"סבא, תנדנד אותי"

לאחר ראש השנה שבתי אל הרצועה. עבדנו שם שבועיים נוספים, ולקראת סוכות יצאנו מרפיח. התכוננו לעלות לג'באליה שבצפון הרצועה, אך לפני כן יכולנו ליהנות מחג סוכות בבית.

בבוקר החג התפללתי שחרית ומוסף בבית הכנסת שלנו, כרגיל, עם הזריחה. חזרתי מהתפילה, עשיתי קידוש בסוכה וטעמתי משהו. בבית ובסוכה התרוצצו הנכדים והרעישו בהתרגשות של חג. נאוה אשתי ביקשה שאקח שתיים מהקטנות לשחק בחוץ, לתת להן לפרוק קצת מרץ ולספק לה קצת שקט.

כשהיא ביקשה את זה הבנתי שבאמת התגעגעתי אליהן. לא יצא לי לבלות איתן הרבה בשנה האחרונה. לקחתי אותן לגן השעשועים הסמוך לבית.

"סבא, תנדנד אותי!", צייצה תהל בת השלוש. הושבתי אותה על הנדנדה והתחלתי לנדנד. דחפתי את הנדנדה, היא התרחקה ואז חזרה. דחפתי אותה שוב, הנדנדה התרחקה עוד יותר ואז חזרה. "סבא, יותר חזק! יותר חזק!", הנכדה צעקה בקול. תוך כדי הנדנוד, המחשבה שלי נדדה לעזה, לעבודה על הדחפור. לרגע אחד הנדנדה הזכירה לי בניין שמתנדנד לפני שהוא נופל.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1214b 3 שנים למלחמה: עוד לא מוחלט, אבל בהחלט ניצחון

עוד בצבא וביטחון שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"

התבוננתי בפעולות הטבעיות שלי: כשאני הודף את הנדנדה ורוצה שהיא תגיע גבוה יותר, אני לא יוצר את המגע כשהיא באמצע הדרך. אני מחכה שהנדנדה תשלים קשת שלמה של תנועה, ואז הודף אותה שוב, ומוסיף כוח וטווח לתנועה שלה.

אולי צריך לעשות כך גם עם הדחפור?

כשאנחנו ניגשים להרוס בניין, אנחנו הורסים את עמודי התמך החיצוניים באמצעות הכף של הדחפור, אבל כיוון שיש גם עמודי תמך פנימיים, הבניין עדיין לא נופל. בשלב הזה אנחנו יוצרים "רמפה" מערמת עפר, עולים עליה ומנסים לדחוף עם כף הדחפור את התקרה שבין הקומה הראשונה לשנייה. עד עכשיו הדחיפות האלו היו במכות קצובות ומהירות. מה יקרה אם ניתן דחיפה ארוכה, נניח לבניין להתנדנד לצד הרחוק, לחזור, ורק כשימצה את התנועה שלו ויגיע שוב לנקודה הקרובה אלינו ניתן לו שוב מכה, להגביר את עוצמת הנדנוד? בדרך הזו, המשקל של הבניין עצמו יסייע בהפלה שלו.

כן, על זה חושב סבא כשהוא מבלה עם הנכדה שלו אחרי שנה של מלחמה… זה כמו כשהמוח עסוק בסוגיה מורכבת בגמרא ועובד כל הזמן, במודע או שלא במודע, לפצח אותה. כשלמדתי בכולל על הלכות נזקי שכנים ראיתי בכל מקום חצרות, מרפסות וחלונות עם שאלות מעניינות. בשנה זו, הסוגיה המורכבת שהעסיקה אותי הייתה הניצחון בעזה, והפרשנים היו הדחפור והמחפר. אומנם יש ביניהם מחלוקת בגישה, אבל אלו ואלו דברי אלוקים חיים… המוח מנסה כל הזמן לייעל את העבודה, וזה מציף אותי גם במקומות וברגעים הכי רחוקים משדה הקרב.

הרעיון החדש ממש ריגש אותי. חזרתי הביתה עם שתי נכדות צוהלות, וגם אני הייתי בעננים. סיפרתי לכולם שקיבלתי "תובנה מהשמיים" בגן השעשועים, בלי לפרט. במשפחה פחות התרגשו וחשדו שדעתי קצת השתבשה עליי. אשתי הצהירה שלא תשלח אותי עוד לגן השעשועים…

***

בחול המועד נכנסנו ללחימה בג'באליה, וניגשתי מיד ליישם את התובנה מגן השעשועים. החזקתי את מקלות ההיגוי, דחפתי, ראיתי את הבניין מתנדנד, חוזר לצד השני, ורק בסוף מחזור התנועה שלו נתתי עוד מכה. זה עבד! הבית התמוטט הרבה יותר מהר ובקלות. למדתי "לנגן" כך על הדחפור בתשומת לב מדויקת. מיהרתי להפיץ את הבשורה בקרב מפעילי הצמ"ה שהכרתי, והם אימצו את השיטה החדשה והעבירו אותה לחבריהם. "שיטת הנדנדה", כך קראו לזה. הפלת בית נמשכה כעת מחצית מהזמן, כלומר יכולנו להכפיל את קצב העבודה!

