בגדי המלך החדשים: גרסת המציאות הפוליטית

אחד מסיפורי הילדים המוכרים ביותר הוא בגדי המלך החדשים. כנראה גם מדובר על אחד מסיפורי הילדים שהפכו לאורך הדורות למשל שחוזרים אליו שוב ושוב בכל הקשור לפוליטיקה, בארץ ובעולם. במיוחד, כמובן, נמצאת קריאתו של הילד, היחיד שלא מנסה להסתיר את העובדה שהוא לא רואה את בגדי המלך, שצעק במהלך התהלוכה המלכותית כי "המלך עירום". ובכן, בכמה וכמה זירות, פוליטיות ומדיניות, אנחנו נמצאים כיום בדיוק במחוזות הללו, במעין גרסת הלייב אקשן של עלילת בגדי המלך החדשים.

אפשר להתחיל, כמובן, בשלל ההצהרות של הנשיא טראמפ בכל הקשור לאיראן. בערך פעם ביומיים הנשיא טראמפ יוצא בהצהרה חדשה בה הוא מאיים על המשטר האיראני. האיראנים עצמם כבר לא מתרגשים בכלל מהציוצים היומיים הללו, אך גם במערב כבר כמעט ולא מתרגשים מההצהרות החדשות. גם אם מדובר על מצור ימי חדש. למרות חוסר ההתרגשות מהדברים של טראמפ, כן צריך לשים לב לנקודה מרכזית בכל הצהרותיו: האמירה שההישג אליו הוא מכוון הוא פתיחת מיצרי הורמוז.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה, כמו ששורה של סטנדפיסטים בישראל ובחו"ל דאגו לציין שוב ושוב בחודשים האחרונים: המיצרים היו פתוחים לפני המלחמה. לפתוח אותם מחדש זה לא הישג. זה במקרה הטוב תוצאת תיקו. בתיאור המדויק יותר, מדובר בניצחון למשטר האיראני.

את הלוקש הזה, שפתיחת המיצרים מחדש לתנועה חופשית תהיה הישג במלחמה, טראמפ מנסה למכור כבר זמן רב. הציבור האמריקאי לא קונה את זה. אני רוצה לקוות שבחדרי חדרים גם טראמפ עצמו יותר שמדובר באחיזת עיניים. אך ממי שמתגאה שכל פעולה שלו היא המוצלחת ביותר שאי פעם נעשתה ע"י האדם, לא בטוח שכדאי לסמוך על כך.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות דיווח: ליברמן יחבור לנתניהו תמורת רוטציה – ליברמן מכחיש

עוד מאת אסף משניות בחירות 26: מי עבר, מי נשאר, ומי הולך לבד נגד הסיכויים

כישלון שמשווק כהצלחה: הבלוף של הרפורמה המשפטית

באותו האופן, גם מפלגות הקואליציה חיות בגרסה משלהן לבגדי המלך החדשים. אצלן מדובר על הניסיון לשכנע את הציבור כמה הממשלה היוצאת היתה טובה והביאה הישגים רבים. אפשר להתחיל לדבר על הטענות שנשמעות ע"י שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה על כך שהרפורמה המשפטית לא קרסה, אלא עברה בהצלחה.

מבחינת הציבור הישראלי, הרפורמה המשפטית היתה כישלון מוחלט. מתנגדיה מאשימים אותה בהובלה ל7.10, אבל גם תומכיה סבורים כי מדובר היה במהלך שכשל. אבל אם תשאלו את מקדמיה, הם סבורים, לפחות כלפי הקמפיין, כי בשורה התחתונה הם הצליחו להעביר כמעט את כל חלקיה. בפועל, את הקדנציה הנוכחית בג"ץ מסיים עם הכוח הרב ביותר שהיה לו אי פעם, כשקרוב למחצית מהעם גם רוצים שהוא יחזיק בכוח הזה, שאיש לא נתן לו.

ואפשר כמובן גם לדבר על תוצאות המלחמה. אפילו חשוב לדבר עליהן. כי הממשלה מנסה לצייר את המלחמה ככזאת שרשמה הישגי ענק בכל אחת מהזירות. או אם ננסח את נתניהו "שינינו את פני המזרח התיכון לדורות". אלא שגם להצהרות הללו הציבור הישראלי, כולל מצביעי הימין, אין יותר מדי קונים. ושוב, בצדק.

