דרכם של מגיבים לפעמים לשלם 'מס שפתיים' של הקדמת מעט דברי שבח בטרם עלייתם למתקפה. זה ממש לא המקרה פה. המשפט הבא לא נכתב מן העט ולחוץ. מיכאל פואה הוא איש רציני מאוד. אין בינינו היכרות אישית, אבל נתקלתי לא פעם בדברים שלו, בעיקר בענייני קדושת המשפחה, ותמיד התרשמתי מאוד מדבריו ומפועלו. דווקא משום כך, מה גדלה פליאתי לקרוא את משוגותיו, בפרט בדברים שהם ממש מיסודות התורה: חובת השמיעה לגדולי התורה.
בפרשת שופטים למדנו על המצווה לשמוע לבית הדין הגדול שבירושלים: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ספר החינוך כותב (מצוות תצה-תצו) שמצווה זו נוהגת לא רק בזמן הסנהדרין, אלא בכל דור ודור: "ובכלל המצווה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצוות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו… ולעניין החיוב: עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחוכמת התורה ושופטינו שבדורנו – נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".
החינוך קובע בצורה ברורה שיש מצווה חיובית, שנוהגת בכל דור ודור: לשמוע לגדולי הדור. החינוך מוסיף ומבהיר את חומרת העניין: "ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחוכמת התורה בכל אשר יורו, מבטל עשה זה. ועונשו גדול מאוד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו. ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת". השמיעה לגדולי הדור הוא העמוד החזק שעליו התורה נשענת. כשפוגעים בעמוד זה – התורה מתרופפת.
כדברי ספר החינוך, שהמצווה "ככל אשר יורוך" נוהגת גם כלפי גדולי ישראל שבכל דור ודור, כותבים גם ראשונים רבים נוספים, ביניהם רב אחאי גאון, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הר"ן, המהרי"ק ועוד. אומנם המנחת חינוך כותב שמהרמב"ם בהלכות ממרים נראה שמצווה זו נאמרה רק כלפי הסנהדרין, ולא ביחס לחכמי הדורות. אך הוא מוסיף שמדברי הרמב"ם בהקדמה לספרו היד החזקה, וכן מדבריו בספר המצוות, משמע כדברי החינוך. ואם כן לכאורה סותר הרמב"ם את דבריו.
אולי יעניין אתכם
בעל ה'תורה תמימה' מבאר שהרמב"ם סובר שעיקר הפסוק נאמר על הסנהדרין, אבל הוא מסכים שנכללת בו גם החובה לשמוע לחכמי הדורות. בדרך דומה מיישב גם הרב אשר וייס שליט"א בספרו 'מנחת אשר'. מרן הרב קוק מבאר שיש ראשונים שסוברים שחובת השמיעה לגדולי הדור היא סברה פשוטה ויסודית כל כך, עד שאפילו לא צריך פסוק בשביל לחדש אותה: "דמלתא דפשיטא היא מסברא דצריך לשמוע לדברי גדולי האומה, וכבר כתבו הפוסקים דסברא הוי דאורייתא ממש" (עץ הדר סעיף מ).
סכנת האנרכיזם התורני
חשוב להדגיש כאן נקודה יסודית: עצם החיוב לשמוע לחכמים שבכל דור ודור, ולא רק לחכמי הסנהדרין – פשוט ומוסכם לכולי עלמא (וכדברי החינוך: "ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת"). אף לא אחד מרבותינו הראשונים או האחרונים אומר אחרת. וכי גזרות חז"ל ותקנותיהם אינן מחייבות את כל ישראל? כל הדיון של הראשונים והאחרונים אינו אלא סביב שאלת המקור לחיוב זה: האם הוא נכלל ב"לא תסור", או שמא הוא נלמד ממקור אחר, או מסברה, או שאינו אלא מדרבנן. וכן כותב הרב אשר וייס: "ודאי מודים כל רבותינו הראשונים דיש מצווה מהתורה לשמוע בדברי כל חכמי התורה, ולא נחלקו הראשונים אלא בדין העשה ולא תעשה בלבד, אבל רצונו יתברך שמו, שהוא מהתורה, מחייב הליכה לאור חכמי התורה בכל מקום ובכל זמן".
פואה מביא שמצינו כבר באמוראים שתלמיד חולק על רבו, אבל אין לכך שום קשר לענייננו. זה שמצינו שגדולי עולם חלקו על רבותיהם, זה לא סותר את החיוב של הציבור לשמוע לגדולי התורה שבכל דור ודור. אבל הכי אני מתפלא עליו – איך הוא לא חושש להשלכות החמורות שעלולות להיגרם כתוצאה מקריאתו לאנרכיזם תורני? הרי נטרול השמיעה לגדולי התורה, שנפוץ לאחרונה במגזרנו, משפיע בתחומים רבים. "גדולי ישראל אסרו על בנות להתגייס לצבא? אז מה! במלחמת מצווה הכול יוצאין… אפילו כלה מחופתה!". השנה נערך כנס ובו קראו מספר רבנים לביטול הצומות על החורבן, תוך התעלמות מכל גדולי ישראל שפסקו אחרת. "העמוד החזק שהתורה נשענת בו" הולך ומתמוסס. ומה יחזיק את התורה בלעדיו? ואיפה זה ייעצר? מדוע שמעתה לא יוכלו לבטל את כל ספריהם של גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בכל נושא שהוא?!