זה לא המקום היחיד שבו היו לנו רעיונות יצירתיים, שלא בדיוק הולמים את תורת הלחימה המקובלת.

הכלל השמרני של חיל ההנדסה אומר שאפשר להרוס באמצעות דחפור מבנה בעל קומה אחת. מפעילים מומחים יכולים להרוס מבנים של שתי קומות. מבנים גבוהים יותר, כך מקובל, אפשר להרוס רק באמצעות מחפר־באגר עם כף ארוכה, ש"מכרסם" את הבניין מלמעלה למטה, קומה אחר קומה. אבל אנחנו לא קיבלנו הכשרה מסודרת בחיל ההנדסה, וזה איפשר לנו לחשוב על רעיונות חדשים, גם אם "משוגעים".

התחלתי לנסות לנדנד באמצעות הדחפור מבנים גבוהים יותר, של שלוש או ארבע קומות. מתברר שאפשר לנצל את הגובה והמשקל של הבניין – נגד עצמו! מנדנדים אותו עד שהוא קורס כמגדל קלפים. הבעיה: צריך להקפיד שהוא יקרוס הרחק ממני, ולא על הדחפור שלי… לא תמיד הצלחתי, ולפעמים קורות בטון או בלוקים קרסו על הדחפור. אבל המשכתי לנסות וללמוד איך לעשות את זה נכון, גם במחיר הסיכון. בסופו של דבר סיגלנו את היכולת להפיל גם מבנים של שש או שבע קומות. מדובר בחיסכון אדיר בזמן ובשיפור גדול של יעילות העבודה.

אני מודה: זה עדיין מסוכן. ממש לא מתאים לכל אחד, ולא הייתי שולח מפעיל מתחיל לנסות הרפתקה כזו. לא משנה כמה הדחפור ממוגן, כשבניין בן שבע קומות מתנדנד לך מעל הראש – הלב רועד מפחד, וכל נדנוד נוסף דורש התגברות על הפחד. אבל זו מלחמה, ובמלחמה נותנים הכול כדי לנצח, גם במחיר של סיכון עצמי – למי שמוכן לקחת עליו את המשימה.

סיפרתי את סיפור הנדנדה אין־ספור פעמים. הוא תמיד מעלה חיוך, אבל יש בו יותר מזה. אני חושב שהעזרה שקיבלתי משמיים לא הייתה רק בעצם התובנה, אלא גם באופן שבו קיבלתי אותה: עם סיפור שקל לכל אחד להבין וליישם. כי לא מספיק שיש לך רעיון טוב, צריך שיהיו לך גם כלים להנחיל אותו הלאה. הנדנדה הייתה כלי מצוין.

***

באחת השבתות בג'באליה יצאנו להתקפה – אני על ה־D9 ולרנר על המחפר (באגר), מלווים על ידי כמה טנקים בפיקודו של מ"פ שריון שהיה חדש בגזרה ועוד לא הכיר את היכולות שלנו. התפללתי שחרית עם הנץ החמה, קידשתי, אכלתי סעודת שבת מהירה ועלינו על הכלים.

הגענו לשכונה שכל הבתים בה היו בני ארבע, חמש או שש קומות. הריסה של בניין כזה היא עבודה קשה, ולהרוס כמה תשתיות טרור כאלו ברצף – קשה במיוחד. קיוויתי שבין הבניינים יהיה איזה בית קטן של קומה־שתיים שיאפשר לנו מנוחה קלה, אבל לא היה.

לא בכל יום העבודה מוצלחת. לפעמים משהו מתקלקל בדחפור, אחד מהכלים צריך עזרה, או שאירוע אחר בולם את העבודה. אבל בשבת ההיא העבודה הייתה מוצלחת ופשוט זרמה – הרסנו בניין ועוד אחד ועוד אחד. הייתה הרגשה טובה של הישג והתקדמות.

לקראת סוף היום הגענו אל בניין בן חמש קומות שהיה בנוי על עמודי בטון בלבד. בית כזה הוא מועמד מצוין ליישום שיטת הנדנדה. כשיש קירות בקומת הקרקע, הם מחזיקים את המבנה ובולמים את הנדנוד, אבל בהיעדרם – הבית מתנדנד ביתר קלות.

החלטתי לא לשבור את העמודים אלא להתחיל מיד בנדנוד. יצרתי רמפה, טיפסתי עליה, נעמדתי מול התקרה של הקומה הראשונה והתחלתי לנדנד. זה היה בית חזק. היו לו שני גרמי מדרגות והם ייצבו אותו מבפנים. עבדתי קשה – כל דחיפה של הבית מטלטלת את תא הנהג כולו ואותי בתוכו. מדובר במאמץ גופני גדול, בסוף יום ארוך מאוד, כשאני כבר עייף ורעב. אבל גייסתי את הנחישות שלי והמשכתי להכות.

