסיקתו כאן שכהנים כן יוצאים למלחמה.
ותירץ הרב מבריסק, שמה שכתב הרמב"ם דשבט לוי לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, "דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת מלחמה, גם הם היו יוצאים, וכל עיקר כוונת הרמב"ם היא שאין מוציאין אותן לכתחילה ליכנס למלחמה כשאר כל ישראל, כיוון שהם חיל ה' והובדלו לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכי ה' ומשפטיו, אך בוודאי אם היו צריכים לכוהנים בעריכת המלחמה, גם הם היו יוצאים, כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה. וקמ"ל הכא דכיון שקידושיהן בעבירה, לא קאי עלייהו הדין דחוזרין מעורכי המלחמה" (מהגרי"ד זצ"ל, רשימות התלמידים. כתבי הגרי"ז סוטה מד). (ספר זה אזל וקשה להשיגו. ישנו ספר המודפס בסטנסיל, אך שם לא הגיעו לדף מג. בשבוע שעבר נסעתי לישיבת בריסק בירושלים, שם אכן מצאתי את הספר ואת הפסקה הנ"ל).
כאן המקום גם לספר שהחזון אי"ש נענה לבקשתם של הרב דרוקמן ויעקב דרורי, שביקשו ממנו להציע להם אברך שישמש כראש ישיבה לבוגרי בני עקיבא, ואכן הוא הציע להם את מקורבו הרב גולדויכט זצ"ל. הקנאים בבני ברק הפעילו לחץ על החזון אי"ש שישנה את דעתו, והוא אף סיפר לרב גולדויכט על הלחצים. כשהרב הציע שהנושא ירד מן הפרק, התנגד החזון אי"ש ונתן לו את ברכתו, ואף ביקש מהמשגיח של כפר חסידים לחשוב את מי ניתן לצרף לרב גולדויכט ולסייע בידו להצלחת הישיבה החדשה – כרם ביבנה. כל זה היה בניגוד לדעתו של הרב מבריסק שהתבטא בחריפות נגד הרעיון של הישיבה החדשה).
רק מי שתורתו אומנותו באמת
בהוראה לוועד הישיבות כתב הרב ש"ך זצ"ל בערב ראש חודש חשוון תש"מ: "המפורסמות אינן צריכות ראיה, כי הזכות שניתנה לבחור ישיבה להנות מהדחיה מהצבא – היא אך ורק בתנאי שהוא 'תורתו אומנותו', ולא יעסוק בשום עניין חומרי, הן בזמני הישיבה והן מחוצה להם. כל גדולי ישראל סמכו ידיהם על תקנה זו, וראו בה תנאי בל יעבור. וכדי לאשר זאת, הננו פונים בקריאה גדולה לראשי הישיבות ומבקשים להקפיד הקפדה יתרה, שח"ו לא תצא תקלה מתחת ידם, שרק תלמידים שתורתם אומנותם כנ"ל יאושרו על ידם בקשר לדחיית גיוסם, ולא אלה שאין עטרה זו הולמתם… כמו כן מתבקשים ראשי הישיבות לבדוק ולהקפיד, שלא לכלול ברשימת תלמידי הישיבות, ולא להוציא עבורם אישורים לדחיית גיוס, לתלמידים חולים, אשר לפי מחלתם הצהירו או יצהירו בלשכות הגיוס שאינם יכולים לקיים את סדרי הלימודים בישיבות ולהשתתף בהם. הדבר מובן מאיליו ואינו זקוק לפירושים". (תצלום מכתב זה נמצא ברשותי).
ובדור שלפניהם מצאנו התייחסות של גדולי ישראל לסוגיה הזאת. החתם סופר בדרשותיו דירג את סוגי העבודות השונות הנצרכות במדינה יהודית לפי סדר חשיבותן: "חקלאות, בעלי מלאכה ותעשיינים, מסחר ובנקאות ועוד. אך כשיש סכנה שבני עם אחר יפשטו על בני מדינה זו, יגזלו מהם ארצם ואנשיהם, הוצרכו להעמיד חיל צבא וחיילי צבאיהם לאלפים ולרבבות, מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו, והם חשובים וגדולים מן הראשונים. ואילו היה האמת שולט בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב… לא היו צריכים לזה כלל, אך השתא דליכא קושטא בעלמא, הרי הם (החיילים) גדולי עולם" (דרשות החתם סופר, דרוש לפסח תקצ"ו).