פואה מוסיף ש"ההלכה הפשוטה היא שלא רק טמאי מתים יכולים להיכנס לשטח הר הבית, אלא אפילו המת עצמו נכנס". לא הבנתי מה הוא בא לחדש. פשוט שלטמא מת מותר להיכנס להר הבית, אך אסור לו להיכנס לשטח העזרה והחֵיל, ופסקו רוב ככל גדולי הדורות האחרונים – שאין לנו ידיעה ברורה איזהו מקומן. כן פסקו למשל הכף החיים ('חיים עד העולם' עמ' 50, כף החיים צד, ה), הציץ אליעזר (י, א), הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ה יורה דעה כו; חזון עובדיה תעניות עמ' תנו), האור לציון (ג, ל), המשנת יעב"ץ (אורח חיים מז), המנחת יצחק (ה, א), הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי לימות החול ט, טז; שו"ת הרב הראשי ח"ג עמ' 26), הרב אברהם שפירא ('נכון יהיה הר בית ה") ועוד רבים.
קדושה ששייכת לכולם
מלבד מה שהעלייה להר הבית נאסרה על ידי כמעט כל גדולי התורה במאות השנים האחרונות, יש להוסיף שהעלייה להר כיום נעשית במובנים רבים גם בניגוד לדעתו של הגר"ד ליאור שליט"א, גדול המתירים להיכנס לשם. כך למשל בעליית נשים, או בעלייה למקומות שאסורים גם לפי שיטתו, וכלשון ההבהרה שפורסמה פה לאחרונה: "בכתבה השתרבבה בטעות תמונה של יהודים העולים להר הבית באזור שבו לדעת הרב ליאור ההליכה אסורה באיסור כרת".
כיצד ייתכן שיהודים דתיים נכנסים למקומות שיש בהם איסור כרת אפילו לפי גדול המתירים?! הרי לך דוגמה נוספת להשלכות של עידוד אנרכיזם תורני. הדברים אמורים במיוחד בשאלות הנוגעות לכלל ישראל כולו. בנושאים כאלו, משקלם של גדולי ישראל הוא מכריע עוד יותר, כדברי הרב קוק: "ויש שאלות רמות הערך, הנוגעות לכלל ישראל, שהמשפט לחוות דעה בעניינים הללו הוא רק לגאוני עולם זקני הדור שיחיו…".
פואה כותב שהעלייה להר הבית היא שאלה פרטית ולא ציבורית. אבל זה לא נכון. כניסה למקום המקדש בטומאה אינה עבירה פרטית של הנכנס בלבד, אלא זו עבירה של הציבור כולו, שטימאו את מחניהם, כלשון התורה: "צו את בני ישראל, וישַלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". הציבור כולו מצווה לשמור על מקום השכינה ולשלח משם את הטמאים. כך גם עולה מלשון הרמב"ם. וכן כותב המלבי"ם: "ואין הציווי דווקא על המשתלח, רק אל כלל ישראל שישַלחו אותם". לכן מביאים קורבנות ציבור לצורך כפרה על טומאת מקדש וקודשיו.
ממילא יוצא שכניסה להר הבית שונה מעבירות אחרות. לדוגמה, אם אדם פותח בקבוק בשבת, לדעת המתירים הוא נהג כהלכה, ולדעת האוסרים הוא לבדו עבר על איסור. אבל אדם שנכנס להר הבית, לדעת האוסרים (שהם רוב ככל גדולי ישראל) – כולנו מבטלים עשה! יוצא שמי שעולה להר הבית – למעשה כופה בכך את דעתו על כולנו! לכן הפסיקה בשאלה זו דורשת הסכמה רחבה של רוב ככל גדולי ישראל.
בכלל, בהר הבית אין דבר כזה 'מעשה פרטי'. נחלות רבות יש בארצנו הקדושה. כל שבט ונחלתו. אבל הר הבית לא שייך לשבט או למגזר מסוים, אלא לעם כולו. דוד המלך הקפיד לקנות את הר הבית מכספם של השבטים כולם. בית המקדש הוא המקום המאחד את עם ישראל כולו. "בדרכי עכו"ם יש נימוסים הרבה, ואין כולם מתקבצין בבית אחד. ואנו אין לנו אלא ה' אחד ובית המקדש אחד" (תנחומא קרח). יהי רצון שייבנה המקדש במהרה בימינו, ונזכה כולנו, כל עם ישראל, לעלות ולהיראות ולהשתחוות.
הכותב הוא ר"מ בישיבות שלום בנייך ופעיל בארגון מורא מקדש
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