אחרי כעשר דקות של טלטלות וזעזועים, הרגשתי שמתחילים לנשור עליי שברים מהבניין, והבנתי שהוא עומד לקרוס. זה תמיד רגע מפחיד. אתה עושה הכול כדי שהבית יקרוס ממך והלאה, אבל קריסה היא אירוע כאוטי ואי אפשר לשלוט בה במאה אחוז. התגברתי על הפחד ודחפתי שוב. ושוב. ואז הבית קרס כולו, חמש תקרות בזו אחר זו, ישר על כף הדחפור. בגלל המשקל הפתאומי, הכף פעלה כמנוף והדחפור הזדקר כולו באוויר בבת אחת, בזווית אלכסונית. החזקתי חזק בתוך תא הנהג כדי לא לעוף מהכיסא. התקרות המשיכו לקרוס, והרגשתי שהדחפור כולו נשאב פנימה אל תוך המפולת.

אמרתי לקדוש ברוך הוא: רק לא זה. אני לא רוצה לגמור קבור בתוך בניין. מבחינתי זה היה אירוע קצה, גרוע אפילו יותר מטיל אר־פי־ג'י או מטען. הנעתי את הדחפור לאחור בכל הכוח, ובמקביל נתתי מכות בכף הדחפור כדי לשחרר אותה מהתקרות שלכדו אותה. בסייעתא דשמיא, אחרי שניות מתוחות שנראו כמו נצח, הדחפור השתחרר וקפץ חזרה אל הרמפה, תוך כדי שאני מיטלטל בכיסא המפעיל.

שמעתי בקשר את המ"פ: "דובי זרביב, לבית הבא". הבנתי שהוא ראה רק עננת אבק מתרוממת. לא היה לו מושג איזו דרמה התחוללה מתחתיה בדקה וחצי האחרונות.

אמרתי לו: "לפני שאתה אומר לי 'הבית הבא', תשאל אם אני בכלל חי".

והוספתי: "אני צריך עשר דקות למנחה וסעודה שלישית".

המ"פ אישר. נעמדתי בתא הנהג והתפללתי מנחה. המילים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" נגעו בי הפעם במיוחד. כשאדם זוכה להיות בסיטואציה של מסירות נפש, הוא חש את האחדות הזו עם ה' ואת הייחוד של עם ישראל, שאין כמותו בעולם לקדש שם שמיים.

סיימתי את התפילה, נטלתי ידיים ובירכתי המוציא על שתי לחמניות – לחם משנה. פתחתי קופסת טונה ורוקנתי אותה אל תוך הלחמנייה. השמן של הטונה נמרח לי על הידיים והתערבב בשמן המנוע שכבר היה עליהן. לא היה טעם ערב מתערובת השמנים הזו, לאחר שלא אכלתי מהבוקר, והרגע ניצלתי ממיתה לחיים.

***

סיימתי לאכול, בירכתי ברכת המזון והודעתי בקשר "דובי זרביב מוכן". המ"פ אמר לי: "אתה רואה את הבית הגבוה ממול? תכין רמפה עבור לרנר כדי שיוכל להרוס אותו באמצעות הבאגר שלו".

הריסה של בניין באמצעות באגר היא עניין ארוך ועדין: המחפר מקלף באמצעות הזרוע שלו את הקירות, קומה אחר קומה. אלחנן לרנר, טיפוס ברוך כישרונות שכל התנ"ך שגור על לשונו בעל פה, הוא בחור מגבעות השומרון שבמשך שנים השב"כ מנע ממנו לשרת במילואים. במלחמה הוסרה המניעה והוא הצליח להתגייס. אצלנו הוא נעשה אחד ממפעילי המחפרים הטובים ביותר, ואף זכה לתואר מצטיין מח"ט. הוא גם שנון מאוד, והוא זה שטבע את השנינה שהזכרתי בתחילת הספר "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואת משחק המילים "דיין – די־ניין". לאורך כל המלחמה נהניתי להחליף איתו חידודים.

סיימתי להכין את הרמפה ועליתי עליה לסידורים אחרונים. הסתכלתי על הבניין בן שבע הקומות, הוא הסתכל עליי חזרה, וחשבתי לעצמי: חבל שהבית הזה יעכב אותנו כל כך. אם לרנר יכול, גם אני יכול. התחלתי לדחוף את הבית כדי לנדנד אותו. המ"פ צעק עליי בקשר: "דובי זרביב, מה אתה עושה? משוגע! תן ללרנר לעשות את זה". עניתי לו: "אם לרנר יכול, גם זרביב יכול". נדנדתי ונדנדתי, ואחרי שלוש דקות הבניין קרס בשלמותו.

לרנר התפרץ לקשר וקרא בהתלהבות: "אתה רואה מה זה סעודה שלישית של הרב זרביב?".

זו הייתה דוגמה קיצונית ליישום שיטת הנדנדה, על היעילות שלה ועל הסיכון שבה. השיטה התפשטה במהירות בין מפעילי הדחפורים בכל הגזרה. במקביל אלינו, גם המחבלים התאמצו כל הזמן להתאים את עצמם לשיטות החדשות שלנו.