מלחמה ללא הכרעה: כשההישגים הביטחוניים מתפוגגים

אפשר לעבור זירה אחר זירה, ובכולן המסקנה תהיה זהה: לא שינינו את פני המזרח התיכון לדורות. אפילו לא קרוב לכך. אפשר להתחיל ברצועת עזה. שם אנחנו רואים בימים האחרונים את טרור העפיפונים חוזר לסיבוב נוסף, אחרי שכיכב כאן לפני 8 שנים. באותם ימים טרור העפיפונים שרף את כל חלקי עוטף עזה, אותם מקומות שבטבח ה-7 באוקטובר המחבלים פלשו אליהם. אפשר לומר, כביכול בהישג, שזה כל מה שנשאר לחמאס לאיים איתו עלינו. הבעיה היא שכבר היינו בסרט הזה. אנחנו זוכרים בדיוק איך הוא נגמר.

בתוך זירת עזה צריך לומר כי חמאס נשאר חי וקיים ברצועה, וההבטחות על כך שישראל לא תסיים את המלחמה עד שחמאס יתפרק מנשקו נענות בפיהוק גדול ע"י הציבור הישראלי. קשה למכור את ההבטחה הזאת, כשהאמריקאים מנהלים רכבת אווירית כדי לשכנע את ישראל להתקפל ולאפשר את כניסת הכוח הרב לאומי ואת התחלת שיקום הרצועה גם בלי פירוק חמאס. יותר מזה, קשה מאוד לשכנע את הציבור הישראלי שאכן שינית את המצב בעזה לדורות, והיא כבר לא מהווה איום עלינו, כשבמקביל אתה מנהל קמפיין בו אתה מזהיר שאם איזנקוט יעלה לשלטון, ישראל תיסוג באופן מלא מהרצועה, ועזה תחזור להוות איום. שני הדברים פשוט לא הולכים יחד.

ואפשר לעבור לחזית לבנון. כשמדברים עם כוחות צה"ל בגזרה שומעים דברים נפלאים. בלי טיפת ציניות. צה"ל באמת מותיר הרי תילי חורבות. ההחלטה שהתקבלה בצה"ל היא שכל מה שמזוהה כתשתית טרור יושמד ולא יישאר ממנו זכר. הבעיה היא שאין דבר כזה בדרום לבנון מבנה שהוא לא תשתית טרור. כמה ממצבורי הנשק הגדולים ביותר נמצאו בבתים פרטיים, כביכול. אז צה"ל משמיד את הכל.

אך במקביל לכך, צבא לבנון, שאמור לפרק את חיזבאללה מנשקו, לא ממש מצליח לעמוד במשימה, במסגרת הפיילוט שניתן לו. והאמריקאים? הם כבר לוחצים על ישראל להמשיך לשלבים הבאים של התקפלות מלבנון. בישראל בינתיים מסרבים, אבל גם כאן מתנהל קמפיין הבחירות של הליכוד והציונות הדתית, שאם איזנקוט יעלה לשלטון צה"ל תתקפל. אם אכן שינינו את הזירה לדורות, לא יכול להיות שבהחלטה של רגע, תוך ימים ספורים, הכל יחזור לאחור.

צריך גם לומר, חיזבאללה, בדיוק כמו חמאס, ממשיך לשקם את עצמו. בקצב איטי אמנם, אך עדיין משתקם. אמנם הוא לא הגיע למצב בעזה, ששם לחמאס יש יותר חיילים היום ממה שהיו להם בפרוץ המלחמה, אבל הוא לא שוקט על השמרים. או במילים אחרות, גם בחזית לבנון, ההישגים שיש לישראל הם הישגים שאפשר לבטל ברגע אחד. קשה למכור ככה את הצלחת המלחמה.