וכך סיפר הרב צבי יהודה זצ"ל על החפץ חיים זצ"ל: "סח לנו הרב רבי יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו (של החפץ חיים) בישיבתו בתורה ויר"ש, כלפי התלבטותו של בחור על דבר ההכרח להתגייס לעבודת הצבא. אמר החפץ חיים: הלוא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צורך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך להתלמד על זה? הנה עכשיו יש לך ההזדמנות לכך" (הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לנתיבות ישראל חלק ב, עמוד ו).
גדולי ישראל הביעו דעתם גם בעניין המלאכות המעשיות במדינה היהודית. בחידושיו למסכת סוכה (לו, ב) כתב החתם סופר על עבודת האדמה: "נראה לעניות דעתי דרבי ישמעאל נמי לא אמר קרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין בה, שהעבודה גופא מצוה משום ישוב ארץ ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה 'ואספת דגנך', ובועז זורה השעורים בלילה משום מצוה. וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה…"
ובספרו 'תורת משה' על התורה כתב שבזמן שישראל שרויים על אדמתם, מצוה לאסוף דגנם, ולא רק לצורך פרנסתם, אלא משום מצות יישוב ארץ ישראל. ולאו דווקא עבודת קרקע, אלא לימוד כל אומנות, "משום יישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי ויביאום מארצות רחוקות, על כן היה לימוד כל אומנות מצוה" (פרשת שופטים, ד"ה "מי האיש").
וכתב על זה האדרת זצ"ל: הרי לנו דבר נפלא מגאון עולם, אביר הרועים, רבנו שבגולה, אשר הוא עמוד ההוראה שכל בית ישראל נשען עליו, ומי יבוא אחריו? על כך אומרים חז"ל: "אמר רבי ירמיה בן רבי אליעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת 'כל מי שפעל עם א־ל יבוא וייטול שכרו'" (ויקרא רבה כז, ב). לפעול עם א־ל, היינו כל אחד לפי תכונותיו וכישרונותיו שחננו הקדוש ברוך הוא. הנה יעקב בירך את שנים עשר בניו, ומסיימת התורה: "איש אשר כברכתו בירך אותם" (בראשית מט, כח). כל שבט לפי תכונתו וטבעו.
וכמו שכתב הנצי"ב על התכונות המיוחדות של כל קבוצה בישראל: תלמידי חכמים, מנהיגי ציבור, בעלי בתים ונשים, ולכל קבוצה תפקיד מיוחד. ומאריך בזה בפרשת עקב "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם…" (דברים י, יב): "שהקדוש ברוך הוא אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו… ולכל קבוצה ברית בפני עצמה, ומה ששואל הקדוש ברוך הוא מזה, אינו שואל מזה, וכמעט שאסור לכת השנייה" (העמק דבר דברים י, יב).
תורה עם דרך ארץ
מפורסמת המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, האם יעסוק אדם רק בתורה ויסמוך על הקדוש ברוך הוא שיספק את צרכיו, כדברי רשב"י, או יעסוק בענייני דרך ארץ ובזמנו הפנוי יקבע עיתים לתורה, כדברי רבי ישמעאל. ואמרו למסקנה: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" (ברכות לה, ב). מסקנה זו טעונה בירור. מאימתי מכריעים חז"ל הלכה על פי התנהגות רוב הציבור?!
כוונת חז"ל אינה לקבוע הלכה על פי התנהגות הרוב שבשוק, אלא לומר שאת נטיית הציבור נקבע על פי התנהגות הרוב. רוב בני האדם אינם מסוגלים לקבוע את חייהם רק בבית המדרש. הרב משה גלזנר, רבה של קלויזנבורג בשנת תר"פ, כתב בהמשך לזה כך: "ובימינו אלה – לחדש חיי עם בארץ ישראל, בה תזכה העבודה בכל שטחי הפעילות האנושית להערכה ראויה, ובה יחדל תלמוד התורה להיות השטח היחיד שבו אפשר יהיה לפעול דבר בשביל היהדות. גם הרופא, האדריכל והכימאי, היוגב והאומן, כל אלה יעשו עבודה עברית שתסב על עצמה הוקרה וכבוד".
ויחד עם קביעות עיתים לתורה, יעסוק כל אחד בתחום שיעד לו הבורא בהיוולדו, ויתרום חלקו בבניין האומה, כפי שבירך יעקב את בניו – "איש אשר כברכתו בירך אותם", ויחד יבנו כולם את בית ישראל, ויקבלו שכרם כפי שכל אחד פעל עם א־ל. ועל כן, מי שלא ניחן בתכונה של רשב"י, אינו רשאי להקדיש עצמו רק לתורה, ועליו לכוון מעשיו כשיטת רבי ישמעאל. וזהו שאמרה הגמרא ששלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם: מי שיכול ללמוד ולא לומד, ומי שלא יכול ללמוד ולומד, ופרנס המתגאה על הציבור (חגיגה ה, ב).