חזית איראן ידועה גם היא. ישראל, בחלקים שהיו באחריותה, עשתה עבודה נדירה. הבעיה היתה שהאמריקאים לא סיפקו את הסחורה. התוצאה היא שהאיראנים יודעים היום שצבאית אי אפשר להכריע אותם. לא בגלל שפיזית אי אפשר לעשות זאת, כי ישראל הוכיחה שאם ישקיעו את המשאבים המספקים זה אכן יעד אפשרי, אלא כי ארה"ב לא מוכנה ללכת עד הסוף. החזרת הסנקציות על איראן, שצפויה להתרחש מחר, לא באמת צפויה להיות גיים צ'יינג'ר. בעיקר כי איראן כבר יודעת לחיות תחת סקנציות, ויודעת כי ארה"ב לא מעיזה ללכת עד הסוף.

אחרי עם כלביא נתניהו עמד מול הציבור הישראלי ואמר כי "הסרנו את האיום האיראני לדורות". מסתבר שכמו דור בסמארטפונים, גם דור במלחמה מול איראן נמשך פחות משנה. אחרי שאגת הארי ניסו כל חברי הקואליציה לדבר על הניצחון הגדול על טהרן. וישראל אכן ניצחה צבאית את טהרן, ותעיד על כך העובדה שאיראן לא מעיזה לשגר טילים על ישראל, כמו שהיא עושה על כל המרחב. אבל האיום לא הוסר. אם הוא היה מוסר, לא היינו צריכים להתבונן בחשש כל כמה ימים למו"מ של האמריקאים מול איראן כדי לקוות שאולי שם יוחלט על פירוק הגרעין האיראני.

מחזור הבטחות למילואימניקים שכבר נכשלו לקיימן

אפשר גם לדבר על נושאים חברתיים, כדוגמת אורך ימי המילואים. כשסמוטריץ' מנהל בשבועות האחרונים קמפיין על תוכניתו לקצר את ימי המילואים, ציבור משרתי המילואים מגיב בציר שנע בין אדישות לזעם. הסיבה היא לא רק העובדה שלאורך החודשים של המלחמה סמוטריץ' נתפס, במידה רבה מאוד של צדק, כמי שגיבה את העמדה החרדית בעניין חוק הגיוס. אלא גם בגלל שהוא כבר הבטיח לקצר את ימי המילואים.

בחודש ינואר השנה סמוטריץ' הבטיח לקצר את ימי המילואים ולהציב מגבלה של עד 35 ימים למשרת, למעט קצינים. הוא הבטיח זאת בישיבת הסיעה לכותב שורות אלה. הוא הסביר כמה צה"ל מתנהל בצורה חסרת אחריות בנושא. הוא גם התחייב שאם צה"ל את ימי המילואים בעצמו, הוא יכפה זאת עליו דרך הקבינט. חודש אחר כך, בתגובה לשאלה נוספת שלי בנושא, הוא אמר שזה בכלל לא בסמכותו וכל מה שהוא יכול לעשות זה רק לקרוא לצה"ל לפעול בנושא.

דיברתי השבוע עם חבר טוב שאמור היה להתחיל את שנת הלימודים הבאה כמורה מקצועי בבית הספר בו הוא מלמד. אך הוא לא יעשה זאת. הוא נקרא ל-95 ימי מילואים, ושנה שנייה לא יהיה בבית בחגי תשרי. משאיר בבית את אישתו ושתי בנותיו. כשדיברתי איתו, מבלי להזכיר בכלל את הנושא הפוליטי, הוא אמר לי בפשטות: "אני מהגוש השלישי". אותו גוש של מפלגות שאינן מפלגות הקואליציה או האופוזיציה. הגוש שמחר יצטרף אליו גם איזנקוט. זאת לא היתה השיחה הדומה היחידה שלי בשבועות האחרונים.

יש בישראל מאות אלפי מצביעים שאמורים היו להצביע לימין, אך הם מסתכלים על מפלגות הקואליציה וזועקים ש"המלך עירום". שההצהרות וההבטחות שיוצאות מאותן מפלגות של הממשלה היוצאת לא אמינות בעיניהם. אם הקואליציה רוצה סיכוי כלשהו לנצח את הבחירות האלה, היא חייבת להתחיל להתייחס לאותם מאות אלפים ברצינות, ולא להסתמך על סקרים כאלה ואחרים שאומרים שהציבור הזה לא קיים.