ושאל המהרש"א: מי שלא יכול ללמוד ולומד הקדוש ברוך הוא בוכה עליו, והרי היה עליו לשמוח על שמתאמץ יותר מן המתחייב?! אך נראה שמי שאינו יכול ללמוד, תכונת נפשו ושליחותו בעולם היא בעניין אחר, וכשהוא דבק דווקא בלימוד הוא מפסיד את שליחותו בעולם, ומאידך גם העולם מפסיד את חלקו, שאין אחר יכול לעשות את מה שהיה צריך לעשות. אלא עליו לקבוע עיתים לתורה כפי יכולתו, ואת עיקר מרצו וזמנו יקדיש למה שהועידו הקדוש ברוך הוא בבואו לעולם.
וכך כתב הרב קוק זצ"ל בספר אורות התורה: "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת" (ט, ו). וכך חייב כל אדם מישראל לברר לעצמו מהי תכונתו המיוחדת, ועל פיה לפעול ולמלא את שליחותו בעולם, והקדוש ברוך הוא נותן שכרו של כל אחד על סמך פעולתו המתאימה לשליחותו בעולם. ובימינו זקוקים אנו לתלמידי חכמים השקועים בלימוד תורה, יחד עם אנשי מעשה שונים, כמו אנשי מדע, חקלאים, אנשי רפואה ועוד ועוד, ובתוכם גם חיילים העומדים על משמר ארצנו (וכבר הבאנו לעיל את דבריו של החתם סופר בעניין זה).
והנה במשנה י"ד בפרק ד' במסכת קידושין אומר רבי מאיר שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובסוף הפרק כתוב: "אמר רבי נהוראי: אני איני מלמד את בני אלא תורה". וידוע שרבי נהוראי הוא רבי מאיר, והרי הוא סותר את דבריו שבריש המשנה? אלא שכשדיבר רבי מאיר עם הציבור, אמר שחייבים ללמד את הבנים אומנות. אך את בני, אומר רבי מאיר, איני מלמד אלא תורה, מכיוון שבני חשקה נפשו בתורה, והוא ברוך כישרונות, ונהנה בלימודו ורואה בו ברכה, ומסתפק במועט, לו אכן ראוי התואר של עבד ה'. וכדברי הרמב"ם שמי "שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו רוב בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו נחלתו לעולם ולעולמי עולמים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יג).
שאר בני אדם אינם במדרגה זו, ועליהם למלא את ייעודם על פי כשרונם שחנן אותם הקדוש ברוך הוא בתחום אחר, ויקבלו את שכרם כפי שתלמיד חכם מקבל שכרו כשממלא את ייעודו. דוגמה לדבר כתב שם הנצי"ב על מאמר חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". ושאל הנצי"ב, וכי יש דבר גדול מקבלת פני השכינה? אלא "שמצוות הכנסת אורחים גדולה לדחות מצוות אהבה ודבקות, שנדחית מפני מצוות מעשיות, כמו שכתבתי בפרשת ציצית". ומשום כך, כשיש צורך בצורכי ציבור, שיש בהם מצווה עוד גדולה מהכנסת אורחים (שהרי העוסק בצורכי ציבור פטור מקריאת שמע), חייב לעסוק בצורכי הציבור ולהניח קבלת פני השכינה (העמק דבר לדברים י, יב). מאמר הגמרא שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה אינו מוחלט, שוודאי אין דבר גדול מקבלת פני השכינה, אך אין זה מעניינו של אברהם, שעה שזקוק למלא את ייעודו ולהכניס אורחים.
רבותינו הגדולים לא חששו מלומר "שכל מה שירבה היישוב תיקון, ירבה השכל חורבן", ומכאן שעיקר עיסוקו של אדם מישראל ראוי שיהיה בתורה, כפי שכתבו הרמב"ם ובעל חובת הלבבות. מכל מקום בארץ ישראל שונה הדבר, וכל אחד ימצא את מקומו בעניינו הייחודי שחנן אותו הקדוש ברוך הוא, יחד עם קביעות עיתים לתורה, וכל אחד יוקיר את תרומתו של חברו לכלל ישראל, כדברי הגמרא בחולין: לעולם יתפללו האשכולות על העלים, כי בלי עלים – אין אשכולות (חולין צב, א).
הכותב הוא נשיא ישיבת כרם ביבנה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
